הבריסטול הוא בשבילי

הבחירה בנושא הבריסטולים כמנסחי החינוך הישראלי לדורותיו היא הברקה. התערוכה במוזיאון בת ים, העוסקת בחינוך ובאמנות כקטגוריות נפרדות העושות שימוש זו בזו, שופעת ומשעשעת, אך הביקורת הגלומה בה אינה מחודדת דיה

גליה יהב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גליה יהב

התערוכה "בריסטולים", המוצגת במוזיאון בת ים, מפנה מבט אל בית הספר ומזהה בו "סביבה אידאולוגית, המבקשת לעצב את התלמיד במידותיה, על פי אמות המידה של התרבות השלטת", כלשונם של האוצרים, טלי תמיר ומאיר טאטי. בחירה אוצרותית זו היא מעין חזרה נחוצה לבסיס. זה אינו גילוי כי אם היזכרות מחודשת בכך שבית הספר הוא סביבת חיברות משמעותית, שמלבד אידיאולוגיה רשמית ותקנית, מייצר גם הבנות אסתטיות נלוות. מאחר שהתערוכה אינה עוסקת בחינוך לאמנות, אלא בחינוך ובאמנות כקטגוריות נפרדות העושות שימוש זו בזו, מתבקש לקבע את היחס בין השניים.

בהקשר הכולל, של עבודות המייצגות את יחסי הכוח (מורה-תלמיד) ואת הטקסים המעצבים אותם, מעניינת במיוחד הבחירה בבריסטולים כמנסחי החינוך הישראלי לדורותיו. הבריסטול מתפקד כבסיס היחס, כמצע המשותף וכמוליך הזיקה בין החינוך לאמנות. התרבות החזותית של החינוך היא בריסטולית-דקורטיבית בעיקרה, והאמנות משתמשת באסתטיקה הבית-ספרית הדלה ככר פורה לדיון במשמעויות החינוך.

זו הברקה אוצרותית. זיהוי הבסיס האסתטי הרעוע הזה, שממנו נשלחים המסרים לחלל הבית-ספרי, "כל מה שנועד לשינון ולהפנמה: פתגמים, חוקים, דימויים וכללי התנהגות", מאפשר גם עיסוק בפורמט, בפונט, בקישוטיות מסוימת, בצבעוניות החלבית, בסדרי גודל (70:100. 180 גרם). הכל נגזר מהבריסטול. בעידן שלפני הפייסבוק, הם כותבים, היה הבריסטול "ה-wall, שהפיץ, הגביר והנכיח תכנים ורעיונות הנכונים לכל". משם הם ממריאים לדיון נרחב, השולח קרניים ממש כשמש-אסוציאציות, בסוגיות של חינוך ואמנות. ליתר דיוק, בייצוגי חינוך באמנות הישראלית ובייצוגי אמנות בחינוך הישראלי.

אלה שני נושאי ענק - חינוך ואמנות - והממשק הכפול ביניהם מתקיים בתערוכה ביצירות אמנות העוסקות באספקטים לימודיים ובמנגנוני חינוך מצד אחד, ובמרכז לימודי, מעין שולחן עגול אינטראקטיבי, מרכז מידע ממוחשב שמכיל יוזמות אלטרנטיביות בתחום החינוך בארץ ובעולם, מצד שני.

המוטיבציה הכפולה, אם כן, היא לחשוף ולבקר את החינוך כשופר אידיאולוגי ובו בזמן להציע חינוך. נהוג לחשוב שאלה מגמות משלימות, אך הן הופכיות, מנוגדות זו לזו, מייתרות זו את זו. המחשבה הביקורתית רואה בפירוק פרקסיס, מעשה יצירתי בעולם ואילו המחשבה הקהילתית, אופנתית ופופולרית הרבה יותר כמובן, אינה מסתפקת בסימון אתרי הכוח. היא מין מסקנה יוצרת של המסורת השוללנית, אך לרוב ניתקת ממנה לטובת איחוי-מחדש, ואינה רואה בעצמה הליך-הסדרה כי אם אמצעי-גאולה. האחת רואה בחינוך כלי לקיבוע השיח ומיתונו ואילו השנייה רואה בו אמצעי עזר ונגישות לשיח.

במובן זה, התערוכה אינה שומרת על רמה אחידה בין עבודות המבצעות פירוק לשוני ופוליטי, הדנות בחינוך כטראומה, כזרוע מבצעת של השלטון, כשטיפת מוח, הקושרות בין הידע לכוח כחלק ממסורת פסימיסטית - לבין אלה הקהילתיות, שאינן חלק משיח ההתנגדות כי אם תוצאה מסוימת שלו, המבקשות להציב מודל אלטרנטיבי, טוב יותר, אחר. אופטימי ואוטופיסטי אפילו.

מי אני

בפועל, התערוכה משעשעת, שופעת, מקיימת כמה דיוני-משנה באופן מחויב ורציני ומממשת את החלל הבעייתי של מוזיאון בת ים בצורה יעילה ואפקטיבית. השיטוט בין החללים נדמה לרגעים למעבר בין כיתות לימוד. במובן זה התערוכה בהחלט מצליחה לייצר את האמנות וחלליה כאתרי ועזרי למידה.

חלק מהעבודות קלישאיות, נוסטלגיות ואף מחויכות במידה מסוימת כלפי אופני החניכה. חלק ביקורתיות, או עושות שימוש חומרי מושכל במסד האסתטי הבית-ספרי ושל תנועות הנוער.

כאלה הן למשל הסדרה "בריסטולים" של נעמי סימנטוב מהשנים 1982-1984, סדרה נהדרת שעדיין לא נחשפה במלואה; או הצבת "אני תלמיד של כיסא" מ-2010 של דגנית ברסט, המדגימה ויזואלית את "הפואמה הביתית" של אהרן שבתאי כתרגיל צורני-פילוסופי; או "שיפור צורה", מיצב הווידיאו של אלון אנדורן, הבנוי משולחנות וכיסאות בית ספר, עניבות וסמלי התנועה ומטולים הנדלקים ונכבים לסירוגין, הלועג למושג "המחשה" (וכולל גרסת לואו-טק חינוכית לסרט "במבי": מין תיאטרון צלליות מצולם שבו נראה גרב עם קרניים מודבקות מעשן סיגריה וגורם לשריפת ביער ניירות הקרפ, המתנועעים בקצב המאוורר).

אחת העבודות החזקות היא "לימור לבנת" של רותי סלע משנת 2003, שבה היא מבצעת חיקוי של לבנת בתפקידה הקודם כשרת החינוך. היא יושבת עם פעוט בפינת משחק או תרפיה, הם משחקים בקוביות ובובות ואחת לכמה רגעים היא שואלת אותו בקול תוקפני: "אתה יודע מי אני? אני לימור לבנת".

הממד המשעשע נצבר דוקא דרך החקיינות הזולה, המכווצת את לבנת לקפסולת המהות שלה - דרישת כבוד חלול, תוקפנות, צמצום החינוך לדוקטרינת שינון, אילוף פעוטות להפנמת השלטון.

אחרי כמה דקות של צפייה משועשעת מצטברת גם איכות טורדנית: שאלת הזהות הבסיסית, האינפנטילית - מי אני - מתחילה להלך אימים, לתפקד כשטיפת מוח, הלופ של הווידיאו מבטיח שדבר לא יישאר חוץ מלימור לבנת. כמו במערכון של חנוך לוין שבו המורה שוסטר מלמדת את תלמידיה ששוסטר, "וכשהם גדלים ויוצאים מבית הספר הם יודעים ששוסטר", כך סלע מדגימה בעבורנו את הלקח של לבנת. עם פרוץ פרס האמנות הציונית ביוזמתה, מה שנראה כבר כפרויקט שהסתיים - הוקעת החינוך הציוני כלאומני - מקבל אקטואליות מצערת.

עבודה נהדרת נוספת היא תסכית הרדיו של ג'וזף שפרינצק על פי המחזה הלימודי (אופרת בית ספר) של ברטולט ברכט "רבים אומרים כן" מ-1929, שניתן להאזין לו בישיבה בכורסה במעין סלון אירופי בורגני תקופתי. Babies c'est la vie" (קול קורא)" של שי-לי עוזיאל מ-2011 היא מין טריבונת מסכים שעליהם מוקרנים סרטונים סימולטניים, כעין הזמנה לאמנים ליצור עבודות וידיאו עכשוויות לפעוטות. ואילו בווידיאו "שששש" של קרן גלר מ-2008, כמו ב"שתיקותי המקובצות" של דורון סולומונס וכמו בתצלומי האחיות אצל תומס זיפ, נוצר רצף של מורות מהסות. האצבע על הפה וביטוי האות שין - לכל אחת שפת גוף משלה למלאכת ההרגעה וההשתקה.

אפס סובלנות

רומנטית וקורעת לב היא סדרת התצלומים של נורית ירדן, המאתרת את האופן המדויק שבו נרמסות התמימות והרצינות על ידי ציווי העשה ואל-תעשה. האמצעים מינוריים, למשל מדבקה על עמוד השער במחברת, תחבירים בלתי אפשריים של "כישורי חיים", לימודי הסימפטומים של החרדה ומלאכים מכונפים מנוילנים, פרדוקסים לוגיים מביסים ופרטיות מפולשת.

כך, למשל, בתצלום של "קיר אקטואליה" בית-ספרי, שבו מופיע גזיר עיתונות הנוגע לפרשת הרפז, מופיע גם שלט שבו נכתב: "שלושה קווים אדומים אותם לא חוצים בבית הספר ובכיתה: 1. אפס סובלנות כלפי אלימות פיסית, וירטואלית, מילולית. 2. אפס סובלנות כלפי נידוי חברתי. 3. אפס סובלנות כלפי מגע גופני ללא רשות. תלמיד שיחצה את אחד מן הקווים האדומים - הצוות החינוכי ינהג כלפיו בחוסר סובלנות".

התערוכה כלל אינה עוסקת בסיטואציה הלימודית כבמופע, עניין שאביו הרוחני הוא יוזף בויס ורבים הלכו בעקבותיו, וגם אינה נוגעת בתחומי הלימוד עצמם, אלא מתרפקת מעט על חינוך של פעם, לפני השימוש בלוח מחיק ומחשבים. כך, דיברות השומר הצעיר כפי שאוירו על ידי שרגא וייל ב-1946 בוצעו מחדש בריסוס שבלונות על קירות המוזיאון בידי מאיר טאטי ומדריכי קן השומר הצעיר בשכונת ג'סי כהן בחולון. גם פסלי הלוחות מחוררי הניקוד העברי של דרורה דומיני משנת 1983 זוכים כאן לביצוע מעודכן, משולבים בשלטי המחאה של "בית הספר של המהפכה" שפעל לאחרונה בשדרות רוטשילד בהנחיית ד"ר זהבה ברקני.

האיכות המצטברת של התערוכה כמכלול היא בחוויה הטעונה של "הכל מתחיל בחינוך", אמירה חבוטה המצליחה לקבל תוקף, חיים, נוכחות ופירוט חושני. הממד הביקורתי, לעומת זאת, לא מאוד חריף, אלא יוצר נוסח דואג כלפי מצב טעון שיפור. מול החינוך הרשמי מוצב החינוך הדמוקרטי, המעורב, האוטופי, מודל האמן-מורה, אבל לא אי-חינוך או פראות. במובן הזה התערוכה עצמה - אמנם כיפית לצפייה - בעצמה קצת דידקטית. *

"בריסטולים". אוצרים: טלי תמיר ומאיר טאטי. מוזיאון בת ים, שעות הפתיחה: ימים שני, רביעי, שישי ושבת 10:00-14:00, שלישי וחמישי 16:00-20:00

נורית ירדן, מתוך "קווים אדומים", 2011
רותי סלע, מתוך עבודת הווידיאו "לימור לבנת", 2003

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ