בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גלריית העיצוב של מוזיאון ת"א נפתחת בלי חנופה

בלי גרפיקה נוצצת או פריטים מרהיבי עין. חנן דה לנגה ויעקב קאופמן, שיחנכו מחר בשתי תערוכות יחיד את גלריות העיצוב במוזיאון תל אביב, לא חושבים שאמנות צריכה להתחנף לקהל

6תגובות

"יש לנו בבית שלישייה - זוג עומדים, אחד נח, בשכיבה. נושמים עם חורי האוורור האחוריים, נוטים כל אחד ונטייתו. במשך השנים התיישרו מעצמם וקירות הבית ויתרו. הלבן נטבל בשחור, השחור שחרר שריקת אוויר ראשונה... כן ואומי פרפר, שטבועה בהם האופציה המתמדת להתעופף. הספרים בפנים, שאריות הצעצועים של תום, ושלי, כלי כתיבה מנקב חורים, ואלכס (החתול) שוכב ליד השוכב".

זו היתה התשובה ששלח המעצב יעקב קאופמן למכתב שקיבל באוגוסט האחרון מידידו המעצב חנן דה לנגה. "יעקב שלום", כתב אז דה לנגה. "נראה לי שזה המכתב הראשון שאתה מקבל ממני, אחרי 30 שנות היכרות כמעט, וגם זו פנייה רשמית משהו. אני מבקש מכותבים/יוצרים מתחומים שונים שיגיבו בכתב או ברישום או בכל דרך שיבחרו על נושא הספר, הספרייה, הסופרים. התגובות אישיות ואינן עוסקות בהכרח במקצוע הכותב. את התגובות האלה אנו מתכוונים להכניס ולשלב בקטלוג/ספר התערוכה שלי (שמה הזמני ExLibris) העוסקת בספר ובספריות. אשמח לקבל ממך תגובה/מסר/סקיצה, משהו משלך. תודה, חנן".

דה לנגה שלח מכתבים דומים ל-15 מעצבים, אמנים, אנשי רוח ועוד, אבל הקשר בינו לבין קאופמן שונה מהקשר שלו לשאר מכותביו: הספרייה הראשונה שעיצב דה לנגה היתה כשלמד אצל קאופמן במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, לפני כ-30 שנה. לימים החל דה לנגה ללמד במחלקה והשניים הציגו בעשרות תערוכות קבוצתיות. מחר, עם פתיחת הבניין החדש של מוזיאון תל אביב, ייפתחו שתי תערוכות יחיד של השניים.

הבחירה בהם לחנוך את הבניין החדש של מוזיאון תל אביב ואת גלריות העיצוב שלו מחזקת את מעמדם של קאופמן ודה לנגה כשניים מבכירי המעצבים התעשייתיים בארץ. אף שאלה שתי תערוכות שונות, יש בהן קווים משותפים של עיסוק פנימי בעולם העיצוב. במאי האחרון השתתפו השניים בתערוכה "פריסקופטיבה" שאצרה זיויה קיי בבית האמנים בתל אביב. בראיון ל"גלריה", כשהתייחסה למייסדי העיצוב המקומי, אמרה קיי על קאופמן ודה לנגה כי "הם אלו שמנסחים לאורך תקופה ארוכה את האמירות המשמעותיות ביותר, שנהפכו למשפטי המפתח. גוף העבודות שלהם הוא הטקסט המיתולוגי של העיצוב המקומי. ביניהם לבין כל האחרים יש פער. הם חלק מהגדרת השיח של העיצוב המקומי, מעצבים שיש להם מה להגיד על התחום".

בתערוכה הנוכחית, "לרוץ במעגלים", קאופמן ממשיך את העיסוק במורפולוגיה שמלווה את עבודתו מראשית דרכו ומציג פיתוח של תערוכה באותו השם שהציג בסטודיו שלו ביפו לפני כשנתיים. קאופמן מציג מאות אובייקטים מעגליים - עיגול, טבעת, מעגל - המתייחסים לחומריות, מבנה ומכניקה. תהליכי החיפוש והפיתוח של המבנים משקפים מצב

ביניים בתהליך השגור של פיתוח מוצרים, בין השלב המופשט לשלב היישומי.

דה לנגה, מצדו, ממשיך ב"אקס-ליבריס" את העיסוק רב השנים שלו בספריות. הוא מציג ספרייה ריקה המורכבת משני מבנים מעגליים, שיכולה להכיל 20 אלף ספרים, ושהמדפים שלה מונחים בזווית (ולא אופקיים כמקובל). העבודה מעלה שאלות על אופן ו"נוחות" הנחת הספר על המדף ועל נוכחות המבקר/המשתמש במרחב הספרייה. בתערוכה גם מוקרן סרט שבו מראים איך מכניסים ספרים לספרייה ואיך מוציאים ספרים ממנה. את שתי התערוכות אצרה מאיה ויניצקי, האוצרת בפועל של המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון תל אביב (ראו מסגרת).

לא מפלסטיק ומפרווה

התערוכות של דה לנגה וקאופמן אינן תערוכות עיצוב פופולריות שמבקשות להתחנף לקהל, אלא תערוכות גבוהות מצח, הממשיכות שיח פנים עיצובי. זהו לא עיצוב מוצר קלאסי. אין כאן כיסאות או אובייקטים נוצצים, גרפיקה מושכת או מבנים מרהיבי עין. אפילו הספרייה שמציג דה לנגה ריקה והמדפים בה נלקחו מפלטות ששימשו כשולחנות בבצלאל ומלאות בקשקושים ורישומים.

"זה לא דובים מפלסטיק ולא דובים מפרווה, זה לא מתקשר מיד איזה חמוד או איזה יופי", אומר דה לנגה בראיון עמו ועם קאופמן. "כשאני מציג מיצב במוזיאון אני לא חושב שהתפקיד שלי הוא להיות בסדר עם הקהל. אתה צריך להגיד משפט חשוב לעצמך ואם הוא מספיק חשוב לך הוא גם יהיה חשוב לאנשים שיבקרו בתערוכה. פחות מעניין אותי לנסות לעלות על גל או על משהו שקורה כרגע".

שניכם מציגים נושאים ותמות שכבר הצגתם וחקרתם בעבר.

קאופמן: "חודשים ספורים לפני הפתיחה באו אלינו ואמרו שפותחים אגף חדש למוזיאון. יכול להיות שאם היו באים שנה וחצי קודם לכן זו היתה תערוכה אחרת. באופן חלקי התערוכה היתה תלויה אצלי בסטודיו לזמן קצר והיתה לי הזדמנות לפתח אותה. יש פה כמה מהלכים שלא היו קיימים קודם, פיתוח של כמה נושאים שנגעתי בהם ואפילו סוג של קיטלוג. קודם הכל היה צ'ולנט אחד גדול, פה עשיתי סוג של הפרדה ונוצר מבט אחר, ניטרלי, גלרייני".

יש גם הבדל בין החלל בסטודיו לבין החלל המוזיאלי, עם כל מה שמשתמע מכך.

קאופמן: "זה אמנם מוזיאון תל אביב עם כל סימני הקריאה שמתלווים אליו, אבל כמו שאתה רואה יש לי כבר זקן לבן, זה כבר לא כל כך עושה עלי רושם. הסתובבתי במסדרונות האלה לפני כך וכך שנים ועיצבתי והצגתי תערוכות, זו לא המדליה שכל כך נחוצה שלי".

מה יבין קהל המבקרים מהתערוכה לגבי מה זה עיצוב?

קאופמן: "כל הדיאלוג אם זה עיצוב או לא, לא מעניין אותי. אני לא מנסה להוכיח מה זה עיצוב. מה שאני עושה חלקו הוא פוסט עיצוב וחלקו תת עיצוב או שלבים מכינים לעיצוב. יש אובייקטים שלא תליתי כי הם חלק מפיתוח לקראת מוצר. זה גם לא שהעיגול כל כך מעניין אותי - זה עיסוק בהיתכנויות, בחומרים, במה אפשר".

כשנשאל דה לנגה כיצד היה מגדיר את מה שקאופמן עושה, הוא אומר: "כל העיגולים האלה יוצרים בסופו של דבר מילון מושגים של טכנולוגיה, אסתטיקה, אמנות וחומר. במקביל, אי אפשר להתעלם מהממד האסתטי הטהור שיש בתוכם. לפעמים זה למיטיבי לכת, ייתכן שיהיו אנשים שיחפשו את הדובי או את הקתרזיס המהיר, אבל הם צריכים לדעת להיכנס לזה. זה כמו ללמוד לקרוא. גם אני, כשהסתכלתי עליהם בפעם השנייה והשלישית, גיליתי דברים חדשים".

הרהור פילוסופי

דה לנגה, בן 56, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, הוא מרצה בכיר במחלקה ובעבר עמד בראשה. את זמנו הוא מחלק בין ההוראה בבצלאל לבין הסטודיו שלו בדרום תל אביב, שם הוא עובד על התערוכות אישיות, וסטודיו "דה לנגה" שאותו הוא חולק עם אשתו, האדריכלית טל דה לנגה, ופועל בביתם בצפון תל אביב .

קאופמן, בן 66, נולד בברית המועצות ועלה לישראל עם משפחתו כשהיה בן 12. את דרכו המקצועית החל בלימודי פיסול במכללה לאמנויות בבת-ים. לאחר מכן המשיך בלימודי עיצוב תעשייתי מטעם המכון ללימודי חוץ של הטכניון. כבר מתחילת דרכו הציג עבודות עיצוב ואמנות בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בכל העולם, זכה בפרסים רבים ובמלגות ורשם פטנטים כחלק מעבודתו. ב-1975 החל ללמד במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל וכיום הוא מרצה בכיר בה. הכמיהה לאסתטיקה היא מוטיב חוזר בעבודותיו. הן שמתאפיינות בחצייה חוזרת ונשנית של קו התפר הדק בין עיצוב ואמנות, ונדמות לא פעם כהרהור פילוסופי על תהליך העיצוב.

עד כמה חשוב עניין האסתטיקה בעבודה שלכם?

קאופמן: "זה חשוב מאוד. אנחנו חיים במדינה שהאסתטיקה נמצאת בתחתית המדרגה. מבחינתי אסתטיקה היא המובן מאליו, לא צריך לדבר על זה. פעם יופי היתה מלה לא מקובלת בארץ, וככה גם הכל נראה. גם בבצלאל פעם יופי לא היה במילון, והחוק היה שאם זה נכון אז זה יפה. אבל רוב הדברים היפים הם ממש לא נכונים. אני מוכן ללכת לאיבוד במסדרון אפל אבל מעניין במקום למצוא את דרכי באופן מיידי במסדרון נקי ומשעמם".

דה לנגה: "מאחר שהדימויים שאני מתחיל מהם מגיעים ממקומות כמו טבע או מוסיקה - תווים או להקות דגים - התחרות בהם כמעט בלתי אפשרית ואתה צריך ליצור טבע משלך. ואיך אני הופך אותו לשלי? אני משלב חומרים שאני חושב שהם ייחודים, מעניינים או שונים לתוך אותו טבע. בספרייה הקפדתי שזוויות השיפוע של המדפים יהיו חמש, שבע וחצי או עשר מעלות. התוצאה היא מין טורנדו קטן. כשאתה מסתכל בזום-אין לתוך המדף אתה רואה עולם ומלואו. לא העמודים מחזיקים את המדפים בספרייה הזאת, אלא המדפים מחזיקים את העמודים. זו אנלוגיה לשאלה מה מחזיק את מה, הספרייה את הספרים או הספרים את הספרייה".

החלטת להשאיר את כל הכיתובים והקשקושים על הפלטות.

דה לנגה: "אני קורא להם ‘רישומי טלפון', שנוצרים למשל כשאנשים יושבים תוך כדי שאתה מדבר בטלפון. ואז הופכים את הפלטה וזה מתמלא במשהו אחר והתוצאה היא מין כותל מערבי של כל מיני אנשים. אז לקחתי את כל הפלטות וחתכתי אותן לפרוסות סטנדרטיות, לא התייחסתי למה שכתוב עליהן, זו לא היסטוריה שנכתבה בכוונה שתהיה היסטוריה וכל פס נהפך לעצמאי. החלטתי לא להסתכל מה מצויר כדי לא להפוך אותן לנושא אלא לנשוא".

קאופמן: "הספריות של חנן הן ארכיטקטורה בפני עצמה, הקירות החיצוניים כמעט מיותרים. גם הספרייה בבית שלי לא צריכה את הקירות שמסביב. התייחסתי לספריות שיש אצלי בבית כאיזו הנחה שלכולם יש ספריות של חנן בבית".

דה לנגה: "מה שלא היה נכון לחלוטין. הוא הפתיע אותי בתשובה שלו" (הכוונה לתשובה למכתב הבקשה שמוזכר למעלה - י"ס).

קאופמן: "לא ידעתי שיש אופציה אחרת, אם הייתי יודע ברור שהייתי עושה רישום. חוץ מזה, כמה הזדמנויות יש לי לכתוב?".

דה לנגה: "המכתב של יעקב הוא אחד הקצרים שמופיעים בספר. רק המכתב של יואל הופמן קצר יותר. הוא כתב: ‘חנן היקר. כמה יפה המבנה שאתה מקים. בין אם יכיל 20,000 ספרים בין אם לאו. אולי כדאי, כדי לרמז לאפס-הדעת שלנו, להשאיר אותו ריק מספרים. אשר לשאלתך, אינני יודע מהו ‘מנגנון הכתיבה' שלי. אילו ידעתי משהו מזה, ודאי הכל היה משתבש. בברכה, יואל הופמן".

קאופמן: "היה לי מכתב יותר קצר אבל אחרי שקראתי אותו אמרתי לעצמי שאם הייתי חנן הייתי נעלב לקבל מכתב כל כך קצר". השניים פורצים בצחוק.

להגיע לזיכוך

איך היתה העבודה המשותפת? נתתם הערות זה לזה?

דה לנגה: "הכל היה נינוח. בהתחלה חשבנו שנסגור את החלל לשניים, שלא נפריע אחד לשני. הביאו איזו מחיצה והיא עמדה בצד. לי זה לא הפריע ולהיפך - מדי פעם שאלתי משהו ויעקב עונה. אם כבר אז להיפך, אני חושב שאנחנו לא מדברים מספיק. עם מי אתה מדבר? היום אני מדבר עם הילדים שלי בבית. הם כבר מספיק גדולים".

ומה הם אומרים על ספריות? הם מבינים מה האבא שלהם עושה?

"אני בעצמי לא כל כך יודע. למה ספריות? הדבר הכי פשוט, זה מתחיל מספרים. הספרייה הראשונה שעשיתי התחילה מקורס שיעקב הנחה, וכבר אז היא היתה מוטה כדי לתת לספרים את המנוחה שאני מדבר עליה. עכשיו אתה בטח אומר, הבן אדם לא התקדם 30 שנה. מצד שני אתה יכול לראות בזה מישהו שמצייר את אותו הציור, מצייר ומצייר ומצייר, ומקווה להגיע לזיכוך".

כשניים מהמעצבים הבכירים בארץ, יש לכם הסבר מדוע לא נשמע קולם של המעצבים בכל הקשור למחאת האמנים נגד מוזיאון תל אביב?

קאופמן: "המוזיאון הוא ביתם של האמנים ב-99%, תערוכות העיצוב שנעשו פה נעשו רק לצאת לידי חובה. העיצוב נמצא כאן במעמד זוטא - זה תמיד היה ככה ואני מקווה שזה ישתנה. מי שקיבע את המעמד הזה היה כמובן מי שניהל את המוזיאון".

דה לנגה: "הטרוניות שאין מספיק עיצוב ואדריכלות במוזיאון תל אביב הן לא חדשות, במיוחד אם מסתכלים על מה שקורה בעולם כמו לדוגמה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. עוד לא נקלט פה המסר שהעולם משתנה. העובדה שאנחנו נמצאים פה, במין סרח עודף, זו טעות של המוזיאונים, גם מאחר שתערוכות עיצוב טובות הן מושכי קהל אדירים".

על המדף | האוצרת בפועל של המחלקה לעיצוב במוזיאון, מאיה ויניצקי, דוחה את הטענה כי התערוכות של דה לנגה וקאופמן מיועדות למתקדמים

הבחירה בקאופמן ובדה לנגה לחנוך את גלריות העיצוב של מוזיאון תל אביב אינה מפתיעה. אבל נשאלת השאלה אם זהו לא הימור בטוח מצד מנהלי המוזיאון. הפנייה אליהם נעשתה רק לפני כחצי שנה, תקופת זמן קצרה מהמקובל לעבודה על תערוכה. ייתכן כי זה משום שאוצרת המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון, מאירה יגיד חיימוביץ, יצאה לחופשה לפני כשנה.

ראש המחלקה והאוצרת בפועל מאז היא מאיה ויניצקי. באופן מוזר שמה של יגיד חיימוביץ לא הוזכר בפרסומים של המחלקה ושל המוזיאון לקראת פתיחת המבנה החדש. "לקראת בחירת תערוכות הבניין החדש הועלו מגוון הצעות שנידונו על ידי בעלי תפקידים שונים במוזיאון והיה רצון לבחור בשני מעצבים ישראלים מהבכירים שפועלים בארץ", אומרת ויניצקי. "יעקב וחנן משקפים מבחינתנו את האופי של תערוכות הפתיחה. קאופמן עסק רבות במהלך דרכו המקצועית בנושא של מורפולוגיה, במחקר ובפיתוח של ייצור מוצרים והיה לנו חשוב להציג דרך כזאת ותהליך כזה באחת מתערוכות הפתיחה. דה לנגה נבחר עם הנושא שהוא הציג, שמוצג בספר שמלווה את התערוכה מבחינה רוחבית תוך התייחסות להיבטים צורניים, טכנולגיים, צבעוניים וחומריים. אנחנו סבורים שזה זמן בוער להעלות את נושא הספרייה לדיון".

קאופמן כבר הציג גרסה מוקדמת של התערוכה אצלו בסטודיו ודה לנגה עוסק בספריות לאורך כל הקריירה שלו. לא שקלתם להציג משהו חדש לגמרי?

"התצוגה של קאופמן בסטודיו שלו מקבילה לרגע שבו מעצב פותח את הסטודיו שלו לקולגות, חברים או אנשים שמתעניינים ובאים לראות את תהליך העבודה. התערוכה במוזיאון גדלה בהקפים, נעשה תהליך של תעדוף ועריכה שקודם לכן הוצגו בצורה אינטואיטיבית, וכמובן יש גם נושא החשיפה. ברגע שפרויקט מסוג כזה נכנס למוזיאון ולתערוכות הפתיחה התהודה והחשיפה היא אדירה ואנחנו רואים בזה ערך רב.

"בעניין דה לנגה, נכון שזו אחת מכמה ספריות, אבל השאלות שהוא מעלה לגבי העבר, ההווה והעתיד של ספריות עדיין רלוונטיות. העיסוק בספרייה הוא לא נושא שנראה בהרבה מתערוכות העיצוב בימינו וחשבנו שנכון להציג אותו דווקא בתערוכת הפתיחה".

את לא חושבת שמדובר בתערוכות אליטיסטיות מדי בשביל תערוכות פתיחה?

"יש מקום לכל סוגי התערוכות וצריך לזכור ששתי התערוכות מיתוספות לסך כל התערוכות שמוצגות כיום בארץ ושיוצגו בעתיד במוזיאון. מעבר לכך העומק תלוי באוצר, במעצב, אבל גם במבקר, כמה הוא רוצה להבין דברים לעומקם. אני לא חושבת שמדובר בהכרח בתערוכות למתקדמים. יש תהליך שלם שקורה בתערוכות ומצד שני אפשר לחוות את הדברים כמו שהם. אפשר להתרשם מהספרים או מהעיגולים של קאופמן ברמה האסתטית בלבד ואפשר גם להעמיק ברבדים הנוספים".

לך יש הסבר מדוע לא נשמע קולם של מעצבים בהקשר של מחאת האמנים?

"מוזיאון תל אביב אמר את דברו באמצעות שלוש גלריות קבועות שנפתחות לתערוכות עיצוב ואדריכלות".

אורית אדרת, דוברת מוזיאון תל אביב, מסרה בתגובה כי "מאירה יגיד חיימוביץ יצאה לחופשה מהמוזיאון למשך שנה ולא היתה מעורבת בהכנות לקראת הבניין החדש של המוזיאון".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו