בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך כבש העיצוב הסקנדינבי את המערב

לפני 60 שנה נחשף המערב לראשונה לעיצוב הביתי ובעל הקווים הנקיים, ומאז הוא הצלחה עולמית. בראיון עמה, מסבירה הנרייטה תומפסון, עורכת בכירה במגזין העיצוב "וולפייפר", את סודות הקסם הנורדי

2תגובות

מבין מאות העבודות של מעצבים סקנדינביים שסקרה בשנים האחרונות, הכיסא האהוב ביותר כרגע על הנרייטה תומפסון הבריטית, אוצרת ועורכת בכירה במגזין העיצוב "וולפייפר", הוא דווקא פריט מוזר ולא טיפוסי למראה. "זו מהדורה חדשה לכיסא שעיצב פטר אופסוויק בשנת 1985 עבור המותג RYBO, הוא עשוי כדורים מסתובבים, אתה מטפס פנימה ומתיישב וזה פשוט כל כך נוח וכיפי", היא אומרת בחיוך. "ישבתי שם במשך הרצאה אחת, מהסוג הבלתי נגמר, וככה שרדתי אותה. זה היה נפלא".

הכיסא מדגים צד שובב והומוריסטי יותר שקיים בעיצוב הסקנדינבי, הנהנה כבר זמן רב מפופולריות עצומה ולחלוטין לא מפתיעה, אומרת תומפסון. היא חוקרת את התחום כבר כמה שנים ועוקבת מקרוב אחר עבודותיהם של מעצבים ותיקים וצעירים מנורווגיה, דנמרק, פינלנד ושוודיה. כעת, במסגרת הרצאה שהעבירה בשבוע העיצוב בלונדון, ניסתה תומפסון לענות על השאלה מדוע בעצם זוכה עיצוב סקנדינבי לכזאת הצלחה, או במלים אחרות, כדבריה - למה בלונדיניות נהנות יותר?

ההרצאה התקיימה בין השאר לרגל חגיגות 60 השנה לחברת העיצוב והטקסטיל הפינית הפופולארית "מרימקו", שהתקיימו בחנות העיצוב הענקית "היל'ס" שבמרכז לונדון. הבחירה ב"היל'ס" לא היתה מקרית, אומרת תומפסון, שכן באותו המקום בדיוק, 60 שנה קודם לכן, בשנת 1951, התקיימה תערוכה מקיפה שחשפה בפני הקהל הבריטי והבינלאומי את נפלאות העיצוב הנורדי. "זה היה רגע השיא של מגמה שהחלה כשנתיים קודם לכן, כשהתחילו לראות בעיצוב סקנדינבי לא רק משהו יפה וצנוע אלא שחקן מרכזי בסצינת העיצוב", אומרת תומפסון.

אז למה באמת העיצוב הסקנדינבי מצליח כל כך בעולם?

"אני חושבת שיש כמה סיבות לכך. דבר ראשון, התכונות המאפיינות עיצוב סקנדינבי, הקווים הנעימים, המודרניים, מתאימים מאוד לצורך שבולט בעידן שלנו, להישאר בתחומי הבית, לקנן. אלה רהיטים שמתאימים מאוד לבית עם ילדים. מעבר לכך העקרונות המנחים של עיצוב סקנדינבי, כמו הכבוד לטבע, המודעות לסביבה, מוצרים ששורדים לאורך זמן - אלה דברים שמושכים אותנו היום. בעולם שבו הכל המוני ותעשייתי ויש משהו ברהיטים והחפצים הסקנדינביים, אפילו שגם הם מיוצרים לרוב באופן תעשייתי, שנותן הרגשה של סיפור שאפשר להתחבר אליו. הסגנון הזה הוא כוח מניע חזק והוא לחלוטין לא מקרי", אומרת תומפסון. "המעצבים הסקנדינביים מודעים לציפייה של הקהל למצוא מוצרים נקיים, נעימים, מחממים את הלב, מרגיעים, וזה גם מה שהם מציעים.

"יש מלה בנורווגית שלמדתי באחד הביקורים שלי במדינה, ‘הוגה', והמשמעות שלה היא משהו שהוא מאוד נעים, מחבק, נוח ונותן תחושה טובה. שילוב של COSY עם WELLBEING. זו מלה שמתארת ערב בבית מול האח המבוערת, עם חברים ויין וצחוק - ו'הוגה' זה עיקרון מנחה בעיצוב הסקנדינבי".

לתחושתה של תומפסון, ככל שהחברה שבה אנחנו חיים נעשית מקוטבת וטעונה יותר, כך גדלה החיבה לעיצוב הסקנדינבי הקלאסי. "בעידן הזה עם המתח והמלחמות יש ממש צורך במוצרים שמרגישים בטוחים ויציבים. דברים שלא נועדו כדי להשוויץ או להציג לראווה. לא דברים דרמטיים בכוח. זה מתאים גם למשבר הכלכלי שכולם מתמודדים אתו היום, התרבות הסקנדינבית היא מאוד אנטי ‘שווייץ' ואנטי התרברבות, אתה לא אמור לקום ולומר כמה אתה נפלא ומדהים. וזה משהו שמוצא חן בעיני אנשים במיוחד עכשיו, בעידן של חוסר ודאות, כשלנופף בעושר שלך נחשב למשהו חסר טעם למדי".

העיתוי שבו פרץ העיצוב הסקנדינבי לקדמת הבמה אינו מקרי, אומרת תומפסון. "אנחנו מדברים על שנות ה-50, כשהעולם התחיל לשים לב לעיצוב הסקנדינבי כתנועה. זו היתה תקופה שבה התחילו לצורך מוצרים בצורה שונה, בעקבות תוצאותיה של המהפכה התעשייתית. המודרניזם כבר עשה את המהלך שלו, והעיצוב הסקנדינבי הציע גישה אחרת, משום שלמרות שהוא היה מודרני הוא גם היה אנושי - וזה אספקט שהיה חסר להרבה אנשים. לא מפתיע שכל זה קרה דווקא אחרי המלחמה, כשאנשים חיפשו גם עיצוב מנחם."

והיום?

"היום אנחנו שוב בתקופה של מהפכות תעשייתיות וטכנולוגיות, ומלחמות, ושוב יש חיפוש אחר משהו יציב ונינוח, וזה מה שהמעצבים הסקנדינביים מציעים", אומרת תומפסון, "ומובן שזה גם עיצוב פשוט יפה", היא צוחקת.

מחפשים את האור

בין המעצבים הסקנדינבים הבונים לעצמם שם בינלאומי ישנם לא מעט צעירים הממשיכים את המסורת הנורדית אך מוסיפים לה רבדים, מציינת תומפסון, ועיצוב סקנדינבי הוא כבר לא רק פריטים יפהפיים של המעצב והארכיטקט הדני המנוח פין ג'ול, או הארכיטקט והמעצב הפיני המנוח אלוור אלטו, או האמן והמעצב השבדי המנוח קארל לארסון. "לצד השמות הגדולים היום, כמו הנס וגנר או אירו ארניו, יש גם מעצבים צעירים כמו אנדראס אנגסוויק, תורביורן אנדרסן ואספן וול, שמבשרים על מגמות חדשות. במקביל, מעניין לא פחות להסתכל על היצרנים, כי דווקא משם מגיעים כמה מהדברים המוצלחים ביותר. חברות כמו Swedese ופריץ הנסן, והחברה של ג'ייקוב ג'נסן, הבן של, הם כולם עושים כמה דברים מצוינים בשנים האחרונות. גם חברת גובי (Gubi) הוציאה לאחרונה מחדש כמה מהדגמים הקלאסיים שלה ואנחנו מוצאים אותם בכל הירידים והתערוכות. מעניין לא פחות הוא כיסא הסיאסטה המפורסם של אחד המעצבים הנורווגים החשובים ביותר - אינגמר רלינג".

ואכן, משיטוט בין הבוטיקים והאירועים המסחריים במהלך שבוע העיצוב בלונדון, נדמה כי לא מעט מעצבים מכל מיני מדינות, החל באוסטריה וכלה בקוריאה, החליטו לאמץ מאפיינים סקנדינביים בעבודתם, וכי רבים מהבוטיקים היוקרתיים בקנסינגטון הציבו בקדמת הבמה פריטים של חברות סקנדינביות.

לדברי תומפסון, המגמה לא נעצרת בחנויות עיצוב מקצועיות. גם חנויות כלבו הפונות למעמד הביניים, כמו BHS או John Lewis, הציעו קולקציות לבית בהשפעת המסורת הפינית והשבדית הקלאסית, לקהל שמחפש יותר מאשר איקאה. "פריטים כמו כורסת הביצה של ארנה יעקובסון (ששימשה השראה לכיסאות שהוצבו בכמה מסניפי מקדונלדס בלונדון), או כיסא הצבעוני (טוליפ) של אירו סארינן, נהפכו לחלק בלתי נפרד מתרבות העיצוב", אומרת תומפסון. "ועד היום נחשבת מנורת הארטישוק של המעצב הדני פול הנינגסן לפריט מדהים ומשפיע".

לדור הצעיר של המעצבים היו אמנם קשיים, אומרת תומפסון, היתה תחושה שלפעמים הם קצת נתקעו משום שהם ניסו לעמוד בציפיות של הדור הקודם ולהעתיק את הסטנדרטים והסגנון שלהם - השימוש בחומרים אקולוגיים, קווים פשוטים ומודרניים, עיצוב נגיש, צבעוניות נעימה, רעיונות פרקטיים אך אסתטיים ומתוחכמים. "אבל עכשיו יש תחושה של חופש, והצעירים מתחילים לשבור קצת את הכללים. רואים את זה בעיקר בתחום התאורה: בגלל כל השינויים שהתחום עבר, הפסיקו להשתמש בנורות המסורתיות ומעצבים סקנדינבים רבים החליטו "להשתלט" על הנישה הזאת ולשלב בתוכה כיוונים חדשים".

אחד המעצבים המעניינים בהקשר זה, מציינת תומפסון, הוא הנורווגי דניאל ריבקן. "הוא לא מסתכל על תאורה כעל מוצר אלא כעל חוויה רגשית. הוא עיצב בהתחלה שולחן שמקרין קרן אור על הרצפה ומשם זה התפתח. לאחרונה הוא הציג בשטוקהולם רהיט שהקרין קרני אור עצומות על הקיר וזה הוצב בתוך חדר שאין בו בכלל חלונות. זה היה מרתק, כי כשאתה נכנס התחושה היא שהחדר מואר ונעים ורק אחרי שאתה מסתכל סביב אתה מגלה שבעצם הכל מלאכותי, שאין שום מקור אור אמיתי".

ראיתי פוליטיקאי מחליק

מעצב צעיר נוסף שמשך לא מעט תשומת לב הוא הארי קוסקינן מפינלנד, שהתפרסם בין השאר בזכות מנורה שעיצב, הנראית כאילו היא מורכבת מנורה הנתונה בתוך גוש קרח. ההצלחה הגדולה של העיצוב הסקנדינבי אמנם חילחלה לתוך עבודותיהם של מעצבים מרחבי העולם, אומרת תומפסון, אך מצד שני ניכרת בשנים האחרונות גם הפתיחות של מעצבים סקנדינביים כלפי מגמות גלובליות בעיצוב. "מעניין במיוחד בעיני הוא הדו-שיח בין המעצבים הסקנדינביים ליפאניים. זה מתבסס לא רק על החיבה המשותפת למינימליזם ולקווים נקיים אלא גם על הכבוד הגדול למסורות עתיקות. הם מתים אחד על השני, יש חיבור מאוד חזק בין תפישות העולם שלהם, וזה בעיקר בולט באופן שבו הסקנדינבים לומדים מהיפאנים לחזור ולהדגיש עבודות יד, במיוחד בעץ, ולהחיות מסורות עתיקות".

במקביל, התפשטותן של חברות העיצוב הסקנדינביות לכל פינה בעולם מחייבת אותן לערוך מחקרים שיתאימו את העיצוב לאופי המקומי. "איקאה לדוגמא, לוקחים את העניין הזה מאוד ברצינות", אומרת תומפסון. "על מנת לעצב את הכורסאות שלהם, לדוגמא, חקרו והגדירו מעצבי איקאה את סגנון הישיבה בכל מדינה. מתברר שגרמנים יושבים ‘קשה', בריטים יושבים חצי קשה חצי רך, ואמריקאים יושבים כמעט מרוחים על הרצפה", היא מחייכת.

אבל החיבה לעיצוב פונקציונאלי, הגיוני ונעים לא מונעת מהסקנדינבים להתפרע כשהזדמנות מתאימה נקרית על דרכם. "כשנבנה בית האופרה באוסלו, מספרת תומפסון, "הם החליטו שהגג שלו יהיה עשוי משיש לבן. לקח שנים לבנות את הבניין הזה, וכמובן שהתחילו להתעורר בעיות, ואחת מהן היתה שהשיש הלבן נהפך לצהוב. מובן שהם תיקנו את זה, כי הרעיון של גוש צהוב גדול באמצע השלג הלבן לא שימח אף אחד, אבל זו לא היתה הבעיה העיקרית.

"הבעיה העיקרית היתה שפתאום התחילו כל מיני דיונים סביב הבטיחות של הבניין, כי הרעיון המקורי היה שהגג ישמש מקום מפגש לתושבי העיר. הם רצו שבקיץ צעירים יעלו עם הסקייטבורדים שלהם ויגלשו למטה ובחורף אפשר יהיה לעשות שם סקי. זה היה חלק בלתי נפרד מהתוכנית, אבל אז פתאום הם נלחצו מזה שאנשים עלולים להחליק וליפול", נזכרת תומפסון. "אחרי המון מאבקים, הם החליטו ללכת על זה ולפתוח את הגג לפעילות. בערב הפתיחה הגיעו לבניין האופרה כל מיני פוליטיקאים ובכירים מקומיים, היה טקס יפה, ואז, בסוף הערב, הפוליטיקאים עלו למעלה על הגג, התפשטו ופשוט החליקו למטה, כל הדרך עד למים! (הבניין עומד קרוב מאד לקו המים).

"נו, האם יש דרך טובה יותר לנצל את הבניין?", היא צוחקת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו