השולחן שיגן עליכם מפני רעידת אדמה - עיצוב - הארץ

השולחן שיגן עליכם מפני רעידת אדמה

חלומו של כל סטודנט עיצוב הוא שהפרויקט שלו ייהפך למוצר מוכר ונמכר. שולחן שנועד לספק מחסה בזמן רעש הוא רק אחת מההצלחות בתחום זה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יובל סער

לא מעט אובייקטים נוצצים מייצגים את המועמדים לפרס העיצוב של מוזיאון העיצוב בלונדון לשנת 2012, בתערוכת הפרס המוצגת עכשיו: מהדורת האייפד של העיתון הבריטי "גרדיאן", בית האופרה שתיכננה זאהה חדיד בגואנגז'ו שבסין, תערוכת הרטרוספקטיבה לכבוד אלכסנדר מקווין שהתקיימה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, קולקציית המשקפיים החדשה "pq" שעיצב רון ארד, מטוס הבואינג החדש מדגם 787 ועוד.

לצדם מוצג גם שולחן פשוט, שהמראה שלו לא היה מזכה אותו בשום שער של מגזין. אין בו גימיקים מיוחדים ולא עומדים מאחוריו שמות גדולים מעולם העיצוב. למעשה עיצב אותו סטודנט ישראלי והיצרנית שלו היא חברה לריהוט מוסדי משדרות. דבר אחד בכל זאת הכניס את השולחן לרשימת המועמדים: הפוטנציאל שלו להציל חיים.

את השולחן, המיועד לתלמידי בתי ספר ומספק הגנה בעת רעידת אדמה, עיצב ארטור ברוטר כפרויקט הגמר שלו במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, בהנחייתו של עידו ברונו. ברוטר יצר שולחן המתוכנן כך שבזמן פגיעה הוא יקרוס חלקית באזורים שתוכננו מראש, יספוג חלק מעוצמת הפגיעה ויסיט את המאסה מחוץ לשטח השולחן. בחודש שעבר נסעו ברוטר וברונו לאיטליה כדי לצפות בניסויי ריסוק של השולחן לפני מעבר לייצור המוני.

"כשחשבתי על נושא לפרויקט הגמר רציתי לעשות משהו שקשור בחילוץ ועזרה לעולם השלישי", מספר ברוטר. "מכיוון שלא הבנתי בזה דבר, נפגשתי עם אנשי יחידת החילוץ של פיקוד העורף. הם הראו לי המון תמונות של רעידות אדמה וזה נראה לי כיוון מעניין.

"כשהתחלתי לחקור את הנושא גיליתי שבזמן רעידת אדמה, במקום להסתתר מתחת לעצמים, כמו שכולם חושבים, עדיף להישאר לידם, כי עצמים קורסים אבל הם אף פעם לא נמעכים לאפס. אז עלה לי הרעיון לפתח רהיטים שיקרסו בצורה מבוקרת, כמו שקורה למכוניות בתאונת דרכים. במכונית מתכננים מראש איך היא תקרוס, לאן תתפזר האנרגיה בזמן תאונה. זה היה הרעיון, להחליט איך השולחן יקרוס ולתכנן שולחן שגם יספוג את האנרגיה וגם יקרוס למבנה חזק מאוד".

השולחן שעיצב ארטור ברוטרצילום: צור קוצר

הפרויקט הסטודנטיאלי של ברוטר אינו הראשון שנהפך למוצר לכל דבר, אך השתתפותו בתערוכת פרסי העיצוב היא הישג יוצא דופן. אחת הסיבות לכך היא שילוב הכוחות שנוצר למען המטרה המשותפת תחת הכנפיים של "מעבדות בצלאל" - חברה למחקר ופיתוח (מו"פ) שנוסדה לפני כארבע שנים במטרה "להביא את הידע והפוטנציאל שמתהווים ונצברים בבצלאל לכדי מימוש בעולם האמיתי", כפי שמספר פרופ' דידי לין, מנהל מעבדות בצלאל.

תכנון השולחן ועיצובו הושלמו בשנה וחצי האחרונות במפעל א"ד מירז, יצרן ריהוט מוסדי משדרות, בפיקוח מעבדות בצלאל. לפי לין, שיתוף הפעולה שנוצר עם התעשייה פועל על בסיס כמה מודלים: "האחד, שבו התעשייה מממנת מחקר בהשקעה של סכום גבוה, לדוגמה 100 אלף שקלים, הכולל בניית דגמים ורכישת אמצעים מיוחדים. השני, מודל על בסיס פילנתרופי יותר: למשל, שיתוף הפעולה עם הכפר 'כישורית' בצפון הארץ, בית לאנשים עם מוגבלויות, ועם המפעל 'צעצועץ', שמתמחה במשחקי עץ ייחודיים לאנשים עם צרכים ייחודיים. מעבדות בצלאל וכישורית הקימו מסגרת פעולה לפיתוח מוצרים חדשים, וזאת השנה הרביעית שמתקיים במחלקה לעיצוב תעשייתי קורס שעוסק בנושא ומקדם פיתוח של מוצרי עץ".

לדוגמה, הצעצוע שעיצבה פולי אזרוב, בעודה סטודנטית, בנוי על פי תפישה ירוקה וחסכונית: עץ מלא ועיצוב מינימליסטי. לצעצוע גלגלים לא-ממורכזים, שבשעת נסיעה יוצרים תנועה משעשעת. הרעיון שואב ממסורת צעצועי העץ הנעים בעת משיכה. הקווים פשוטים ונקיים, הצורות מופשטות ורק מרמזות על אופי הצעצוע.

"שיתוף הפעולה הזה התחיל בתחרות ונהפך לקורס שבתוכו מובנה סיור במפעל, פגישה עם האוכלוסייה המיוחדת ואנשי המפעל, והבנה של מגבלות התעשייה", אומר לין. "נוצר דיאלוג. הם לא אומרים לנו איך לעצב, אבל כשאנחנו מציגים הצעות הם נותנים פידבק אמיתי - איזה מכונות יש, למשל. בשיעור אתה לא יכול להגיע לפירוט כזה".

המודל השלישי הוא המודל שעל פיו התפתח השולחן. "יצרנו הסכם שבו אנחנו ממליצים למנחה ולסטודנט לקחת חלק בפיתוח המוצר, והם נהיים שותפים ברווחים העתידיים של הפרויקט", מסביר לין. מרגע שנחתם כזה הסכם אנחנו מקבלים עלינו את עלויות הפיתוח, רישום הפטנטים ועוד".

רהיט שקורס בצורה מבוקרתצילום: צור קוצר

בכמה פרויקטים אתם תומכים בשנה?

לין: "השאיפה היא לטפל כל שנה בעשרה פרויקטים, שמתוכם שורדים בין אחד לשניים. זה סדר הגודל המקובל בתחום המו"פ. אנחנו עובדים במבנה רזה, לא בנינו תשתיות חוץ. יושבים בתוך בצלאל, עובדים בעלויות מינימליות".

יש שאיפה להרוויח כסף?

"ברור לנו שאלה לא המצאות של תרופות או עגבניות, ואנחנו גם לא מפתחים רכיבים אלקטרוניים. אנחנו כן שואפים להיות מודל שמחזיק את עצמו כלכלית".

אז למה החברה בכלל קיימת?

"החיבורים והקשרים שנוצרים על ידי פעילות של חברה כזו מקרבים מאוד את התעשייה מהקצוות השונים אל האקדמיה".

שוק של תאומים

פרופ' דודי ראב"ד, ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון, מטפח ומשקיע גם הוא בשיתוף פעולה עם התעשייה. כדוגמה הוא מביא את הקשר שמתקיים זה שלוש שנים בין המחלקה שבראשה הוא עומד לבין חברת מוצרי התינוקות "טייני לאב".

"לזכותם של טייני לאב ייאמר שהם מתייחסים לשיתוף הפעולה בדומה למעבדת חשיבה ופחות מעניין אותם מוצר ספציפי", הוא אומר. "לדוגמה, אחד הסטודנטים הראה שבעולם המערבי יש עלייה דרמטית בלידות תאומים (עקב טיפולי הפריה) ועיצב שמיכת פעילות לתאומים. להערכתי המוצר לא יעבור לייצור המוני בקרוב, אבל פתאום הם נחשפו לשוק אדיר שלא מטופל. שיתוף הפעולה הוא אמיתי וכולל גם את אנשי השיווק, העיצוב והמנכ"ל, שנמצאים בלא מעט פגישות".

איפה עובר הגבול בין ניצול הסטודנטים לבין מצב שבו כולם מרוויחים?

ראב"ד: "החשיפה לעבודה עם תעשייה יוצרת פרויקטים מכוננים מבחינת הסטודנטים. סטודנט לפני הפרויקט ואחרי הפרויקט הוא לא אותו סטודנט. במקרה של טייני לאב השוק שלהם הוא ילדים ותינוקות בני 0-18 חודשים. הסטודנטים ברובם לא מבינים שום דבר בילדים, והחברה מפגישה אותם עם הפסיכולוגית ההתפתחותית שלה, עם מנהלת השיווק ומנהלי התחומים, מקיימת הרצאות שמסבירות מה הבדל בין השוק האירופי לאמריקאי. אלה דברים שאני לא יכול לתת בתור אקדמיה".

מחזיק פתקים שעיצב איתי אוהליצילום: סטודיו דן לב

תפקידה של התעשייה בשיתוף פעולה מסוג זה, לדברי ראב"ד, הוא "להביא את החזון שלה לתוך העולם האקדמי. הם מבינים שהם צריכים לתת חופש אקדמי לסטודנטים, והסטודנטים יודעים שהם צריכים לשכנע שהפתרון שלהם הוא הפתרון הנכון. יש לזה גם היבט כלכלי - אנחנו מתוגמלים בפרסים, מלגות חומרים, כסף לפעילות של מחלקה; החברות משלמות על כך, והרבה משיתופי הפעולה שאני מנסה לארגן נופלים בגלל זה. הם משלמים בעין יפה, אחרת לא היינו עושים את זה. הדבר הראשון שאני בודק הוא שהמטרה היא לא למצוא עבודה זולה".

זה גם מקטין את הפער בין האקדמיה לעולם שבחוץ?

"בתחום שלנו האקדמיה לא מובילה, אנחנו חייבים כל הזמן ליישר קו עם מה שקורה בחוץ. כיום עולם העיצוב התעשייתי שונה לחלוטין מבזמן שאני למדתי. היום הדגש הוא הרבה יותר על השאלה למה לעשות משהו מאשר איך לעשות משהו. זו חשיבה אסטרטגית. הסטודנטים צריכים להפנים שלפני כל דבר אחר, אתה צריך לדעת למי אתה עושה את המוצר ולמה אתה עושה את המוצר, ורק בשלב האחרון להתפנות לאיך אתה עושה את המוצר. הסטודנטים מבינים זאת הרבה יותר טוב כשמדובר בשיתוף פעולה עם חברות".

לעתים פרויקטים נהפכים למוצרים ללא תמיכת המוסד שבו למדו הסטודנטים, אלא כתוצאה מיזמות אישית. ראב"ד נותן כדוגמה את הטווס מחזיק הפתקים שעיצב איתי אוהלי. "המוצר נולד בקורס שעסק בלימוד חברה עתירת עיצוב ובפיתוח עיצובי של מוצר חדש בעבורה. הבחירה היתה בחברת 'Koziol' הגרמנית, ובהמשך הוצע הרעיון לחברת 'Monkey Business' הישראלית".

דוגמה אחרת מאותו הקורס היא הצפרדע הירוקה שעיצב עידן ארבל; כשמושכים בזבוב האדום שצמוד לפיה יוצא מטר מדידה. גם במקרה זה נוצר שיתוף הפעולה עם חברת Koziol: לאחר שארבל פנה אליה היא מיהרה לאמץ את ההצעה ולייצר את הצפרדע כחלק מקו המוצרים שלה.

פוטנציאל עצום

איתי בר-און, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, לא הסתפק במוצר אחד ופיתח את פרויקט הגמר שלו, שעסק בחיפויי בטון ובמתח בין רך לקשה, לכדי עסק במשרה מלאה. "כשסיימתי את הלימודים היה לי חשוב להתנסות בעולם העיצוב התעשייתי הארדקור", הוא מספר. "אחרי שנה בתור שכיר החלטתי שאני יוצא לדרך עצמאית ועובד על הדברים שלי. זה לא היה קל, כדי להתפרנס עבדתי בשיפוצים ובכל מיני עבודות מזדמנות, אבל ראיתי בכך ירידה לצורך עלייה. ידעתי שאני רוצה להמשיך עם הבטון, למתוח את הגבולות של החומר כמה שיותר, הבנתי שיש פה פוטנציאל עצום.

"מה היתה הבעיה? רציתי להתפרנס מזה", הוא אומר בחיוך. "בינתיים זה קורה בצעדים ממש קטנים. התמקדתי בחיפויים, שקל לייצר אותם יותר מאשר גופי תאורה. פיתחתי נוסחאות, שיטות עבודה, התחלתי לעבוד עם אדריכלים. לאחרונה פיתחתי עוד טכניקות לכופף בטון שיהיה קל ודק יותר, בעל צורות חושניות, ושתהיה לי שליטה על התוצאה הסופית".

מה צריך סטודנט בשביל להפוך פרויקט סטודנטיאלי למוצר?

מתקן לסרט מדידה בעיצוב עידן ארבלצילום: Koziol

בר-און: "במקרה שלי החומר היה נקודת המוצא. התאהבתי בבטון כחומר גלם. זה משהו שבוער בך, שאתה מרגיש שאתה מתחבר למשהו. חשוב להיות עקבי ולהתמקד - זה דבר לא פשוט. אתה עלול להתפזר, זה קרה לי לא מעט. אתה רוצה לאכול מהכל אבל אתה לא יכול. זה קורה אצל רוב האנשים".

עידו ברונו, שהיה המנחה בפרויקט הגמר של ברוטר ושותף מאז בתהליך הפיתוח של השולחן לידי מוצר, סבור שבמקרה של ברוטר "התנאי הראשון והשני הוא התמסרות מוחלטת. מעבדות בצלאל הוא גוף ביורוקרטי: הוא לא באמת עוסק בפיתוח, לא יושבים אנשים עם חלוקים במעבדה ועושים ניסויים. הוא גוף ארגוני חשוב שמטפל ברישום פטנט, מנהל משא ומתן עם מי שיהפוך את האובייקט למוצר ועוד, אבל אין לו האמצעים של פיתוח. חייבים שיהיה גוף איכותי כזה שיש לו היכולות האלו, שיודע מאין אפשר להביא תקציבים - רק רישום פטנט עולה מאות אלפי דולרים - והסטודנט והמנחה בשלב הזה הרי לא רואים כסף. זה לא שגר ושכח, זה עניין של שנים. חייבת להיות מוכנות של כל הנוגעים בדבר לרוץ למרחקים ארוכים".

ברוטר מסכים. "לכל סטודנט יש כבר מהסקיצה הראשונה חלומות רטובים שהדבר הזה יהפוך ל'משהו'", הוא אומר. "לפעמים היא נשארת במגירה, לפעמים אתה פותח את האינטרנט ומגלה משהו דומה מאוד למה שעשית, ולפעמים דרושה השקעה גדולה מאוד כדי שבסוף יהיה מוצר. בשביל לעשות משהו אתה צריך להגיד לעצמך 'אני הולך על זה'. זה כרוך בהמון השקעה ובהחלטה להקדיש את עצמך לדבר הזה".

תגובות