בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צמר עם נוף

למרות שהיא מתמחה בסריגת חפצי נוי כמו סלים ותכשיטים, ביתה של נירית סקלקה מודעי במצפה הילה מפתיע בצניעותו

4תגובות

כשנירית סקלקה מודעי נכנסה לביתה במצפה הילה בקיץ האחרון, היא החליטה לא לתלות וילונות בחדר השינה. מבט קצר בנוף הנשקף מהחלון, שנפרש על פני הגליל המערבי עד לראש הנקרה, מבהיר מה הסיבה לנכונות להתעורר מדי בוקר עם הנץ החמה.

"לדיירים הקודמים היו וילונות", היא מספרת, "וגם אנחנו חשבנו בתחילה לעשות זאת. עד היום יש לי וילונות בשקית. אבל לא באמת צריך אותם, כי בין כה איש אינו יכול לראות אותנו מבחוץ. אנחנו פוקחים את עינינו בשבע בבוקר, ורואים את ראש הנקרה. כשאני מתבוננת בנוף הזה זה מרגיע אותי, זה מזכיר לי מה חשוב באמת ומה נוגע במקומות הכי פנימיים".

הנוף לא נשקף רק דרך החלונות, אלא מקיף את הבית כולו. הכניסה לבית היא דרך מורד מדרגות מהרחוב הסלול, שדרכו אפשר להציץ על החצר האחורית, שכוללת פינת ישיבה עם פרגולה, בית עץ, שתי בריכות דגים, נדנדה קטנה, עץ זית ועץ לימון, טאבון וכיור. בירידה גם אפשר לקבל רושם כללי על גודלו של הבית ועל הסביבה שהוא נמצא בה: שטחו של המגרש כ-600 מ"ר, ושטחו הבנוי של הבית על שלוש קומותיו כ-230 מ"ר.

קומת המרתף, שלא נמצאת בשימוש יומיומי, משמשת כשטח אחסון. בעבר שכן בה יקב ויש ממנה יציאה לחצר ובה עץ ענק של אגוזי מלך, שדירה של גפנים ועצי פרי הדר - לימונים וקלמנטינות - ולחצר התחתונה, שגובלת בשטח פראי וביער אלונים. הגפנים מטפסים ומשתרגים על הגדר, אחד מהם מטפס למעלה לחדר שינה. "אכלתי הרבה ענבים מתוקים בטעם מנגו בקיץ הזה", מספרת סקלקה מודעי.

"זה בית שהרבה אנשים בישוב מכירים אותו", היא מוסיפה, "ולפני שעברנו כולם אמרו לנו שזה הבית הכי מדהים שיש, עד כדי כך שעברתי לגור פה בלי לראות אותו. ראיתי אותו רק בתמונות, והרגשתי שזה בסדר".

סקלקה מודעי, בת 45, נשואה זה 20 שנה לשי, אדריכל במקצועו. בני הזוג הכירו בתיכון, והם ביחד מגיל 15. היא נולדה ברמת אביב להורים שעסקו בכימיה ומיקרוביולוגיה, וגדלה ליד תל השומר. היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה מאוניברסיטת בר אילן, ולאחר שסיימה את התואר למדה עיתונות ותקשורת. אז ילדה את איתמר, בנה הבכור, כיום בן 18. זו היתה נקודת מפנה בחייה.

"גרנו בקריית אונו, הכל היה מאוד סטנדרטי: אוניברסיטה, עבודה במחלקה המסחרית של אל על. ואז איתמר נולד: יצאתי לחופשת לידה ארוכה יחסית וכשחזרתי לעבוד, הרגשתי שאני מאוד לא מאושרת, ושיש לזה קשר למה שאני עושה. עזבתי את אל-על לצערם של הורי. קביעות לא היתה מסוג הדברים שדיברו אלי, בטח לא בגיל ההוא.

"הייתי בת 27, והתחלתי לעשות דברים בידיים. לפני כן היתה לי משיכה עזה לתכשיטים - אני זוכרת מגיל צעיר את סבתא שלי תופרת ליד אמא שלי, ואני יושבת ועושה תכשיטים מכפתורים. כבר אז היא אמרה שזה לא מקצוע. לאט לאט הנושא של התכשיטים תפס תאוצה: הצגתי בתערוכות, מכרתי בפאריס, באנגליה ובסקוטלנד, בגלריות ובחנויות מוזיאונים. כל מה שרק חלמתי עליו התגשם".

ב-2005 נסעה סקלקה עם בעלה ובנה לסקוטלנד. "יש לנו שם חברים טובים. שנינו היינו עצמאים, אז החלטנו לקחת הפסקה מהחיים כאן. גרנו חצי שנה בקראוון בחצר דומה לזו", היא מצביעה החוצה על הנוף, "רק שהאיזור היה הרבה יותר מבודד. זאת היתה שנה של כור היתוך - היינו עם עצמנו, עם חברים, עם האסתטיקה של סקוטלנד ועם אנשים מקסימים וכל כך שונים שגרים באיים. זה חושף אותך להרבה דברים אחרים והופך את הנדודים לכל כך הרבה יותר מובנים. זאת היתה חוויה מעצבת לכולנו. אני בטוחה שנעשה את זה שוב. זה שינה את כל החיים שלנו".

שנה לאחר מכן חזרו בני הזוג לישראל, בזמן מלחמת לבנון השנייה. "היה לנו ברור שאנחנו עוברים לגור בגליל. חיכינו שהמלחמה תיפסק והגענו למצפה אבירים. הבית שהוצע להשכרה היה בית טרומי ישן, עם אסבסט בגג, קירות דקיקים, כל מה שאופייני לבית טרומי, אבל עם חצר ענקית עם בוסתן, גפנים, ולהקות חזירי בר שבאים לאכול פירות בלילה. חצי שנה לאחר מכן נולדה אלמה מייה, ולפני שלוש שנים עברנו למצפה הילה.

"אחרי מצפה אבירים זה נראה לי מקום גדול, עירוני, בורגני, עם רחובות, זה הפריע לי. אחותי עברה לכאן עם שלושה ילדים וכאן נולדה לה עוד בת, ואז החלטנו לעבור לכאן".

מתכשיטים ועד שמיכות

כיום עוסקת סקלקה מודעי בעיצוב פריטים סרוגים ובפיתוח טכניקות סריגה, ומתמחה במיוחד בסריגת קרושה. "זה נשמע אולי מצחיק. מה זה הרי סריגת קרושה? זה משהו שנשים מבוגרות ישבו ועשו פעם, כשלא היה להן מה לעשות, כשלא היתה להן עבודה ללכת אליה בבוקר. אני הפכתי את זה לעבודה שלי. אני מתחברת לזה מהמון כיוונים. זאת עבודת יד וזה משהו שאני עוסקת בו המון שנים".

העיסוק בסריגה נולד בזמן השהות בסקוטלנד. "פגשתי שם נשים בגילים שונים, שמשפחותיהן גידלו כבשים וסרגו, וזה מאוד משך אותי. אבל לקח זמן עד שזה התממש. כששבנו לישראל למדתי על צמר, ואיך לצבוע בצבעים טבעיים. התחלתי לסרוג, התפתחתי ונחשפתי לחומרים חדשים. לפני ארבע שנים התחלתי לסרוג סלים משאריות של חוטי טריקו. מאז אני עוסקת בכך.

"אני מעבירה סדנאות לקבוצות, מלמדת סריגת סלים. בשנה שעברה השתתפתי בפרויקט לטובת קהילת פליטות מאריתראיה, ולימדתי אותן במשך כמה חודשים קליעת סלים. בנוסף אני מלמדת בכל הארץ, נוסעת עם סלים מלאי חוטים ומלמדת גם בארגונים. מה שאני עושה זה לא הקרושה המסורתי, אלא עיצוב. יצירת תלת-מימד זה משהו מסעיר. כשלאנשים מתהווה בין הידיים סל, זה רגע מכונן. חוץ מסלים, אני סורגת הכל - מתכשיטים ועד שמיכות".

הבית, שנבנה לפני כעשר שנים, שופץ על ידי בעליו לפני חמש שנים. קומת הכניסה כוללת מבואה שמשמאלה נמצאים הסלון, פינת האוכל והמטבח, ומימינה שלושה חדרים: שני חדרי הילדים וחדר העבודה של סקלקה מודעי, החדר היחיד בבית שעמוס בפריטים שמשמשים אותה בעבודתה.

"בתל אביב כל מטר זה חדר", היא צוחקת. "בחדר הכניסה יכולתי להגשים את הפנטסיה שלי על מקום מיוחד ששמים בו את המגפיים. את הארון בחדר הכניסה קניתי בנווה צדק לפני הרבה שנים. זה ארון של קופת חולים, יש בו עדיין את הריח של תרופות".

הבית מרוהט בצניעות, ועל אף שטחו הגדול הוא אינו עמוס או מצועצע כמו בתים "בסגנון כפרי" או צימרים שמנסים לדמות כיצד החיים בכפר אמורים להיראות. הרצפה עשויה מעץ אלון אמיתי, והריהוט מלווה את המשפחה לאורך השנים. כך, למשל, מנורת הנחושת בסלון, שמעוטרת בכדורי זכוכית ובובות קטנות. "היא מלווה אותי הרבה שנים. עשה לנו אותה מישהו מרחוב וולפסון בתל אביב, מהסוחרים הוותיקים משנות ה-50. הטלוויזיה היתה של ההורים שלי, הספה הולכת אתי הרבה זמן, וכך גם המיטה בחדר השינה. השולחן וכסאות העץ שבפינת האוכל הם ריהוט אנגלי ישן מיד-שנייה".

הקומה העליונה כוללת את חדר השינה שצמודה אליו מרפסת קטנה, אמבטיה, ג'קוזי, מקלחון, חדר ארונות קטן וחדר נוסף שצמוד לחדר שינה ומשמש כחדר עבודה ולימוד. גם קומה זו מפתיעה בצניעותה. "בעל הבית שאל אותי אחרי שעברנו ‘איך בבית', ואמרתי לו שלא צריך פה כלום. באמת אין לנו הרבה דברים. וגם לא צריך. בהתחלה היתה לנו רק מיטה אחת, והסתדרנו. קל לשכוח את זה שיש שפע כזה. תנור אפייה, לדוגמה, לא היה לנו אף פעם, ומאז שעברנו לפה יש תנור. הבית הזה הוא מתנה, כל השאר זה מותרות. באמת שלא חסר לי שום דבר, יש הכל, זה יותר ממספק. יכולתי לשים מלא דברים, סלסלות עם סבונים, אבל לא. לא צריך. יש בזה גם משהו חינוכי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו