בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הופך שולחנות: על התערוכה "פוטוסינתזה" של אהוד אורן

זה פסל או ארון? אמנות או עיצוב? והאם זה בכלל משנה? אלה רק כמה מהשאלות שמעוררת תערוכת היחיד של המעצב שהפך לאמן

2תגובות

"אם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ועושה קולות של ברווז - זה ברווז", אומר הפתגם המפורסם, וכך, לדוגמה, אם לאובייקט יש ארבע רגליים, מושב ומשענת לגב, מדובר בכיסא. ואולם, במקרים מסוימים התשובה לא כל כך פשוטה, כפי שאפשר להיווכח ב"פוטוסינתזה", תערוכת היחיד של אהוד אורן, המוצגת עכשיו בגלריה ברוורמן בתל אביב. בתערוכה, שתינעל ב-5 בינואר, מציג אורן עבודות מיצב ואובייקטים העושים שימוש בתצלומים מרחובות תל אביב וניו יורק.

לכאורה מדובר בתערוכת אמנות לכל דבר: היא מוצגת באחת מגלריות האמנות הנחשבות של תל אביב, האובייקטים שבה נראים כפסלים לכל דבר, הם מוצגים בחלל כיצירות אמנות שאסור לגעת בהן, אין כמעט שום רמז לפונקציונליות שלהם, והמחירים שלהם רחוקים מהמחיר הממוצע של פריטי עיצוב.

מצד שני, אורן, בן 65, הוא לפני הכל מעצב. הוא התחיל את הקריירה שלו בשנת 1973 לאחר שסיים את לימודיו במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל, ויותר מ-30 שנה עבד כמעצב גרפי. בנוסף לכך, כל האובייקטים שמוצגים בתערוכה פונקציונליים לחלוטין ויכולים לתפקד כרהיטים לכל דבר: כל הדלתות נפתחות כמו שצריך וכל המגירות נעות במסילתן. אם כך, האם מדובר בפריטי עיצוב או ביצירות אמנות? והאם זה בכלל משנה? התשובה, כרגיל, תלויה במי שעונה.

תומר אפלבאום

הרעיון להציג את עבודתו בתערוכה עלה אצל אורן לפני כמה שנים ועבר לפסים מעשיים לפני שנתיים, כשהחל לחפש חלל תצוגה. "פניתי ליפה (ברוורמן, בעלת הגלריה, י"ס), שמכירה את בת הזוג שלי, כדי שתגיד לי למי לפנות", הוא מספר. "כל הדיבור אתה היה במובן של ‘אני לא מתעסקת עם אמנים מעל גיל 30 ולא מתעסקת בעיצוב'. שתי דקות אחרי שהיא ראתה את העבודות היא אמרה שהיא לוקחת את התערוכה".

"ליפה יש ראייה ברורה של מה היא מחפשת", מוסיף גיורא אהרוני, אוצר התערוכה, "ועדיין, כשהיא ראתה את העבודות של אהוד, אף על פי שהיא ראתה עבודות של מישהו מעל גיל 30 שמעצב, היא ראתה שם אמנות. היא לא אמרה ‘אולי אני גם אכניס עיצוב לגלריה'".

הזן של רהיט

הצגת פריטי עיצוב בגלריה לאמנות אינה דבר חדש, אך היא נפוצה בעולם יותר מאשר בישראל. בהקשר זה אפשר להזכיר את תערוכת היחיד של אריק לוי שהציג בשנה שעברה בגלריה אלון שגב. "ברגע שגלריות גדולות פותחות את הדלתות ומכניסות מעצבים והם נטמעים בין האמנים הפלסטיים - הגבולות מיטשטשים עם הזמן", אמר אז שגב בראיון ל"גלריה". "הייתי בהרבה בתים של אספנים שבהם אתה לא יכול להבחין בין יצירות האמנות לעבודות של המעצבים. הכל מתחבר יחד, וגם הפער במסחר ובמחירים מתחיל להצטמצם. בסופו של דבר זה כמעט אותו קהל. מובן שיש לנו שיקולים מסחריים, אבל גם מוזיאונים מתחילים להציג יותר ויותר עיצוב. הייתי שמח לפתח את התחום הזה בארץ, הוא לא מפותח מספיק".

המגמה של מעצבים המציגים פריטי אמנות נקראת דיזיין ארט. לא מדובר בהכרח בפריטים שיוצרו בעבר ושנעשו נדירים עם הזמן. אלה יכולים להיות אבות טיפוס שהוצגו בגלריות ובתערוכות ומשם עברו לייצור סדרתי, או פריטי ריהוט שיוצרו מלכתחילה בהיקף מצומצם; לא בשל מגבלה בכושר הייצור או בעקבות כישלון לעבור מאב טיפוס לייצור סדרתי, אלא מתוך כוונה מחושבת להגביל את הייצור ובכך להעלות את ערך הפריט. כתוצאה מכך, תפקידו של החפץ עשוי להיות פחות חשוב מחזותו.

על השאלה אם מה שהוא מציג זה ארון או פסל, מתקשה אורן להשיב. "קטונתי", הוא אומר, "אבל מבחינתי אם אני אקרא לפסלים האלו רהיטים, זה הזן של רהיט. הפונקציונליות היא לא המהות שלהם. אתה רוצה - תשתמש, אתה לא רוצה - אל תשתמש. על דרך ההגזמה, זה כמו כיסאות הענק של רון ארד: זה כיסא. אתה לא יושב עליהם, אבל זה כיסא".

אהרוני מצדו אומר לאורן בחיוך: "אני תמיד יושב עליהם, וכשאני אקנה רהיט שלך אני אשתמש בו. יש פה משהו שאני מאוד אוהב. אמנות היא בדרך כלל או ממוסגרת או שיש קו מולה ואסור לעבור אותו ולגעת בה. יש משהו שמרומם את היצירה למקום תועלתני כשאתה עומד מול אובייקט שמשדר שאסור לגעת בו אבל הוא פונקציונלי ואני חייב להשתמש בו. בעיני זו הרגשה נפלאה שאתה יכול לשים דווקא שם את התחתונים או הגרביים שלך.

"אפילו בזמן הצבת האובייקטים בגלריה הרגשתי מידה של אי-נוחות שהיתה לי נעימה", מוסיף האוצר. "לדוגמה, המגירות המוטות בכניסה: יש להן רפרנס מובהק לעבודות של האמן דונלד ג'אד. אתה לא תשים עציץ על עבודה של דונלד ג'אד, אבל אהוד אומר שאצלו אתה יכול. יש בזה משהו עם רגליים על הקרקע שלוקח את האמנות לעיצוב ולא את העיצוב לאמנות. יש הבדל בין לקחת שולחן ולהפוך אותו ליצירת אמנות לבין לקחת יצירת אמנות ולהפוך אותה לשולחן, וזה מה שקורה עם האמנות של אהוד. בנוסף לכך, מבחינת אוצרות בחלל הגלריה, אם אתה לא יודע מה היצירות האלו התערוכה נראית לגמרי כמו תערוכת אמנות. אם אין לך רקע של העבודות אתה רואה פסלים גרידא".

איך, לדעתך, תקבל סצינת האמנות את התערוכה?

אורן: "זה לא מעניין אותי. זכותו של כל אחד להרגיש מה שהוא רוצה. מבחינתי ולפי תפישתי זו אמנות".

אז אתה כן מגדיר את זה כאמנות?

"כן, אבל אני חושב שזו שאלה לא רלוונטית מבחינתי".

כמה זה עולה

טשטוש התחומים בין עיצוב לאמנות החל אצל אורן כבר בזמן לימודיו. בסופם, הוא מספר, הבין שאינו רוצה להיות מעצב גרפי אלא לעסוק באמנות. "נסעתי לארצות הברית לעשות תואר שני באמנות ב-NYU ובמקביל למדתי פיסול, תחריט ועוד. רצה הגורל וכשחזרתי לארץ נעשיתי מיד גרפיקאי ואחרי חצי שנה כשכיר פתחתי סטודיו עצמאי. עד לפני שבע שנים עבדתי כמעצב עצמאי ועיצבתי הרבה חוברות, ספרים, ספרי אמנות, וגם הייתי המעצב הגרפי של מוזיאון רמת גן כמה שנים.

"התערוכה הנוכחית נולדה לפני שמונה שנים. יש לי חבר שהיה בעלים של מפעל שייצר פורמייקה בארץ. הוא פנה אלי בהצעה לעשות דוגמאות למשטחי פורמייקה. עם הזמן לא רציתי לעשות רק דברים שטוחים אלא לעבור לתלת-ממד. לשמחתי הוא נתן לי יד חופשית; התמורה היחידה שרצה היתה להשתמש בדברים שעיצבתי בבית שלו. לאט לאט התהליך נמשך. בהתחלה עבדתי עם רישומים וציורים שלי, עד שהבנתי שאני יכול להתפרש לעוד תחומים, כמו צילום. במקביל התחלתי לעצב רהיטים שהם הבסיס למה שאני עושה היום".

כל התצלומים שאורן מסתמך עליהם הם תצלומים שלו. על השאלה, מדוע בחר בתמה האורבנית, הוא משיב: "עיניין אותי לקחת את החוץ ואת הכי נדוש או מוזנח ולא מעניין ולהכניס אותו לסלון הבית. הפכתי אותו למשהו בעל תוקף אחר לחלוטין".

אהרוני: "כשמסתכלים על התמה של האימאג'ים, ברובם זו דעיכה, התבלות, והניגוד לרהיט המלוטש יוצר מתח ויזואלי חזק, יופי ועוצמה. וכשמסתכלים על מה שקורה בעולם יש טשטוש הולך וגדל בין עולם העיצוב לאמנות. ביריד ‘ארט באזל', למשל, אם לא היו חללי תצוגה שונים לעיצוב ולאמנות לא היית מרגיש בהבדל. יש רהיטים שנוצרו בשנות ה-30 וה-40 וכיום רואים בהם אמנות, והם נמכרים כיצירות אמנות, גם מבחינת התמחור: כיסא שעולה 150 אלף דולר לא נועד שיישבו עליו. אם אני ארצה כיסא לשבת עליו אני אקנה כיסא ב-100 דולר. העבודות של אהוד הן בדיוק באותו מקום בעיני. בכיוון שאליו אנחנו הולכים לא נשאל את השאלה אם זה עיצוב או אמנות; התשובה תהיה דרך המוצר עצמו. בנוגע לאובייקטים של אהוד, אין לי תשובה".

ארי אביץ ואהוד אורן

התשובה תהיה גם דרך המחיר.

אורן: "רק לעשות אותם זה תהליך נורא יקר. כתוצאה מכך, אבל לא רק, המחירים של האובייקטים בתערוכה גבוהים מאוד (5,500-28,000 דולר, י"ס). ביקרתי בגלריה פרדיגמה בתל אביב לפני כמה תערוכות, היו שם רהיטים, אני לא זוכר של מי, שביקש 50 או 60 אלף שקל ליחידה. שמחתי לראות את זה".

זה לא קצת דקדנטי?

אהרוני: "זה כמו שנגיד שלקנות יצירת אמנות ב-50 אלף דולר זה דקדנטי. אנחנו נמצאים באותו תחום".

אורן: "אין באמת הבדל. מה ההבדל בין לקנות תמונה באותו מחיר?"

נכון, יהיה מי שיגיד שגם זה מוגזם.

אורן: "אם אנחנו סוציאליסטים ונלחמים למען צדק חברתי אז כל דבר מעל מחיר מסוים הוא דקדנטי. מצד שני, חשוב להבין שעבדתי על מה שמוצג בתערוכה במשך שש-שבע שנים והתמחור בהתאם. לפחות שלוש שנים לא התפרנסתי, עשיתי רק את זה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו