בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

התערוכה "די-קוד": הצופים הם חלק מהיצירה

תערוכה חדשה במוזיאון העיצוב בחולון מפעילה את הצופים. כשזה עובד זה מעורר התפעלות, בפעמים אחרות עולה השאלה "מה עושים עם זה?"

3תגובות

די היה לעקוב אחרי אחת מקבוצות הנוער שביקרו במוזיאון העיצוב בחולון בשבוע שעבר, כדי להיווכח עד כמה התערוכה המוצגת שם בימים אלו - "די-קוד: חוויות עיצוב דיגיטלי", שונה מכל התערוכות שהוצגו במוזיאון מאז נפתח בשנה שעברה. בניגוד לתערוכות קודמות שהציגו בעיקר אובייקטים, ונשאו אופי רציני, מלומד ולעתים אף חמור סבר, "די-קוד" מציעה חוויה אינטראקטיבית; כזאת שמעוררת אצל מבקריו הצעירים של המוזיאון קריאות התלהבות.

היצירות בתערוכה שהוצגה לראשונה בלונדון בתחילת השנה שעברה, עושות שימוש בטכנולוגיות דיגיטליות במגוון רחב של סוגי עבודות: מאנימציות על גבי מסך ועד סביבות חיים אינטראקטיביות ומציאות מדומה, והן עוסקות בשלושה נושאי ליבה - קוד, אינטראקציה ורשת. כצפוי, העבודות שזוכות לאהדה הגדולה ביותר הן אלו שדורשות מהמבקרים לבצע פעולה כלשהי על מנת לקבל תגובה מהעבודה שמולם. תורמת לכך גם העובדה שבניגוד לתערוכות סטנדרטיות שבהן אסור לגעת במוצגים, בתערוכה זו האינטראקציה עם המוצגים, שהופכת את הצופים לחלק מהתערוכה עצמה, היא זאת שמעניקה להם ערך.

"דיונה" של דאן רוזחארדה מהולנד, לדוגמה, היא עבודה אינטראקטיבית שמגיבה לצעידת הצופה לאורכה: "קני הסוף" המוארים באמצעות נורות לד מגיבים לתנועה ולמגע ויוצרים סביבה חווייתית שמשתנה בהתמדה. כדי להפעיל את הדיונה המבקרים נדרשים לטפוח על הקנים. מחמט אקטן מטורקיה מזמין את המבקרים לעמוד מול עבודתו, "זהב", ולראות כיצד ההשתקפות שלהם מופיעה במערבולת של אבק זהב. ההשתקפות נשארת על המסך למשך רגעים ספורים, ואז נעלמת, במטרה למזג טכנולוגיה ותנועות אינסטינקטיביות ולאפשר למבקר להיות הבמאי, הכוריאוגרף, השחקן הראשי, וגיבור היצירה.

באופן דומה, ב"מראת שלג" מזמין דניאל רוזין, יליד ישראל שפועל בארצות הברית, לבחון את יחסי הגומלין בין טכנולוגיה, טבע וזמן. פתותי שלג מדומים הנופלים ומתיישבים על צללית המבקר יוצרים בהדרגה דיוקן של הצופה. המסך הכסוף יוצר אשליה שהפתותים המשתהים באוויר אמיתיים, ושהדימוי הנוצר באמצעים טכנולוגיים הוא ממשי. רפאל לוזאנו-המר ממקסיקו מזמין את הצופה לנוע אל מול מסכי הפלזמה שמציגים את העבודה "משחק מקדים", כדי לגרום לזוגות שבסרטונים להתחיל להתנשק. הסרטונים הלקוחים מהאינטרנט אורגנו כך שהם משקפים את הייצוג הסטטיסטי של זוגות בסרטונים באינטרנט: 50 אחוז מהזוגות בעבודה הם זוגות חד-מיניים נשיים, 30 אחוז הם גברים חד-מיניים, ורק ה-20 אחוז הנותרים הם זוגות הטרוסקסואליים.

מסתובבות ורועדות

כאמור, "די-קוד", שאצרה לואיז שאנון, הוצגה לראשונה בתחילת השנה שעברה במוזיאון "ויקטוריה ואלברט" (A&V) בלונדון. משם היא נדדה לבייג'ין ולמוסקבה וחולון היא התחנה הרביעית שלה. בכל מקום שבו הוצגה התערוכה, הוצגו בה גם עבודות חדשות של יוצרים מקומיים. לתערוכה בחולון צורפו עבודות של מושון זר-אביב, אמנון דקל ודוד אופ, וכן עבודה של ערן גל אור, מיכל רינות, שחר גייגר ולוקה אור מהמעבדה לאינטראקציה ב"מכון טכנולוגי חולון", שיצרו את העבודה "קוביות": אוסף של 20 קוביות שקופות שפוזרו על שולחן גדול. כל קובייה בעבודה תוכנתה להגיב לקלט מסוים באמצעות פלט מסוים - אפשר ללחוץ, לצעוק ולנשוף על הקוביות, וכתוצאה מכך הן מגיבות לנוכחות, למרחק, לאור, לצבעים שעוברים על פניהן, לתנועה שמתרחשת מולן ולמסרון שנשלח אליהן. בתגובה הן מסתובבות, רועדות, מתהפכות, נאטמות, מציגות צבע ועוד.

ייחודו של הפרויקט נעוץ בכך שהוא מבקש לחשוף את מה שפרויקטים אחרים מסתירים: את המנגנון והפעולה הפנימיים של אובייקט אינטראקטיבי. לפי היוצרים, הצגת המנגנון הפנימי יוצרת אסתטיקה הקשורה לעולם האלקטרוני, המגלה שחשיפת החלקים הפנימיים של האובייקט אינה גורעת מההנאה, אלא יוצרת סוג חדש של קסם. כל זה נכון אם המוצגים פועלים כפי שתוכננו לפעול, אך זה לא תמיד המצב. כפי שהתגלה בזמן הביקור, לא כל המוצגים בתערוכה עובדים, והיות שהוראות ההפעלה שהופיעו על המסכים האלקטרונים לצד כל עבודה לא מספיק בולטות, והתערוכה הגדושה מציגה עבודות דומות למדי, לא תמיד היה ברור כיצד להפעיל את העבודה והאם היא עושה את מה שהיא אמורה לעשות. על רקע זה אפשר להבין את הקריאות התכופות של קבוצת בני הנוער שמדי פעם בפעם שאלו את המדריכה שלהם האם "זה עובד".

שי בן אפרים

בהקשר זה מעניין לשאול האם התערוכה היתה שונה אילו היא היתה מוצגת במוזיאון המדע, או במוזיאון לאמנות, ומה הערך המוסף שמעניק מוזיאון עיצוב לתערוכה מסוג זה? בנוסף אפשר לשאול מה הערך בהצגת עבודות שהמוזיאון הוא לא ביתן הטבעי, בהתחשב בכך שהמקום האופטימלי לצפות בהן הוא על מסך המחשב הביתי. לכאורה, אפשר לטעון טענה דומה גם על כסא או שולחן שמוצגים בתערוכת עיצוב "רגילה", אך המעבר מהחלל הביתי לחלל הגלרייני - שהמבנה שלהם דומה וכולל תקרה, רצפה וארבע קירות - שונה מהמעבר ממסך המחשב הביתי לצג שתלוי על קיר המוזיאון.

אפשר גם לתהות על הערך בהצגת עבודות כמו זאת של מריוס וואטס מנורווגיה, "בורסה מרחבית", שמציגה הדמיה גרפית של שוק מניות. האנימציות בעבודה זו מיוצרות בזמן-אמת, והצבעים והצורות משתנים בהתאם לתנודות המסחר בבורסה. כך גם לגבי "אנחנו מרגישים בסדר", עבודתו של ג'ונתן האריס מארצות הברית. מאז 2005 מופעלת בעבודה זו תוכנה לכריית נתונים שתרה אחר מילות מפתח בבלוגים מכל רחבי העולם. במסגרת העבודה מבוססת-הרשת, מזוהות המלים "להרגיש" ו"מרגישים" על ידי תוכנה מיוחדת. כל משפט שהמלים הללו מופיעות בו מלוקט ומתווסף למסד הנתונים הגדל בהתמדה של סוגי רגשות. במסד זה אפשר לבצע פעולות סינון ומניפולציות, למיין ולדרג על פי קריטריונים של מגדר, עיר, שנה, או נתוני מזג אוויר עדכניים.

"אנחנו מרגישים בסדר" היא דוגמה טובה לעבודה שהמעבר ממסך המחשב הביתי לחלל המוזיאון לא מיטיב עמה, שכן היא דורשת מגע אינטימי ומעמיק יותר. אף שלא מדובר בעבודה מרגשת במיוחד, היא מצריכה תשומת לב והתבוננות נינוחה יותר. זה נכון גם לגבי העבודה של ארון קובלין מארצות הברית, שמתמחה בהפיכת נתונים ממוחשבים בלתי קריאים לייצוגים ויזואליים מובנים. העבודה "נתיבי טיסה" היא תיעוד של טיסות בשמי צפון-אמריקה במשך 24 שעות. הנתונים, שסופקו על ידי מנהל התעופה הפדרלי, מתייחסים ל-205 אלף טיסות שהתקיימו ב-12 באוגוסט 2008. כל אחד מהסיבים הצבעוניים הזעירים הזורמים על פני המסך מייצג מאות אנשים, טיסות נוסעים וטיסות-מטען, בעת שהם חוצים את שמי ארצות הברית.

שי בן אפרים

שתי עבודות אלו מדגימות את הבעייתיות שעדיין קיימת בהצגת עיצוב דיגיטלי שיועד למסך ולא למבנה. בנוסף, הן מהוות דוגמה לעבודות שהצפייה בהן על המסך הביתי מעוררת תגובה אחרת מזאת שמתעוררת במוזיאון ("מגניב" לעומת "אז מה?"). גם בהתחשב בזה שמישהו טרח לתעד את כל הטיסות בצפון אמריקה במשך 24 שעות ונתן להם ייצוג ויזואלי, לא ברור מדוע זה מעניין, ולאן נעלמה החוויה המובטחת שבכותרת המשנה של התערוכה - היכן הריגוש שמעבר לפן הטכני?

את ההסבר אפשר אולי למצוא בתרגום שם התערוכה מאנגלית לעברית. בשפה האנגלית, כותרת המשנה של התערוכה היתה "סנסציות בעיצוב דיגיטלי". בחולון היא הפכה ל"חוויות עיצוב דיגיטלי". כך, בעוד שסנסציה היא בדרך כלל פרובוקטיבית או מפעימה, חוויה יכולה להיות טובה יותר או פחות, מפעימה או מאכזבת. אוצרות הדוקה יותר היתה גורמת לתערוכה להיות לא רק אפקטיבית יותר, אלא גם מרגשת יותר, והיתה יכולה להפוך אותה מתערוכה טובה למצוינת.

"די-קוד: חוויות עיצוב דיגיטלי", מוזיאון העיצוב חולון (פנחס אילון 8). שעות פתיחה: יום שני עד רביעי, 10:00-16:00; יום שלישי ורביעי, 10:00-20:00; יום שישי, 10:00-14:00; שבת, 10:00-18:00. עד 10.3



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו