בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יום ביומו: ראיון עם המעצב יאן וילקר

במשך ביקור בארץ יצר יאן וילקר 12 כרזות המשקפות את התרבות המקומית. לרגל הצגתן הוא מספר למה כדאי לכל יוצר לדמיין את השקיעה על כוכב נוגה

2תגובות

כשצמד המעצבים יאן וילקר ויאלטי קארלסון, שפועלים בניו יורק, קיבלו לפני שבע שנים הצעה לעצב לוח שנה בשביל תושבי סרביה, הם חשבו שזה יהיה פרויקט קליל ומהנה. "מה כבר יכול להיות רע?", נזכר וילקר בהלך מחשבתו לפני הנסיעה, "ללכת לישון במלון בשעה מאוחרת אחרי שיצאת לבלות, לקום בבוקר ולאכול ארוחת בוקר, לחזור לחדר לישון קצת, ולעבוד כמה שעות בצהריים". הרעיון היה פשוט: לנסוע לביקור בן שבועיים במדינה חדשה, לפגוש אנשים ולהכיר את התרבות המקומית, וליצור בסוף כל יום כרזה אחת, ובסך הכל 12 דימויים ל-12 חודשי השנה.

שום דבר לא הכין את השניים למה שציפה להם. כבר כשנחתו לאחר הטיסה הארוכה מניו יורק, חיכתה להם באולם קבלת הנוסעים מקהלת ילדים שקיבלה אותם בקריאות "קארלסון" ו"וילקר" לסירוגין, ומיד לאחר מכן נערך לכבודם טקס רשמי. בדרך למלון הם נדהמו לגלות את דיוקנאותיהם מתנוססים על שילוט חוצות שמבשר על בואם למדינה. במהלך שהייתם, לוח הזמנים הצפוף לא השאיר להם רגע דל של מנוחה, והוא כלל ראיונות יומיים לכלי תקשורת רבים. כך גילו השניים שמדובר בפרויקט לאומי ושזו הפעם הראשונה שמעצבים מחוץ לסרביה נשכרו למשימה.

מאז קיימו השניים פרויקט מסוג זה גם בדרום אפריקה, והחל מיום שישי הקרוב אפשר יהיה לצפות בתוצאות של פרויקט דומה שנעשה בישראל במסגרת התערוכה "חוקרים במופלא" (ראו מסגרת) שתיפתח במוזיאון ישראל. "הפרויקט בסרביה היה ה'סבא' של כל הפרויקטים האלו", מספר וילקר, בסיום סדנה שהעביר לתלמידי המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. "זאת היתה הפעם הראשונה שעשינו משהו כזה: ללכת למקום שאנחנו לא מכירים ולהגיב בצורה ספונטנית למה שקורה מסביב. בהקשר הזה, אני מעריך את המוזיאון שהזמין אותנו להציג פרויקט דומה, מכיוון שיש בכך סיכון. כמעצבים, אנחנו לא רגילים לעבוד בספונטניות, בדרך כלל אנחנו מתקנים, משייפים ועוברים על כל פרט שוב ושוב".

את הפרויקט בישראל יזם אלכס וורד, אוצר בכיר לעיצוב במוזיאון ישראל. וורד יצר קשר עם השניים לפני חמש שנים, לאחר שנתקל בעבודתם. בחודש מאי השנה הגיע וילקר לישראל ויצר ב-12 ימים 12 כרזות בגודל 1.28/90.5 סנטימטר. "הפעם רק אני באתי, יאלטי לא יכול היה להגיע", הוא אומר. "הם דאגו לי כמו שצריך, היה לוח זמנים יומי, שהתנהל בעיקר בירושלים וסביבתה, אבל הגעתי גם לתל אביב ולים המלח. בסוף כל יום הכנתי סקיצה: לפעמים זה היה כשחזרתי בשתיים בלילה למלון, הסתכלתי על מה שכתבתי במשך היום ועשיתי משהו. לעתים הסקיצה היתה התוצאה הסופית ולפעמים זה היה משהו בסיסי שהייתי צריך להשלים לאחר מכן. הדבר החשוב היה להינעל על הרעיון ולהישאר נאמן לו".

אתה יכול לתת דוגמה?

"יום אחד ביקרנו בחנויות ספרים משומשים בירושלים ומצאתי ספר לימוד של השפה האנגלית שיש בו תמונות רבות, למשל, תמונה של ילד אוכל גלידה שמלווה במילה גלידה בעברית ובאנגלית. זה היה איור בסגנון שאפיין את שנות ה-80. לאחר מכן פגשתי סטודנטים מ'מוסררה' שהשתמשו כל הזמן במילה ‘סבבה', שהבנתי שהיא דומה למילה ‘cool'. התוצאה הסופית היתה משחק קטן עם השניים".

הפגישה הראשונה

וילקר, בן 39, נולד בגרמניה ליד קלן וגדל בעיר אולם. כבר בגיל צעיר, לפני שהתחיל ללמוד, הוא פתח סטודיו לעיצוב. "הייתי יצירתי, למדתי לבד, אירגנתי הופעות, עיצבתי פוסטרים והשתתפתי בתחרויות אדריכלות עם חבר. זה לא היה ממש ביזנס, יותר פאן. ניהלתי את הסטודיו הזה במשך שלוש שנים".

כשהחליט ללמוד, פנה תחילה ללימודי אדריכלות, אולם לאחר שנתיים עבר ללמוד עיצוב גרפי בשטוטגארט, שם סיים את לימודיו לפני 11 שנה. המעבר לניו יורק קרה לאחר התמחותו כסטודנט אצל המעצב סטפן סגמייסטר, אחד המעצבים הגרפיים המצליחים והידועים בעולם. "שלחתי לו בדואר תיק עבודות עם מכתב נחמד. כמה שבועות לאחר מכן קיבלתי מכתב כתוב בכתב ידו, ובו הוא הציע לי להתמחות אצלו למשך שלושה חודשים. חצי שנה לאחר מכן הגעתי לניו יורק".

במשרד של סגמייסטר פגש את יאלטי קארלסון, יליד איסלנד, כיום בן 43. "לא היינו חברים ממש, אולי פעם או פעמיים יצאנו לבירה, אבל חיבבנו זה את זה. כשסטפן הכריז על שנת שבתון, יאלטי מצא את עצמו בלי עבודה ואני הייתי סטודנט, לא סיימתי עדיין את הלימודים. חזרתי מניו יורק לשטוטגארט עם המחשבה לפתוח משרד עם יאלטי. עשרה חודשים לאחר מכן חזרתי ופתחנו משרד ביחד, ‘קארלסון-וילקר'. זה היה ב-2000, לא ייאמן איך שהזמן עובר".

מאז החלו וילקר וקארלסון לעבוד יחד, הסטודיו שלהם נהפך לאחד הידועים בעולם. עבודותיהם מתאפיינות בחדשנות, ברעננות, בחוש הומור ובצניעות יחסית. כך, לדוגמה, כשהתבקשו לעצב למגזין "טיים" את פרויקט "גיליון הרשימות", כולל שער המגזין, הם לא התאפקו ושילבו תמונה שלהם על השער בגודל סנטימטר על סנטימטר, והצמידו אליו את הכיתוב: "שער זה נוצר על ידי שני הבחורים האלו". "זאת היתה הדרך היחידה שבה יכולתי להתקשר לאמא שלי ולהגיד לה: ‘אמא, אני על השער של מגזין ‘טיים'", וילקר צוחק.

עבודות מפורסמות נוספות של השניים כוללות גם תדמית למערכת כיסאות של חברת "ויטרה"; ספר של "קריאייטיב טיימס" - ארגון ציבורי היוזם פרוייקטים של אמנות ברחבי ניו יורק; תדמית כוללת לרשת אם-טי-וי; נעליים לחברת "פומה"; תדמית כוללת למוזיאון הדימוי הנע (MOMI) בניו יורק שכללה פונט שעוצב במיוחד למוזיאון והתבסס על התכנון האדריכלי של המבנה, ועוד.

לפי וילקר, אחת הסיבות להצלחה שלהם נעוצה בתרבות העבודה בין מעצבים ללקוחות בניו יורק. בגרמניה ובישראל מעצבים רבים עובדים עם לקוחות לאורך זמן, ואילו בניו יורק, וילקר טוען, קל יותר לקבל פרויקט גם מחברה נחשבת, אבל סביר להניח שזה יהיה חד פעמי. "אתה מקבל סיכוי מהר יותר אבל זה לא לתמיד. את העבודה הראשונה קיבלנו מסטפן כשהוא היה בשנת שבתון. הוא הפנה אלינו את פט מתיני ועיצבנו לו דיסק. זה היה נהדר, אבל בהתחלה חיינו מהפירורים".

מתי הבנת שזהו זה, שהצלחת?

"קשה להגיד, היו עליות וירידות כל הזמן. כשהפרויקט לאם-טי-וי הגיע אמרנו ‘וואו', בטח עכשיו נקבל עוד עבודות של רשתות שידור גדולות, אבל זה לא קרה. אחרי שעשינו את הנעליים ל'פומה' חשבנו שבטח עכשיו נוכל לעבוד גם עם ‘אדידס', שנקבל עוד נעליים, אבל גם זה לא קרה. לקח לנו שש או שבע שנים לעלות קצת מעל המינימום שאתה צריך לשפיות הנפשית שלך".

מה עוד יכול להסביר את ההצלחה?

"מה שהכי מעניין אותי כשאני מלמד זה התהליך. איך אנחנו מעצבים? זה חמקמק מאוד, לא ממש מלמדים את זה, מעצבים לא יודעים איך לדבר על זה. בסופו של דבר זה נתון לחושים וליכולות של הסטודנטים, וזה לא צריך להיות כך".

מה הכוונה?

"ניורולוגים עושים מחקרים על תפקודי מוח וזה רלוונטי לנו כמעצבים ללמוד על כך יותר, לדעת איך להשתמש במוח שלנו טוב יותר, כי זה הכלי שלנו. יש טריקים קלים. לדוגמה, תחשוב על שקיעה. איך היא נראית? אני מניח שאתה חושב על חוף ים, שקיעה אדומה, משהו כזה".

נכון.

"המוח שלנו פשוט עצלן. יש שתי דרכים לחשוב אחרת. האחת, לראות יותר דימויים. ככל שאתה מתנסה יותר, הדמיון שלך מפותח יותר. מעצבים צריכים לדעת שזה עוזר, אבל גם מגביל. דרך נוספת היא לשנות מרכיב אחד במשוואה: במקום שקיעה, תחשוב על שקיעה על כוכב נוגה. פתאום המוח לא יכול לפתוח את אחת המגירות שלו כי אין לו תמונה כזו, ואז אפשר לחשוב על שקיעה עם עשרה ירחים וחול ירוק".

נפלא מבינתנו | המעצבים והרעיונות בתערוכה "חוקרים במופלא" במוזיאון ישראל

כ-30 מעצבים בינלאומיים יציגו את עבודותיהם בתערוכה "חוקרים במופלא: גישות חדשות בעיצוב" שתיפתח ביום שישי במוזיאון ישראל. לדברי אוצר התערוכה, אלכס וורד, שעומד בראש המחלקה לעיצוב במוזיאון, המעצבים המשתתפים בתערוכה ממפים בעבודתם טריטוריות חדשות, מגרים את הדמיון ומעוררים דיון על תפקיד המעצב בעיצוב עולם המחר. בה בעת, תחת הכותרת של "עיצוב ביקורתי", התערוכה תעסוק גם בשאלות הנוגעות לחברה, לפוליטיקה ולענייני הסביבה, באמצעות שותפויות חדשות בין מעצבים וחוקרים מתחומי מדע שונים.

זוהי תערוכת העיצוב הראשונה מבחינת ההיקף והגודל שמוצגת במוזיאון מאז נפתח למבקרים בשנה שעברה, לאחר שיפוצו. מלבד וילקר, משתתפים בתערוכה גם המעצב הגרפי הנודע סטפן סגמייסטר, קבוצת העיצוב הבריטית "טרויקה", המעצבים הישראלים שי אלקלעי ויעל מר ("Raw Edges") אלון מרון, שלושתם פועלים בלונדון, ועוד. מעצבים אלו ישתתפו גם ביום עיון לרגל פתיחת התערוכה שייערך ביום חמישי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו