בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קרוב לצלחת של המלכה האיראנית: בסטודיו של עדי ברנדה

מטוסים, מטחנות בשר ידניות ושלטים מעטרים את הסטודיו של הצלם והאמן עדי ברנדה ביפו, שנמצא בדירתו. האספנות הכפייתית שלו נוכחת גם בעבודותיו

13תגובות

הסטודיו של הצלם והאמן עדי ברנדה משפיע על יצירתו במובנים עקיפים וישירים גם יחד. המגורים בקו התפר שבין תל אביב ליפו מהדהדים מרחוק, ואילו הקירבה לשוק הפשפשים מספקת לא מעט רעיונות וחומרי גלם ליצירותיו.

הסטודיו של ברנדה, בן 36, הוא חלק מדירתו. הוא נסע לחו"ל מיד אחרי שסיים את לימודיו במחלקה לצילום בבצלאל ב-2001. כשחזר לארץ החל לחפש חללים. "בברלין הייתי בכל מיני מקומות ושם הבנתי מהם הצרכים שלי: הרבה ספייס כדי שאוכל לשלב בין מגורים ועבודה ואור", הוא מספר. הדירה שלו שוכנת בקומה הראשונה של בניין יפואי משופץ ומורחב המתבלט בין מבנים נמוכי קומה של בעלי מלאכה ותעשייה קטנה באחד הרחובות מצפון לשוק הפשפשים. החלל מוצף אור ומרשים בעיקר בשל התקרה הגבוהה.

"היה לי חשוב לא להיות במרכז", הוא מסביר מדוע חיפש סטודיו בדרום העיר. "אני לא מתעורר בעיר ובשביל להגיע צריך לעשות משהו". עם זאת, הוא מסייג, "יפו לפני עשר שנים היא לא בדיוק מה שקורה עכשיו. ולמרות זאת עדיין יש מטר מפה נקודת חלוקת אדולן, נרקומנים, וההבדלים בין יום ללילה עדיין מהותיים. פה זה לא שכונת ל', זה י'". הקירבה לים ולשוק הפשפשים וכן התקרה הגבוהה הן אלה שגרמו לו לחתום. "זה בא לידי ביטוי בחומרים שאני מתעסק בהם, בנבירות שאני עושה".

אורי גרשוני

הוא מכנה את עצמו אספן כפייתי, ואכן אפשר לזהות לא מעט מאוספיו - מטוסים, מטחנות בשר ידניות, שלטים ותמונות ישנות, משקפי שמש ועוד. עם זאת הסטודיו אינו עולה על גדותיו. "אני מצליח לצמצם. כשאדם אוסף הרבה שנים הוא נהפך למומחה".

את הצורך לאסוף ירש, לדבריו, מאביו. את מטחנת הבשר לקח מסבתו. "כששיפצתי פה גרתי למשך תקופה בביתה ברמת גן והיתה לה מטחנה כתומה שעברה אתי. בהדרגה מצאתי עוד אחת ועוד אחת מהשוק ומהאינטרנט. יש סוג איטלקי, צרפתי וכו'". מושא איסוף נוסף שמצא דרך לעבודתו ואף פותח וסוגר את ספר האמן החדש שלו הוא צלחת ירוקה ועליה דיוקן של אשה וכיתוב בפרסית תחתיה. "מצאתי אותה בשוק בדיזינגוף", הוא מספר. "ביקשתי מחבר לתרגם וגיליתי שזו המלכה האיראנית פארה פהלווי (פארה דיבה). גיליתי שיש צלחות צהובות וירוקות שאת רובן הביאו העולים מאיראן לאחר 1979. היא היתה מקור להערצה. זה סיפור מאוד עצוב על מלכה שמגורשת או בורחת. הקשר בין ישראל ואיראן לא יורד כיום מהכותרות ואילו העבודות מדברות על קשר אחר, על איראן אחרת. ואני עושה אמנות כאן ולא בניו יורק".

בספר מופיעות עוד שתי צלחות עם דיוקן שלה: תצלום שחור-לבן המקופל לצורת מטוס נייר ותצלום שלה לצד אנדי וורהול. "הבסיס הוא סקרנות של משחק, לגעת למצוא את הדבר ולתהות, וכך דבר מוביל לדבר. אם אתה לא יודע את עומק הבאר אתה קופץ".

מהסטודיו

החלל ששיפץ עם כניסתו לדירה מחולק לשניים - חלל אחד פתוח למטה, ובו נמצאים משמאל לכניסה המטבח, ומול הכניסה ומימין אליה הסלון ומעין פינת עבודה. החלק השני הוא אזור השינה, השירותים והרחצה הבנויים על גלריה מעל אזור המטבח. הקיר הנגדי לכניסה נחשף כחלק מהשיפוץ - קיר לבנים ומלט עתיק שבחר לשמר. הוא לא רצה להפריד את הסטודיו מהדירה משום שהנגישות חשובה לו.

השנה הוא החל את לימודיו לתואר השני של בצלאל בתל אביב. כחלק מהלימודים קיבל, כמו כל הסטודנטים, חלל עבודה קטן בבניין התוכנית. "אני עוד לא כל כך יודע מה אעשה בו. קיבלתי אותו לפני כשבועיים ורק אתמול ניקיתי אותו. הוא הולך להיות שלוחה של הסטודיו פה, אולי אני אעשה אותו חדר של טסטים". ברנדה, שבין השאר עובד כמרצה ותקליטן, שואל מושגים וביטויים רבים מעולם המוסיקה. "הסטודיו בתוכנית יהיה ממש סוג של סאונד שמלווה את הסאונד שיש פה".

הוא אינו מקרין דימויים כשהוא מתקלט ולא מצמיד פסקולים לדימויים שהוא יוצר, אבל האהבה למוסיקה ולסאונד עוטפת את העבודות. כך למשל בגלריה גולקונדה בתל אביב מוצגות כעת שתי עבודות שלו שעוסקות בקצב ובקומפוזיציה. עבודות אחרות מצטטות סימנים או תווים ששייכים לשפה המוסיקלית או קשורות בדמויות מוסיקליות. "אני לא משלב באופן ישיר כי יש לי מספיק מעולם המוסיקה בתקלוט".

אין לו, לדבריו, סדר יום ושגרת עבודה קבועים, פרט למשרתו כמרצה במכון הטכנולוגי לעיצוב בחולון ובמחלקה החדשה לאמנות בבית ספר שנקר. עד לפני כשנתיים עיקר הצילום היה ישיר בחוץ וכתוצאה של שיטוטים. "אני לא מסתובב עם מצלמה. הבסיס היה השוטטות, לזהות דברים ואחרי כך לחזור עם המצלמה. תמיד העדפתי לחוות דברים בלי מתווכים".

הוא עוסק הרבה בשאלה של "הרגע המכריע", ביטוי מרכזי בשיח על הצילום בכלל ובסנפשוט בפרט. "הרגע המכריע מבחינתי יכול להיות גם אחרי הדבר הזה שקורה. הרגע המכריע יכול להיות ההחלטה לחזור לצלם את זה. אני מעדיף להכריע מהו הרגע המכריע".

בספר מופיעים כמה תצלומים של עיגולים ובהן אדמה, מלט ואבנים. לפני שנתיים הוא החל לעבוד על הסדרה הזאת. "חיפשתי מבנים שעליהם תלויות פלטות - כאן גרו כך וכך. בחרתי שמונה-תשעה מבנים שבהם גרו לדוגמה חנוך לוין, יגאל מוסינזון, אברהם שלונסקי ושושנה דמארי. הלכתי לבניינים האלה בשבתות עם שפכטל, לקחתי חלק מהבניין והבאתי אותו לסטודיו. את החומר שמתי על הסורק וזו התוצאה. אז אני מצלם בניין בתל אביב אבל לא בא עם המצלמה ועומד מול הבניין של שושנה דמארי ולוחץ. אז איפה הרגע המכריע פה?". *

15 דקות

* מיקום: בן עזריה

* זמן: כ-8 שנים

* שטח: 80 מ"ר בחלל התחתון (ללא הגלריה)

ברנדה הציג באחרונה תערוכת יחיד בגלריה שי אריה בתל אביב. במשך תקופה זו הסטודיו היה, לדבריו, עמוס יותר והקירות היו מלאים בטסטים. הוא יצר דימויים רבים שנוכחים בספר האמן אבל מעטים הודפסו, כי התערוכה היתה מינימליסטית ורזה. "בצילום היום הכל בפוטנציה ואני מתעסק עם הפוטנציאל. לא אדפיס מאה דימויים, אבל אני אעשה מאה דימויים וחדוות העבודה ניכרת. אני חושב הרבה וזה לא פחות חשוב. גם לסטודנטים שלי אני אומר - תחשבו 15 שעות ותעשו 15 דקות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו