שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מה רע בטעם טוב?

ברנבה פורנסטי, בנו וממשיך דרכו של המעצב האיטלקי הנודע פיירו פורנסטי, מספר מה עולל אביו לספרים ומסביר מה הקשר בין מדיניות ההגירה להיעלמותה של מלאכת היד

אריאלה בנקייר | לונדון
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אריאלה בנקייר | לונדון

יירו פורנסטי, אחד המעצבים הפוריים והמקוריים במאה ה-20, הותיר אחריו ארכיון עצום בגודלו; יש בו אלפי סקיצות, רעיונות וספרים עתיקים ששימשו לו מקורות השראה במשך השנים. גם כיום, 23 שנה לאחר מותו, הארכיון עודנו מקור ההשראה העיקרי לקולקציות המותג הנושא את שמו.

בנו וממשיך דרכו, ברנבה פורנסטי, ידע כי דבר לא היה חשוב לאביו יותר ממקורות השראה טובים, אבל אפילו הוא הופתע כשראה מה עולל האב לכמה מהספרים בארכיון. "היו לו ספרים מדהימים בעל ערך כלכלי גבוה והוא השתמש בהם לא מעט", מספר פורנסטי הבן. "לפני כמה שנים בא אלינו מומחה לספרים עתיקים כדי לראות אם יש בספרייה שאבי השאיר ספרים בעל ערך מיוחד, והוא דווקא מצא כמה שנחשבים יקרים למדי אבל הם היו כולם חתוכים", הוא פורץ בצחוק רם. "אבא שלי חתך וגזר מהם את הציורים והתמונות שיכלו לשמש אותו. ממש לא היה אכפת לו כמה שווה הספר העתיק".

הפגישה עם פורנסטי מתקיימת בחנות הבוטיק "מילק" שבלב לונדון לרגל ההשקה של הקולקציה החדשה שלו, במסגרת אירועי פסטיבל העיצוב בעיר. "יש לנו כאן בעצם שתי קולקציות", מסביר פורנסטי: "המשך לקו הבשמים לבית שהוצאנו לפני כמה שנים וסדרה חדשה של אגרטלים, רובם עם גרסאות חדשות של הדיוקן המפורסם, סמל החברה".

אף שהוא מבסס את עבודתו, כאמור, על הארכיון שהשאיר אביו, ברנבה פורנסטי גם מוסיף אמירות עיצוביות משלו לכל קולקציה. במיוחד הוא נהנה לשלב מחוות קטנות למסורות ומנהגים שהיו ואינם עוד, כמו איורים של נוצה לכתיבה או כלי נשק עתיקים.

"הדהים אותי כמה זמן ואנרגיה גברים השקיעו בעבר בקישוט כלי הנשק שלהם, כלים אכזריים של הרג והרס ומוות", הוא מסביר. בקריצה אירונית טיפוסית למשפחת פורנסטי הוא החליט לנטרל את האלימות ולהשתמש באיורים כדי ליצור דווקא קולקציה של מוצרי משרד. "המנהלים הבכירים במשרדים הם הלוחמים והאבירים של ימינו, לא? הם גם מחליטים מה יהיו המלחמות", הוא אומר.

ברנבה פורנסטי

"כל האגרטלים והצלחות מיוצרים בעבודת יד", מבהיר מיד פורנסטי, שמנהל, בדומה לאביו, יחסי אהבה-שנאה מורכבים עם הטכנולוגיה. הוא נרתע מ"עידן הפיקסל", כפי שהוא מכנה אותו, המנפיק לדבריו צורות מושלמות אך חסרות נשמה. "לפעמים נדמה שעם השילוב הזה של טכנולוגיה וכלכלה יצרנו מפלצת שממש מאלצת אותך ‘לבזבז' כמה שפחות זמן על תכנון ויצירה. זה נורא, כי אנחנו נעשים נוירוטים, מקצרים תהליכים כל הזמן", הוא אומר.

עם זאת, הוא מודה, הטכנולוגיה בהחלט סייעה לו להוציא לאור בשנה שעברה את הספר "פורנסטי: העולם השלם", ספר עצום בגודלו (ובמשקלו: שבעה ק"ג) הסוקר את ההיסטוריה של המותג וכולל אלפי איורים ורעיונות. זהו פרויקט שהגה אביו אך לא זכה להגשימו. בספר, כמו בספרים קודמים שהוציא, מכנה פורנסטי את אביו "האלכימאי". בשיחה עמו הוא אומר: "זה מה שהוא היה. הוא עירבב את כל החומרים ביחד ויצר מהם שיקויים קסומים".

גאונות אגוצנטריות וטירוף

פיירו פורנסטי היה צייר, חרט ופסל מוכשר, אך הוא התפרסם בעיקר בזכות מאות הגרסאות ההומוריסטיות, האירוניות והמתוחכמות שיצר לדיוקן יפהפה של זמרת הסופרן האיטלקית לינה קאווליירי (1874-1944). אלה היו ליצירה בפני עצמה, ששיקפה את פילוסופיית החיים שלו, אומר בנו.

ברנבה פורנסטי חקר את חייה של קוואליירי, שנהפכה למעשה לאייקון המזוהה עם החברה שבראשה הוא עומד. "קראתי עליה הרבה, על החיים מאחורי הפנים המפורסמות", הוא אומר. "היא היתה דיווה אמיתית, כולם התאהבו בה בגלל הקול שלה ובגלל הנוכחות הבימתית שלה, פוצ'יני וורדי רצו שהיא תגלם את התפקידים הטובים ביותר.

פיירו פורנסטי וכמה מיצירותיו. אלכימאי

"לינה לא זכתה למקום הראוי לה בהיסטוריה", הוא מוסיף באכזבה, "אולי משום שהיא היתה מאוד אגרסיבית, היו לה ארבעה בעלים והיא הסתכסכה עם הרבה אנשים. היא לא דאגה לשמור על יחסים טובים עם בתי המלוכה, אז לא היה מי שיגן עליה. היא מתה במשך מלחמת העולם השנייה; היא נהרגה כשהפציצו את פירנצה והיא רצה לתוך הבית במקום למקלט, כי שכחה את קופסת התכשיטים היקרים שלה", הוא מספר בחיוך.

תחת ידיו של אביו, אומר ברנבה, נהפכה לינה קוואליירי לסמל. "אבי יצר זהות חזקה מאד לדמות שהוא אפילו לא צייר בעצמו. וזה לא שהוא לא היה מסוגל, היתה לו יד מדהימה, הוא צייר בקלות ובדיוק מדהים, כמו פיקאסו, אבל זה לא מה שמצא חן בעיניו, מה שמצא חן בעיניו היה לקחת דברים ולחבר אותם ביחד. היה לו חוש אסתטי חזק מאוד, עין טובה. הוא השתמש בדימויים שכבר היו קיימים ויצר משהו על-דורי. אולי זה סוד ההצלחה שלו, שנוצר כאן משהו שאין לו גיל ואינו קשור לשום אופנה או טרנד, רעיון רוחבי לגמרי שלא מת אף פעם. ברור שבתקופות של מינימליזם אנשים יאהבו את זה פחות, יש תקופות טובות ורעות. אבל זה לא מת".

פיירו פורנסטי נולד במילאנו בשנת 1913. בנעוריו נרשם ללימודים באקדמיית בררה לאמנויות במילאנו, אך סולק משם לאחר שנה בשל בעיות משמעת ("הם לא לימדו אותי מה שהיה צריך", אמר פעם בראיון). פורנסטי ניחן בכישרון ניכר במגוון תחומים, ובהיותו בן 32 החל, בעידוד חברו הטוב הפסל ג'יו פונטי, ליצור כלי קרמיקה ובהמשך את הצלחות המוכרות.

החלוקה לקטגוריות סגנוניות מעולם לא עיניינה אותו והוא התנער למעשה מכל סוג של הגדרה פורמלית. "הדבר החשוב היחיד הוא לדעת לצייר כמו שצריך", אמר פעם בראיון. "אם אתה יודע לצייר גוף עירום אתה תדע גם לתכנן בניין".

פורנסטי ייצר את צלחותיו הייחודיות, כמו פריטים נוספים, בעבודת יד מדוקדקת, מסורת שנהרסה כמעט לחלוטין, קובל בנו. "זה אסון מה שקורה היום. יש מסורת נפלאה של עבודת יד אמיתית ואיכותית באיטליה, שהולכת לאיבוד באשמת הפוליטיקאים שלא רוצים לתמוך באומנים. וכל זה בגלל מדיניות ההגירה, הם מפחדים לתת לזרים להיכנס למדינה", הוא אומר בייאוש.

אגרטל בעיצובו של ברנבה פורנסטי

מה הקשר?

"כי הזרים הם היחידים שמוכנים עדיין לעבוד בידיים. הבנים של האומנים נרתעים ממה שעשה האבא, הם רוצים לעבוד עם מחשבים, עם טכנולוגיה, הם לא רוצים ללכלך את הידיים".

אך למעשה, גם לפני 30 שנה, כשניסה אביו לייצר בעצמו את כלי הקרמיקה שעיצב, לאחר שרוב התעשיינים סירבו לשתף פעולה עמו, העסק כמעט קרס. "היו לו כל הזמן קשיים כלכליים, הוא לא ממש היה מנהל מוצלח", מספר בנו, "ובשלב מסוים הוא הבין שהחלום האוטופי שלו לעצב ולייצר הכל בעצמו מורכב מדי ולא תמיד אפשרי. בעצם זה כמעט הרס אותו. הגאונות והאגוצנטריות והטירוף שלו מנעו ממנו להצליח ולהתעשר, בניגוד למעצבים אחרים שהכרנו שעיצבו וזהו, לא התעסקו עם הייצור עצמו ופשוט חיו מהתמלוגים".

בחזרה ליוון העתיקה

מאז מות אביו עומד ברנבה פורנסטי, כיום בן 61, בראש החברה. ואולם, עד גיל 32 הוא כלל לא היה בטוח שימשיך את דרכו של אביו בעסק המשפחתי. "האמת היא שגם אני התנתקתי ממנו כי לא הצלחתי יותר לעבוד אתו, זה היה קשה מאוד, רבנו כל הזמן", הוא מספר. "הלכתי לעסוק בענייני (במשך שנים עסק בעיצוב טקסטיל, בהוצאה לאור של מגזינים ובשחזור ועיצוב של בתי חווה עתיקים בטוסקנה, א"ב) עד שהוא ביקש ממני לחזור ולעזור לו. זה מאוד החמיא לי, זה היה נפלא בשבילי לחזור לעבוד אתו, להעביר אתו את השנים האחרונות בחייו, ללמוד את כל הסודות, גם ממנו וגם מכל האמנים שעבדו אתו, שכבר עמדו לצאת לפנסיה. אחרת הכל היה הולך לאיבוד".

לאחר מותו של האב בשנת 1988 היה על ברנבה פורנסטי להתמודד עם החברה המתפוררת. "זה לקח הרבה זמן לבנות מחדש את החברה, להתמודד עם החובות. כל הזמן חגו סביב נושים וכרישים שחיכו לתפוס נתח. הייתי צריך לטפל לא רק בצד היצירתי אלא בעיקר לנהל ולהגן על מה שאבי בנה".

בניהולו התייצבה החברה ואף התרחבה והחלה לייצר מגוון מוצרים ובהם מטריות וקולקציה מצליחה מאוד של עניבות. במשך השנים שיתף פורנסטי פעולה עם כמה מעצבים, ארכיטקטים ואמנים ובהם פיליפ סטארק, נייג'ל קוטס וארמנד ומרטין חדידה. פריטים של החברה מוצגים לעתים קרובות גם בגלריה הידועה "נילופאר" שבמילאנו.

פורנסטי מודה כי לצד השימוש הקבוע בחומרים מלאי הקסם וההומור מהארכיון של אביו הוא מקפיד לעדכן את עיצוב הרהיטים בהתאם למגמות העכשוויות. עם זאת, הוא נרתע לא רק מהמינימליזם החביב על מעצבים רבים כיום אלא גם, ובעיקר, מאוונגרדיות אלימה שהשתלטה לטענתו על חלקים שלמים בעולם העיצוב.

"יש כאוס מוחלט, איבדנו את חוש הטעם הטוב, אנחנו נתונים במשבר עיצובי", הוא חורץ. "הגענו למצב שאנשים מעריצים גם דברים מזעזעים, המחריד נעשה טרנד, דברים קפריזיים ונוראיים נוצרים רק על מנת לזעזע. זה משהו שאני יכול להבין באמנות - אבל בעיצוב? המעצב יוצר דברים שאמורים להיות בדרך כלשהי גם פרקטיים, צריך להיות חיבור בין טעם לתקשורת. ההנאה האסתטית היא בסיסית והכרחית לנשמה של העיצוב, כך שסוג מסוים של פרובוקציות הן פשוט חסרות טעם במקרה שלנו.

"כמו אבי, גם אני מאמין ביופי שבשימוש בדימויים קיימים, בהדגשת טעם טוב. במובן מסוים אני מודה שהיה מוצא חן בעיני להחזיר את הקאנונים האסתטיים של היוונים העתיקים, אני חושב שבתקופה שלנו זה יכול רק להועיל. איבדנו משהו מהחוש האסתטי. זה יכול היה לעזור לכולנו אם היה חוק בסיסי של אסתטיקה, של פרופורציה, של טעם. בוודאי יצלבו אותי על זה, יכנו אותי שמרן, ארכאי, פוגע בחופש היצירתי וכו', אבל אם מותר לדבר בזכות הטעם הרע, למה אסור לדבר בזכות הטעם הטוב? בזכות חוש הרמוניה מסוים?" הוא שואל ומחייך חיוך רחב.

בדומה לאביו, שטען בראיונות כי עיצוב טוב צריך להיות מיוצר באיכות גבוהה ובמחירים נמוכים, גם ברנבה פורנסטי נרתע מהרעיון של ייצור פריטים יקרים וספורים, הנגישים רק למי שפרוטות רבות מספור מצויות בכיסו. מנגד, קשה לומר שהפריטים בעיצובו זולים או זמינים לקהל הרחב.

"יש פריטים מכל מיני סוגים ובכל מיני מחירים", הוא אומר. "לדעתי הסגנון שלנו יכול להתאים לקהל יעד רחב; הוא יכול לפנות לבני נוער, רעיון שמשמח אותי מאוד, ומובן שגם למבוגרים. אלה פריטים מלאי אירוניה ואני אוהב אירוניה, היא הופכת את החיים לקלים ונעימים יותר, והכי חשוב - עוזרת לנפץ מיתוסים. העולם גם ככה מלא בקשיים, במיוחד כלכליים, הכסף עשה מונופוליזציה של הכל, הגענו לקצוות של אבסורד".

עם זאת, הוא מוסיף, "אני צריך לעבוד עם מוצרי יוקרה, בשביל לקוחות עשירים, וזה מעמיד אותי במצב בעייתי, שקצת סותר את מה שהייתי רוצה להיות. העיקרון שהנחה את אבא שלי היה ליצור הרבה עותקים של יצירה אחת, ושזה יהיה זמין לכולם. הרי פונטי (הפסל, א"ב) רצה לחבר אמנות עם עיצוב תעשייתי וביקש מאבא שלי, שהיה חוקר מעולה של טכניקות, ללמוד טכניקות חדשות שיאפשרו להם להביא את האמנות הגבוהה, האצילית, לעיצוב היום-יומי. ואני אומר, בואו לא ניתן לכלכלה לחנוק הכל, בואו ניתן מרווח נשימה לפנטסיה, לשירה, להמצאה ולהומור. פרקטי וכלכלי זה חשוב, כן, אבל. מוסיקה לדוגמה היא לא משהו הכרחי במובן הטכני של המלה, אבל האם את יכולה לדמיין עולם ללא מוסיקה? מחקרים מראים שפרות מפיקות יותר חלב ברפת שמשמיעים בה מוסיקה. אז אם זה עוזר לפרות, ברור מאליו כמה חשוב לבני אדם לחיות בסביבה נעימה, מעניינת".

כשיצאה לאור קולקציית הבשמים לבית פתחו ברנבה פורנסטי ואשתו, מעצבת התכשיטים האנגליה בטוני ורנון, את מעונם לצלמים וחשפו כך את אחד הבתים המקוריים והססגוניים ביותר במילאנו, ובו פרפרים על הקירות ופסלים עתיקים בפינות לא צפויות.

אך הבית, שפורנסטי עצמו הגדיר כמקום שנועד להתקיים בין הממשי לפנטסטי, איננו הדבר היוצא דופן היחיד בחייו. "אפילו השם הפרטי שלי לא נפוץ", הוא מסכים בחיוך. "ברנבה היה קדוש, ואבי ואמי בחרו את השם כי כשנולדתי הם בכלל רצו ילדה, אז הם בחרו שם שכמעט נשמע כמו ברברה. מה גם שנולדתי ב-11 בספטמבר, אז הם חיפשו שמות של קדושים שמציינים את היום שלהם ב-11 בחודש. מאוד התאים לאבי לבחור בשם הכי לא סטנדרטי שאפשר.

"לימים התברר לי שברנבה היה גם אחד הקדושים היחידים שהמוסלמים הכירו וכיבדו, ופעם היינו בטיול בסיני ועצרו אותנו באיזה מחסום משטרתי וביקשו לראות את הדרכון שלי. אני כבר התחלתי להזיע, חשבתי - אוי לא, מה הם רוצים, אבל אז השוטר ראה את השם שלי והוא פנה ואמר לאחרים: ‘קוראים לו ברנבה. הוא יודע את האמת'. ואז הוא נתן לי לנסוע", הוא אומר ופורץ בצחוק.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ