בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פונקציונליות? אין דבר כזה

זה לא הלקוח שמניע אותו ליצור, ואפילו לא האהבה לעיצוב; המעצב האוסטרי תומס פייכטנר מקבל השראה דווקא מתהליך היצירה עצמו, ומתעצבן כשמתייחסים אל העיצוב ככלי שיווקי

תגובות

לונדון

בבתיהם של כאלף בני אדם בעיר לינץ שבאוסטריה ישנם שרפרפים בעיצובו של המעצב האוסטרי המצליח תומס פייכטנר. השרפרפים שווים לא מעט כסף, אולם איש לא שילם עליהם דבר. "זה היה פרויקט שעשינו ב-2009", מספר פייכטנר. "הצגתי תערוכה במוזיאון בלינץ ובה הנחתי את השרפרפים בערימות גבוהות. כל מבקר יכול היה לפרק כיסא אחד מהמיצג הזה ולקחת אותו אתו הביתה". לאט לאט התרוקן החלל, והשרפרפים נדדו לכל קצווי העיר ומחוצה לה.

"הרעיון לא היה לחלק משהו בחינם אלא לומר משהו על דמוקרטיזציה מלאכותית של העיצוב", מסביר פייכטנר. "להשתמש במבקר כמפיץ של היצירה, תוך נטרול כל שאר האלמנטים של השוק שמתקיימים בדרך כלל כשאדם מעוניין לרכוש חפץ כלשהו. עם השנים השרפרפים יחליפו ידיים, יימכרו בשוקי פשפשים או ינדדו לערים אחרות וישמשו שליחים של הפרויקט".

את השרפרפים ייצר פייכטנר מפלסטיק משומש שהוא המיס והזריק מחדש, מתוך מגמה העוברת כחוט השני בעבודתו - לנסות לקדם מודעות סביבתית. לשם כך הוא עובד עם חומרים מקומיים ועם חברות מקומיות, בדומה לחסידי פילוסופיית האפס קילומטרים (תנועה המעודדת שימוש במוצרים מקומיים במטרה לצמצם את הזיהום ולעודד בעלי מלאכה באזור המגורים של הצרכן), אף שאינו משתייך לשום תנועה. הפגישה עמו התקיימה בפתיחת תערוכת היחיד שלו במרכז לתרבות אוסטרית בלונדון, שהוצגה במסגרת אירועי פסטיבל העיצוב בעיר וננעלה השבוע.

פייכטנר נולד בברזיל להורים אוסטרים ששהו במדינה בשליחות, אך גדל באוסטריה ובגרמניה. הוא בוגר האוניברסיטה לאמנות ועיצוב תעשייתי בלינץ ובמשך השנים עבד כמעצב תעשייתי ומעצב גרפי, תחומים משלימים שאינם ניתנים להפרדה, לדבריו. "בעתיד העיצוב כבר לא יחולק לדיסציפלינות", הוא סבור, "הכל ישתלב בהכל, ארכיטקטים יעצבו מוצרים ומעצבים גרפיים יבנו בניינים. כבר עכשיו זה מתחיל".

הוא זכה בשלל פרסים על עבודתו, בהם פרס העיצוב השווייצי, פרס "הנקודה האדומה" ופרס העיצוב האירופי. הוא עוסק דרך קבע במחקר ניסיוני וכיום גר בווינה ומלמד באקדמיה לעיצוב בעיר קיל שבגרמניה.

כמעצב גרפי תיכנן פייכטנר קמפיינים זוכי פרסים לאדידס, למשרד הפרסום סאצ'י & סאצ'י ולחברת סוורובסקי. לפני כשנתיים שיתף פעולה לראשונה עם אמן ישראלי, כשעיצב את ספרו של המעצב רון ארד, "Paced with Good Intentions", לאחר שהשניים נפגשו והתחברו בפסטיבל העיצוב במיאמי.

בחזרה למאה ה-19

לצד המוצגים בתערוכתו נראות גם תמונות המתעדות שלבים שונים בתהליך הייצור והתכנון של הפרויקטים. אלה מספרות לא מעט על צורת החשיבה של פייכנטר ועל הרעיונות העומדים בבסיס עבודתו. "חלק בלתי נפרד מהעבודה הוא הממד הפיסי, לנסות ולטעות", הוא אומר. "זה קשור גם לעובדה שהתערוכה נקראת ‘לעצב עם הידיים'".

בין השאר מוצגת תמונה של טבעת שעיצב לפני כשלוש שנים בשביל אשתו, לרגל הולדתו של בנם פרדיננד. "כל הזמן שואלים אותי איפה אפשר להשיג את הטבעת הזאת, אבל התשובה היא שאי אפשר. יש רק אחת כזאת בעולם והיא מיועדת לאשתי, וכך צריך להיות", הוא מסביר בחיוך.

את המודלים לעבודותיו בונה פייכטנר תמיד קודם כל מקרטון, כדי לראות כיצד מתנהגים החלקים במציאות, ומשנה אותם תוך כדי עבודה. אם עולה בו רעיון שלא ניתן לביצוע מסיבות טכניות, הוא מתכנן מכונה שתאפשר להגשים את היצירה ואז מעביר את התוכנית למהנדסים שיבנו את המכונה. כך עשה לדוגמה כאשר התבקש לעצב זוג מגלשי סקי חדש לחברה מוכרת באוסטריה. אלא שאז גם הבין כי אינו מעוניין להמשיך ולעצב מוצרים לחברות: "הצלחתי בעצם לבנות מגלשי סקי שעלו בערך 200 יורו באיכות של מגלשיים שאמורים לעלות כמה אלפי יורו, ומנהלי החברה לא ממש אהבו את זה", הוא אומר, משועשע. "אז הבנתי שאני לא שייך לעסק הזה. פעם גם שמעתי הרצאה שבה דיברו על כך שעיצוב מוצרים הוא הדרך הכי טובה להכניס כסף לחברה, זה ‘קונה' את הלקוח. מאוד לא הסכמתי לגישה הזאת, שרואה במוצר רק כלי שיווקי ולא מביאה בחשבון את המטען התרבותי שלו".

לעומת זאת הוא משתף פעולה בקביעות עם מפעלים ואמנים מקומיים המחיים מסורות שנעלמו. בין השאר עיצב סכו"ם לאחר שגילה כי לפני יותר מ-60 שנה גוועה התעשייה הווינאית המפוארת בתחום זה, וקומקום תה ממתכת, המתייחס למסורת המקומית בתחום. "פעם, במאה ה-19, אנשים נהגו לבלות בסלוני תה, וזה היה כמו לעשן חשיש - אף אחד לא ידע אם תה מזיק לבריאות או לא", הוא מספר. "וינה היתה אז העיר השלישית בגודלה בעולם, מרכז המונרכיות באירופה, ומכיוון שתרבות התה היתה כל כך מפותחת, הרבה אמנים החלו לעצב קומקומי תה שנראו ממש כמו יצירות ארכיטקטוניות קטנות. היה בהם המון מהאמנות המודרנית. הקומקומים האלה היו כמו לוויינים שהקדימו את כל השאר, אוונגרדיים. לכן רציתי גם אני לעצב קומקום".

מחווה לעבר ופירוש מחודש שלו אפשר למצוא גם ב"נברשת" שעיצב פייכטנר בתחילת השנה, המורכבת למעשה מקריסטל יחיד. את הנברשת המודרנית, שפייכטנר מתאר כהפשטה וזיקוק של רעיון היסטורי, הוא ייצר דווקא באמצעות JL Lobmeyr, חברה בת כ-180 שנה שייצרה במשך השנים נברשות מפוארות ועצומות לבתי מלוכה, אולמות אופרה ותיאטראות ברחבי העולם. מנגד, זו גם היתה החברה הראשונה שהעזה לייצר נברשת שהותקנו בה נורות חשמליות במקום נרות, פרויקט שבוצע בשיתוף פעולה עם תומאס אלווה אדיסון.

אף על פי שברבות מעבודותיו מקפיד פייכטנר להתייחס להיסטוריה העיצובית בעירו ולשתף אמנים ותיקים, הוא טוען שאין לו עניין לשמר באופן מלאכותי מסורות שעבר זמנן. "אני לא מרגיש שזה תפקידי להציל מלאכות עתיקות, זה לא הגיוני בעיני, אבל אני כן מחויב להיות לא רק צרכן. ואם יש לך אפשרות כמעצב ליצור פרויקטים שיש להם אימפקט חזק, אז תעשה זאת. אני רואה כל כך הרבה מעצבים שהתפקיד שלהם צומצם והוקטן לתפקיד של צרכן בפועל - קנה חומרים, תעבוד אתם. זה לא מקובל עלי".

לא הלקוח הוא שמניע אותו ליצור, וגם לא בהכרח האהבה לעיצוב, אלא דווקא תהליך היצירה עצמו, אומר פייכטנר. "לפני יומיים הייתי במוזיאון ויקטוריה ואלברט וראיתי את התערוכה ‘The Power of Making'. יש שם כל מיני מוצגים מדהימים שנעשו כולם בעבודת יד, והייתי פשוט מרותק, כי הבנתי שה'מחלה' שלי משותפת להרבה אנשים. זו לא האובססיה לעיצוב שמניעה אותנו, וזה לא הרצון לשנות את העולם, זה פשוט, בדיוק כפי שנקראת התערוכה, הכוח שיש בלעשות. בליצור. הסתובבתי שם וחשבתי לעצמי - זה זה. כן, אני אחד מהם", הוא אומר בחיוך רחב.

בעיה מפורצלן

המחקר הוא כאמור חלק מרכזי בעבודתו, אבל לא תמיד התשובות לשאלות שהוא שואל מגיעות מהמקומות שציפה להם. "כשעיצבתי את האגרטל הזה" - הוא אומר ומצביע על האגרטל מפורצלן שתחתיתו מתרחבת לשלושה כיוונים כדי לאפשר לגבעולי הפרחים שיונחו בתוכו להתרחב - "כל המפעלים אמרו לי שבלתי אפשרי לייצר את זה בגלל הצורה המיוחדת בקצה. אבל כשלקחתי את זה לאומן פורצלן מבוגר שהכרתי, הוא ראה את השרטוט על הנייר ואמר: ‘או, סוף סוף אתה מראה לי משהו שיהיה קל לי מאד לבנות בשבילך'. התברר ששוב האומן הותיק ידע דברים שכל המומחים הטכנולוגיים לא ידעו והיו בטוחים שייכשל.

"וספציפית בעבודה על הפרויקט ההוא זה היה מעניין במיוחד, כי זה כלי מפורצלן, ופורצלן בכלל הוא חומר מטורף, הוא זז ומשתנה מאוד בתהליך הייצור, מה שאתה מכניס לתנור זה לא מה שיוצא, כך שהייתי מביא שרטוטים לאומן הזה, ואני מצייר תוכניות מדויקות מאוד, והוא היה מסתכל ואומר - כן, הבנתי מה אתה רוצה שייצא בסוף, התוכנית כמובן לא שווה כלום, אני אעשה לך את זה, אל תדאג".

ומה יקרה כשהאומנים הוותיקים האלה לא יהיו עוד? הידע ימות אתם? "זו בעיה רצינית, וחברות המייצרות חפצים מכסף, לדוגמה, משקיעות הרבה מאוד זמן וממון בניסיון למצוא אנשים מכל רחבי העולם שאפשר להעביר להם את הידע הזה. זה לא קל. קשה למצוא אנשים שמתעניינים מספיק בנושא כדי לקבל עליהם את המשימה, לעבור לאוסטריה וללמוד".

למזלן של התעשיות המסורתיות, אומר פייכטנר, העניין המחודש בעבר לצד המשבר הכלכלי העולמי מפיחים בהן רוח חדשה. "בזמן שהעולם עבר להתנהלות היפר-טכנולוגית ראינו גם איך הייצור נדד באופן חד לכיוון מזרח אסיה, בעיקר סין. יש מסורת מפוארת ומרתקת של עבודת יד בסין, מורכבת הרבה יותר מהמסורת האירופית, אבל זה לא משנה את העובדה שידע רב באירופה הלך לאיבוד כך. אנחנו נמצאים עכשיו בלונדון, ולונדון נהפכה, יותר מאי-פעם, לחברה שמספקת שירותים, זו לא חברה יצרנית. אבל עכשיו, בגלל המשבר הכלכלי, אנשים מתחילים להסתכל סביבם ולראות מה זמין, מה נמצא ממש מתחת לאף, בחצר האחורית שלהם, והם לומדים שוב להכין דברים שהם שכחו. אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל זה לבטח תהליך מעניין".

החפצים שהוא מייצר הם פונקציונליים מאוד, ללא כל ספק, אבל עמדתו כמעצב היא שההגדרה "חפץ פונקציונלי" היא לא רק מיותרת אלא חסרת היגיון. "לומר שמשהו הוא פונקציונלי זו חשיבה מאוד מופשטת והיא לא ממש עובדת. לו אני הייתי לובש חליפה באמת פונקציונלית היא היתה מקיפה את כל הגוף והיה לה רק ריצ'רץ' ארוך בקדמת הגוף והיא היתה עשויה מחומר לא מתכלה שעומד בכל הטמפרטורות והיה מתאים לקיץ, לסתיו, לחורף ולאביב והאופנה היתה מפסיקה להתקיים", הוא אומר בחיוך גדול.

ופוסק: "אין כזה דבר פונקציונליות. אני חושב שאנחנו מרותקים מהרעיון של ליצור גרסה מופשטת של הפונקציה. אני נותן מקום גם לחשיבה דקורטיבית בעבודה שלי. זה, אגב, עומד בסתירה לכל מה שלימדו אותנו באוניברסיטה. בתקופתי אם היית אומרת למרצה שעיצוב מסוים הוא פשוט יפה או דקורטיבי, היו אומרים לך תודה רבה ושלום, כאן נפרדות דרכינו. זו היתה הגישה במיוחד בגרמניה ובאוסטריה, ולדעתי זה אפילו לא ממש נבע מהחיפוש אחר הפונקציונליות אלא יותר מהאהבה למינימליזם".

את התרחקותו מהגישה הפונקציונלית הטהורה שספג בלימודיו עשויים להמחיש כיסא האקסיומה שיצר בשנת 2006, הנכלל כיום בתצוגת הקבע של המוזיאון לאמנות מודרנית בווינה, או כיסא הפיקסל, שיוצר בשנת 2009 באמצעות קיפולי מתכת בלבד, בדומה לאופן שבו מייצרים חלקים לשלד מכוניות.

לא פחות מאשר בעיצוב, מתעניין פייכטנר בחיבור עם אמנים, ובמיוחד רקדנים ושחקנים. "מרתק אותי ריקוד; הרעיון של רקדן שרוקד עם כיסא, כמו פרד אסטר או מופעים בריקוד מודרני", הוא מסביר. "מעניין אותי לראות איך השפות שלנו ישתלבו, איך הוא ישתמש בכיסא כדי לרקוד אתו. מאותה סיבה מעניין אותי גם לעצב במה בעבור שחקנים, כי הבמה למעשה צריכה להיות כמו שחקן בפני עצמו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו