בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיכום 2011

הפתעת השנה בעיצוב

בבית פרטי ולא גדול במיוחד, ברחוב קטן ושקט ברמת השרון, מסתתרת תערוכת העיצוב המעניינת ביותר שהוצגה השנה, "ניאו גמו"

9תגובות

העובדה שהתערוכה "ניאו גמו" ((Neo Gemo היא אחת מתצוגות העיצוב המוצלחות של השנה האחרונה לא היתה אמורה להפתיע. את התערוכה אצרה פרופ' דגנית שטרן שוקן, שהקימה את המחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר ועמדה בראשה במשך תשע שנים, ונחשבת כיום לאחת הבכירות בתחום הצורפות בארץ. כמו כן, בתערוכה משתתפים 24 צורפים מהמובילים בארץ, ובהם מיכל אורן, ורד בבאי, שירלי בר-אמוץ, נירית ברמן, רורי הופר, אדה ורדימון, עינת לידר, גרגורי לרין, ורד קמינסקי, אסתר קנובל, גליה רוזנפלד, קובי רוט ועוד.

אולם, היה פרט אחד שגרם לתערוכה להיראות שולית ולא חשובה: המיקום. התערוכה, שנפתחה בחודש אוקטובר (ותהיה פתוחה עד חודש אפריל), מוצגת במוזיאון הגיאולוגי של רמת השרון. זה היה השלב שבו הרמתי גבה: מוזיאון גיאולוגי? ברמת השרון? לא נשמע אמין או מפתה במיוחד, ודאי לא מסוג המקומות שבהם אתה מצפה לפגוש עיצוב עכשווי. מחקר קצר גילה שמדובר במוזיאון יחיד מסוגו בארץ, שמציג תערוכת קבע של מינרלים ואבני חן מרחבי העולם, בהם פריטים של אבני חן נדירות כמו גבישי אמרלד מקולומביה, אבני רובי וספיר מהמזרח, מטאוריט מנמיביה ועוד.

כשהגעתי למקום עדיין הייתי ספקן, שכן לקרוא לבית שבו מוצגת התערוכה מוזיאון זה קצת מוגזם. מדובר בבית פרטי ולא גדול במיוחד ששוכן ברחוב הפלמ"ח, רחוב קטן ושקט במרחק הליכה מבנין העירייה. מבחוץ הוא נראה כמו עוד בית מגורים, והחלוקה הפנימית שלו מעידה על כך שהוא לא תוכנן להיות מוזיאון. חלל הכניסה שלו מכיל את תצוגת הקבע, ארונות עץ עם דלתות זכוכית המכילים אבנים רבות שמסודרים בתצוגה חינוכית, מעט אנכרוניסטית, ולא מבטיחה במיוחד.

דניאל צ'צ'יק

אבל אז עברתי לחדר הסמוך שבו מוצגת התערוכה, שם חיכתה ההפתעה. במרכז החדר, שגודלו בסך הכל כארבעה על שישה מטרים, מוצב שולחן מלבני בגובה 1.2 מטר שתופס את רוב החלל ומשאיר סביבו מסלול צר. העבודות הונחו במפוזר על השולחן מתחת לפלטת זכוכית גדולה, והן מוארות על ידי גופי תאורת לד שנראים כמו עמודים מיניאטורים של תאורת רחוב ומספקים תאורה קרה בניגוד למקובל. גופי התאורה הקטנים כל כך נראו למעשה כמו תכשיטים בעצמם.

המבט העילי על השולחן והעבודות יצר את התחושה כאילו מדובר בשולחן שמדמה מהלכי מלחמה, מין מפה טופוגרפית שאפשר להניע בה את הכוחות לעבר כיבוש היעד. כדי לראות את העבודות כמו שצריך חייבים להתכופף, כמו חוקר החושף לאט לאט תגלית ארכיאולוגית. המקרא שהיה תלוי על הקיר עם פירוט העבודות והואר אף הוא בתאורת לד, והצבע הכחול הכהה של השטיח שהשתלב עם צבעו של הקיר, הוסיפו אף הם לתחושה הדרמטית והמהפנטת שיצר החלל.

על עיצוב התערוכה הופקדו תהילה לוי, בוגרת המחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר, ובן הינדמן, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. לוי אף מציגה בתערוכה והשניים הם גם בני זוג. "הבאנו בחשבון שרוב המבקרים במקום הם ילדים ורצינו ליצור חוויה שתהיה מנוגדת למה שקורה במוזיאון עצמו", מספרת לוי. "את ההשראה לעיצוב קיבלנו בעיקר מאטלסים וממפות גיאולוגיות: זו גם הסיבה שבצמוד לעבודות אין שמות אלא רק חותמות עם מספרים, כמו גם השימוש בסוגריים ובנקודות, את הכל לקחנו מאטלסים. ידענו שאנחנו רוצים להשתמש בתאורה קרה שתיצור תחושה של מקום קריר, אולי מימי, משהו שאולי נמצא מתחת לפני הקרקע, משהו אחר מאיך שמציגים תכשיטים בדרך כלל עם תאורה חמה".

הינדמן מוסיף: "היה לנו חשוב גם ליצור קונטרסט למה שקורה בשאר המוזיאון, שם אתה מרגיש שאתה נכנס לסלון של מישהו שאוטוטו חוזר הביתה. רצינו שתיכנס לתוך החלל ותרגיש נינוח, תחושה שכל אחד יכול להתחבר אליה, קצת כמו מזרקה באירופה עם הרבה מטבעות בתוכה, מין פלא כזה. זו הסיבה שגם השתמשנו בזכוכית צלולה, שאתה ממש יכול להרגיש דרכה את הצלילות של המים. הזכוכית גם נותנת לשולחן מין תוקף - היא סוגרת את ארון הקבורה הזה, כאילו ככה מצאנו אותו וככה הוא כבר היה קיים לפני אלפי שנים".

דניאל צ'צ'יק

בשלב זה צריך גם להזכיר את העבודות עצמן, שכן מוצלח ככל שיהיה, מטרתו של העיצוב להבליט את המוצגים בתערוכה. נקודת המוצא של התערוכה מצויה בתפישתו של המוזיאון - ושל רחל ששפורטה העומדת בראשו - המבקשת להאדיר את יופיים של אוצרות הטבע ואת נפלאותיו. התערוכה מציעה להתבונן על האבנים כעל נציגות של תהליכים רבי עוצמה בני מיליוני שנים שרלוונטיים עד היום.

המשתתפים הוזמנו למוזיאון וקיבלו אבני גלם לפי בחירתם, שהיוו בעבורם נקודת מוצא ליצירתם. כל מעצב, על פי דרכו, בדק והתייחס למתח שבין התכונות הראשוניות של האבן, ובין מיקומה של האבן במערך יצירת התכשיט, מעמדה כמסמנת סטטוס והיותה בעלת ערך. התוצאה הסופית מעלה שאלות העוסקות בקשר שבין האדם ובין הטבע וביחס שבין הטבעי ובין המלאכותי, או התעשייתי.

"ה'דבר לכשעצמו' הוא נושא התערוכה הזו", כתבה חוקרת הספרות והעיצוב, ד"ר טל פרנקל אלרואי, בקטלוג התערוכה. "לא במשמעות הקנטיאנית, המניחה מראש כי אין דרך להשיג את הדבר, אלא באופן האריסטוטלי, המוצא את כוחו של הדבר בטבעו. טבעה של האבן הבלתי מעובדת הוא טבעה הנראה, הנצפה, המוחשי, המזוהה עם מה שמתרחש תמיד על פי דרכו: הכוכבים נעים תמיד במסילותיהם, האדם מוליד תמיד אדם, והאבן תמיד נופלת למטה. זהו המניע של העבודות. הן מבקשות לתפוש את האבן, ככל הניתן, כפי שהיא לעצמה, בדרך התנהגותה. משום כך נקודת המוצא של התערוכה היא מתח מתמיד: באיזה אופן ניתן לגשת לדבר עצמו מבלי להפוך אותו לדבר אחר? איך לכפות עליו עקרונות מבלי להפריע את מהלכו הטבעי?".

מבט מעמיק יגלה עבודות מסקרנות, שבאופן מפתיע גם מתכתבות עם העיצוב של התערוכה, עם אותו מבט עילי שנכון לקרב. כך לדוגמה, ורד בבאי יצרה מקוורץ ופולימר את העבודה "ענפים", אובייקטים מסקרנים בדמות עצי פחם מיניאטורים. שירלי בר-אמוץ יצרה ממלכיט, קלצדוני וזכוכית את "הולך בתלם", 61 אבנים מסומנות בצבע שמן כחול לבן, שנדמות כמו סימוני שבילים מצד אחד ועיטורים צבאיים מצד שני. נירית ברמן יצרה טבעות כסף בשילוב חלוקי נחל, וקובי רוט יצר אובייקטים מספיר ומכסף שמתכתבים בצורתם עם גופי התאורה המיניאטורים שמאירים את התכשיטים.

דניאל צ'צ'יק

תערוכה שסך כל המרכיבים שלה עובדים טוב כל כך כמו במקרה של "ניאו גמו" היא די נדירה. עבודת האוצרות של שטרן-שוקן בתערוכה היא אינטלגנטית וחכמה, החל מבחירת המעצבים המשתתפים בתערוכה, דרך הבחירה במעצבי התערוכה ועד ההצבה של התכשיטים על השולחן. מפתיע עוד יותר לגלות תערוכה מסוג זה במוסד ציבורי שלא רבים בעולם העיצוב יודעים על קיומו. למרבה המזל הפעם מדובר בהפתעה משמחת שעדין אפשר להתרשם ממנה לא רק מעל דפים אלו אלא גם באופן אישי בביקור בתערוכה.

אף אחד לא קם | למה המעצבים לא משמיעים את קולם?

לכאורה, אפשר היה לצפות שגם המעצבים יקחו חלק פעיל במהפכות חברתיות ובפעילויות מחאה, כמו אלו שאיפיינו את הקיץ האחרון במדינת ישראל, או כמו אלו שליוו את פתיחת האגף החדש של מוזיאון תל אביב.

אם במקרה של המחאה החברתית לא מוכרח להיות קול ייחודי דווקא למעצבים, הרי שקשה להסביר כיצד הקול הזה לא נשמע במחלוקות סביב מוזיאון תל אביב, או בשאלות ספציפיות יותר לתחום - כמו היכן הייצוג של העיצוב הישראלי במוזיאון העיצוב בחולון ובמוזיאון ישראל? גם כשקם גורם שמטרתו המוצהרת היא לפעול למען המעצבים - כמו קהילת המעצבים הישראלית - אף אחד לא מותח ביקורת פומבית על אופן התנהלותו.

האם הדבר מפתיע? לא במיוחד. ראשית משום שמעצבים רגילים לראות את עצמם כנותני שירות, כמי שבאים להשביע את רצונו של הלקוח, ולנותני שירות קשה יותר לצאת כנגד מי שהם תלויים בו מבחינה כלכלית. סיבה אחרת לכך היא שאין בקרב המעצבים בארץ דמויות בולטות שיניפו את דגל המאבק ויצליחו לסחוף אחריהם את חבריהם.

מעצבים יודעים אולי למצוא פתרון לבעיות סבוכות בתחומם, אבל קשה לראות אותם לוקחים בעתיד חלק פעיל ודומיננטי בפעולות מחאה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו