בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הביטלס של העיצוב: סרט חדש על צ'ארלס וריי אימס

הוא היה אדריכל בראשית דרכו, היא סטודנטית לאמנות. הרומן הסוער ביניהם הוליד את אחד משיתופי הפעולה המרתקים והמשפיעים שידע עולם העיצוב

3תגובות

למשך ארבעה עשורים, החל באמצע שנות ה-40 של המאה הקודמת, הפך האנגר רדום ואנונימי בעיירת החוף וניס ביץ' בקליפורניה לאחד ממוקדי היצירתיות המובילים בעולם. בני הזוג צ'ארלס וריי אימס, הוא - אדריכל שמעולם לא קיבל רישיון, והיא - ציירת שמיעטה לצייר, הקימו שם את משרד העיצוב שלהם שהיה שם נרדף לחדשנות, מקוריות ונועזות. מלבד שורה של רהיטים איקוניים בעיצובם שנמצאים עד היום בפס היצור, בני הזוג אימס יצרו וביימו סרטי קולנוע, תיכננו והפיקו תערוכות בינלאומיות ותיחזקו תדמית זוגית אידיאלית שהיתה חלק בלתי נפרד מהדימוי של המוצרים שלהם.

לפני כשבועיים יצא לאקרנים הסרט "אימס: האדריכל והציירת" )Eames: The Architect and the Painter( של היוצרים הדוקומנטריים האמריקאים ג'ייסון כהן וביל ג'רזי. ההרפתקאה הקריאטיבית רבת השנים של בני הזוג אימס זכתה לפרסום נרחב אולם זהו הסרט התיעודי הראשון שנעשה עליהם מאז מותם והיחיד שמעז לבחון את מערכת היחסים המורכבת, ולעתים אף ההפכפכה, ששררה ביניהם על רקע העבודה המשותפת. הסרט מלווה בקטעי ארכיון ותמונות נדירות שמעולם לא הוצגו קודם לכן לציבור ובראיונות עם מעצבים, אדריכלים ובני משפחה שליוו את בני הזוג בעבודתם. קריינות משובחת בקולו של השחקן ג'יימס פרנקו קושרת בין הקטעים והראיונות השונים ומעניקה את הרקע ההיסטורי הנדרש. בישראל יוקרן הסרט לראשונה במסגרת פסטיבל דוקאביב שיתקיים בחודש מאי הקרוב.

כהן התוודע לראשונה לעבודתם של בני הזוג דרך הסרטים הקצרים והעליזים שיצרו כמו "יום המתים" (1957), סרט הנפשה שנוצר בעקבות מסורת מקסיקאית עממית, או "כוחו של 10" (1968) שמומן על ידי ענקית המחשבים האמריקאית IBM ועוסק בגודלם היחסי של דברים ביקום. עם הזמן הוא הלך והתוודע גם לפעילותם העיצובית העשירה. "מרבית האנשים לא מכירים את צ'ארלס וריי אימס ולעתים קרובות ישאלו אותך - 'זה לא אלה שעשו את הכיסא המפורסם הזה?", אומר כהן בראיון שנערך לאחר הקרנת עיתונאים של הסרט בניו יורק בחודש שעבר. "אבל עבור אדריכלים ומעצבים מדובר בדמויות מופת של העיצוב במאה ה-20, זה כמו שתשאל מוסיקאי מי היו הביטלס".

לדבריו, הפער שבין ההיכרות הכמעט אינטימית של אנשי מקצוע עם עבודתם של בני הזוג לבין האנונימיות שלהם בקרב הקהל הרחב דירבנו אותו ליצור סרט שיציג את חייהם כיוצרים רב תחומיים שנגעו כמעט בכל פינה של עולם העיצוב ושינו את דמותו של הבית האמריקאי.

חומרי הארכיון בסרט לקוחים ממקורות פרטיים וציבוריים שונים. הארכיון של בני הזוג, שכולל כ-850,000 תמונות, סרטים ועוד מאות אלפי מסמכים, הועבר לספריית הקונגרס בסוף שנות ה-80 עם מותה של ריי (בעלה הלך לעולמו בדיוק עשר שנים לפניה). חומרים נוספים הגיעו מבני המשפחה - הבת לוצ'יה והנכד דמיטריוס - שמחזיקים בפריטים נדירים מהמשרד. האבטיפוסים המקוריים עצמם נמצאים במוזיאון של חברת הרהיטים "ויטרה" בגרמניה שמחזיקה בזכויות לייצור הרהיטים כיום. נוכח הפיזור של החומרים בכמה מוקדים שונים, מוזר שעדיין לא קם מוזיאון המוקדש אך ורק לעבודותיהם של האימסים בתחומי ארצות הברית.

צ'ארלס, יליד העיר סנט לואיס, וריי, ילידת סקרמנטו, נפגשו לראשונה ב-1940 באקדמיה לאמנות בקרנברוק, מישיגן. צ'ארלס, שהיה נשוי ואב לילדה, הגיע לשם בהזמנתו של האדריכל הפיני המהולל אליאל סארינן שכיהן כנשיא האקדמיה. הוא התבקש לעמוד כראש המחלקה לעיצוב תעשייתי ויחד עם סארינן ובנו ארו החל לתכנן רהיטים המבוססים על טכנלוגיה של עץ לבוד (- (plywood לוח תעשייתי המורכב משכבות של עץ.

במקביל לעבודתו המקצועית באקדמיה צ'ארלס החל לפתח רומן סוער עם ריי, שהיתה סטודנטית בולטת במחלקה לאמנות. כעבור שנה הוא התגרש, התחתן עם ריי, ועבר עמה למולדתה קליפורניה שנתפשה אז באמריקה כמקום של חדשנות והזדמנויות.

העץ הלבוד המשיך ללוות את צ'ארלס בעבודתו ויחד עם רעייתו הטרייה הוא ניסה ליצור אבטיפוס לכיסא שיהיה מבוסס כולו על כיפוף תעשייתי של עץ. מעורבותה של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה גרמה להם לשנות את תוכניותיהם. הם התבקשו להשתמש בידע הטכנולוגי והעיצובי שצברו על מנת לפתח סדים מעץ לבוד שישמשו את הרופאים הצבאיים בשדה הקרב. בתוך כמה שבועות הם הצליחו לייצר סד מושלם ולהיכנס לייצור המוני בתוך כחודשיים. כ-150,000 יחידות יוצרו במהלך המלחמה.

תדמית מושכת

מנקודה זאת ואילך הקריירה שלהם כמעצבים עצמאיים החלה לנסוק. לאחר תום המלחמה הם הצליחו להגשים את חלום הכיסא מעץ לבוד וב-1946 הציגו את האבטיפוס בתערוכה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. זאת היתה הפעם הראשונה שצמד המלים "כיסא אימס" חדר לשיח העיצובי. השילוב שבין טכנולוגיה חדשנית ואסתטיקה מובחנת לבין עלות יצור נמוכה סובב את ראשם של המבקרים ואנשי המקצוע. חברת הרהיטים האמריקאית "הרמן מילר" מיהרה להחתים את אימס על חוזה ייעוץ. זו היתה תחילתו של רומן מקצועי פורה שנמשך עד מותו.

בינתיים בהאנגר בווניס ביץ' הרכיבו בני הזוג צוות של מעצבים צעירים שפעל באווירה של "דיסנילנד" או של "סטודיו רנסנסי", כדברי אחד המרואיינים. הסרט עוקב אחרי כמה מציוני הדרך בעבודה בסטודיו ואחרי כמה מהלקוחות המשמעותיים של בני הזוג - חברת המחשבים IBM, חברת התעופה בואינג, יצרנית מוצרי החשמל וסטינגהאוס ויצרנית המצלמות פולורואיד.

האימסים לא עיצבו בעצמם את המצלמות, המקררים או המטוסים אלא סייעו ללקוחות שלהם לבנות תדמית מודרנית מושכת. למשל, הם תכננו בשיתוף IBM תערוכה אייקונית בשם "מתמטיקה: עולם של מספרים... ומעבר" שהוצגה מ-1961 ועד 1998 במוזיאון למדע בלוס אנג'לס. בתערוכה שולבו אמצעים אינטראקטיביים שמעולם לא הופיעו לפני כן במוזיאונים. היא שוכפלה בעבור מספר מוזיאונים נוספים ומוצגת עד עצם היום הזה בבוסטון.

אחת ההרפתקאות הגדולות והמסקרנות ביותר של צ'ארלס וריי, שמתועדת היטב בסרט, היתה בעבור לקוחה לא שגרתית - ממשלת ארצות הברית. בשיאה של המלחמה הקרה ב-1959 החליטו ארצות הברית וברית המועצות לקיים תערוכות הדדיות שיציגו לאזרחים בשתי המדינות את החיים שמעבר ומבעד למסך הברזל. צ'ארלס וריי תיכננו תערוכה מונומנטלית בשם "הצצה לארצות הברית" שהוצגה במוסקבה בקיץ של אותה שנה והתבססה על הקרנה בו-זמנית של אלפי תמונות בשמונה מסכי טלוויזיה עצומים.

התמונות צולמו על ידי מעצבים של המשרד בכל רחבי ארצות הברית וכללו סצינות טיפוסיות מחיי היום יום של העיר והפריפריה האמריקאית. אימס העיר לאחר מכן כי שיטת ההקרנה היחודית "גייסה את כל חושיו של הצופה", כהגדרתו וגרמה לסיפור האמריקאי להיראות אמין גם לאזרחי ברית המועצות. לפי אחד הסיפורים ראש הממשלה הסובייטי ניקיטה חרושצ'וב הזיל דמעות של התרגשות לאחר שיצא מהתערוכה.

הקריירה של צ'ארלס וריי אימס משיקה להיסטוריה האמריקאית המודרנית בנקודות רבות. הם עברו ללוס אנג'לס בתקופה שהיא החלה להפוך לכח תרבותי משמעותי ולאיים על ההגמוניה של ניו יורק. העיצובים העליזים והשובבים שלהם ובמיוחד ביתם הפרטי שבנו על צוק המשקיף לאוקיינוס האטלנטי, הפכו לסמל לסגנון החיים המשוחרר של החוף המערבי והשפעתם חדרה גם לאירופה ואסיה.

מעבר לכך, בזמן שהחברה האמריקאית עברה מכלכלה המבוססת על ייצור ותעשייה לכלכלה המבוססת על רעיונות ותקשורת, המשרד של בני הזוג כבר היה כמה צעדים קדימה. המוטו של האימסים - "הטוב ביותר במחיר הנמוך ביותר בעבור הרבים ביותר" - היה אוטופיה של ייצור המוני קפיטליסטי שמבוססת על עיצוב נהדר במחיר לכל כיס.

אחת השאלות המרכזיות שעולות בסרט נוגעת לזכויות היוצרים ולחלוקת העבודה שבין צ'ארלס לריי. מרילין וג'ון ניוהארט, מעצבים שעבדו במשך תקופה ארוכה עם בני הזוג, פירסמו בשנה שעברה אנתולוגיה מקיפה על עבודת המשרד בהוצאת גשטאלטן הגרמנית. בראיון ליובל סער ב"גלריה" הם טענו כי "צ'ארלס היה אחראי על 90% מהתוצאה הסופית" בזמן שריי עסקה יותר ב"אסתטיקה", כהגדרתם, והוסיפו כי "מייחסים לה חשיבות גדולה יותר ממה שהיתה לה באמת".

בסרטון ארכיון קצרצר שמופיע במחצית הסרט נראים צ'ארלס וריי בהופעה בתוכנית טלוויזיה ברשת NBC. המגישה עושה ככל שביכולתה כדי להשתיק את ריי ומעניקה לצ'ארלס את תשומת הלב המוחלטת. לעתים קרובות נהג צ'ארלס, שהיה גבר יפה תואר, גנדרן וכריזמטי, למשוך את תשומת הלב ואילו ריי - שכונתה לעתים על ידי חבריה כ"כופתאה קטנה וחיננית" - נותרה מחוץ לתמונה. בסרטון אחר היא מספרת בגילוי לב כי היא מודעת לכך שיכולותיה מצומצמות וכי היא "מנסה לעזור היכן שניתן". האם לתדמית הזאת היה גם ביטוי בשיתוף הפעולה היצירתי שביניהם?

"אנשים נוטים לפשט את מערכת היחסים ביניהם ואומרים שצ'ארלס היה האדריכל וההוגה ואילו ריי היתה רק ציירת", עונה כהן. "להשכלה הבסיסית שלהם היתה כמובן חשיבות אבל שניהם היו מעורבים בתחומים רבים אחרים, כלומר - הוא לא רק היה אדריכל והיא לא רק ציירת. אני חושב שהשילוב של הכישרון שלהם יצר סימביוזה עיצובית שהיא חזקה יותר משניהם גם יחד".

התיאור הקולע ביותר של חלקה של ריי במשרד הוא של ביל טונדרו, מעצב שעבד עמם במשך תקופה ארוכה. טונדרו מספר בסרט שריי היתה "המצפון האמנותי" של המשרד. "בלעדיה צ'ארלס היה אולי מייצר מוצרים מעולים ושימושיים אבל לא בהכרח מספקים מבחינה אסתטית", מוסיף כהן, "הם היו יוצאים מפס הייצור ללא הניצוץ הזה שמעלה את העיצוב מרמה ממוצעת למצוינת וגורם לך לרוץ לקנות אותו".

האם ריי היתה מוערכת באופן אחר אילו היתה פועלת כיום? "אתה שואל שאלה היפותטית", עונה כהן, "אבל אפשר להניח שאילו ריי היתה בת 40 כיום היא היתה גדלה עם תודעה אחרת על יכולתן של נשים וייתכן שאף היתה בוחרת ללמוד הנדסה מלכתחילה. מעצבים מודרניסטים העניקו חשיבות גדולה מאוד לפרק ההנדסי של העיצוב וחשבו שהעבודה של ריי, כלומר לייפות את המוצר, היתה עבודה טיפשית. אני לא חושב שאף אחד מחזיק בדעה הזאת כיום".

לפני סטיב ג'ובס

מערכת היחסים של האימסים ידעה כמה וכמה זעזועים קשים. לצד התמונות המושלמות שבני הזוג שיחררו לתקשורת, לצ'ארלס היו כמה פרשיות רומנטיות עם נשים אחרות, בהן ההיסטוריונית ג'ודית' וקסלר שמרואיינת בסרט בהרחבה. "העובדה שאלה לא היו נישואים מושלמים מבחינה רומנטית היתה כמובן מצערת אבל זאת היה מערכת יחסים של מבוגרים", אומר כהן. "צ'ארלס לא היה מונוגמי וכנראה שהם הגיעו לסוג של הסכם בעניין הזה".

מותו של מייסד ומנכ"ל אפל סטיב ג'ובס לפני כחודשיים עורר מחדש את הדיון על מהות מערכת היחסים הפטישיסטית שבין צרכן לבין מוצר. אפל הוכיחה כי מוצרים מעוצבים לעילא עם חוויית משתמש מושקעת מסוגלים ליצור תלות רגשית בקרב הצרכנים ולייצר רווחים ללא תקדים. ג'ובס, שהוגדר כאחת הדמויות הטכנולוגיות הבולטות בהיסטוריה, הבין היטב את הקשר הזה והטמיע אותו בכל אחד מהמוצרים של החברה: המוצר שאתה קונה נהפך לחלק ממי שאתה; אבחנה שהיתה חלק בלתי נפרד מהעבודה היצירתית של צ'ארלס וריי אימס כבר בשנות ה-50.

ככל הידוע, ג'ובס לא הכיר את בני הזוג באופן אישי אולם בקמפיין הפרסום הידוע של החברה "Think Different" הם הוצגו כדמויות מפתח בהיסטוריה של המאה ה-20, לצד אלברט אינשטיין ומוחמד עלי. "אנשים עשויים להשקיע במוצר כלשהו אם הם מרגישים קשר למעצב", מסיים כהן, "כשאתה קונה אייפון אתה מרגיש שאתה קונה פיסה של סטיב ג'ובס. כשאתה קונה כיסא אימס אתה מרגיש שאתה קונה פיסה של צ'ארלס וריי - הזוג היפה, הכיפי, הליברלי והמודרני, שהיה סמל של החלום הקליפורני במאה ה-20". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו