בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעצבת הסמלים שוויתרה על האגו ועל הקרדיט

היא עיצבה את הסמל של ממגורות דגון ועוד אין-ספור דימויים, שהיו לחלק מהנוף החזותי הישראלי. תערוכה חדשה תציג את עבודתה של עלי גרוס

10תגובות

סמל העיר ירושלים, המשמש זה יותר מ-60 שנה, אינו נזקף לזכותו של מעצב אחד: על יצירתו חתומים באופן קולקטיבי חברי "אגודת הציירים הירושלמית לגרפיקה שימושית". קשה לחשוב על תרחיש דומה שהיה מתקיים כיום, שבו קבוצת מעצבים חתומה על עיצוב לוגו מבלי שאחד מחבריה היה לוקח לעצמו את הקרדיט, במיוחד כשמדובר בסמל חשוב כל כך.

חברי אגודת הציירים שיצרו את הסמל, בשלהי שנת 1949, הם פרנציסקה ברוך, עמנואל גראו, איתמר דוד, עלי גרוס-יערי, צבי נרקיס ואליהו קורן. לאחרונה נמצא המתווה של הסמל, כמו סקיצות נוספות להצעות אחרות שהוגשו אז, בארכיונה של גרוס. תערוכה שתיפתח מחר בספרייה הלאומית בירושלים תספק הצצה נדירה וראשונה למכלול עבודתה של גרוס.

הספריה הלאומית

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

אוצר התערוכה, גיל וייסבלאי, שאצר אותה ביחד עם המעצב עידו ברונומספר, מספר כי השוואה למתווים השמורים בארכיונה של פרנציסקה ברוך מביאה למסקנה כי עבודת הציור והשרטוט היתה משותפת לשתי אמניות אלה. לדבריו, הוויתור על הקרדיט לא היה מקרי וגם לא חד-פעמי. תוך כדי העבודה על התערוכה הוא ראה עבודות רבות שלא ידע כי גרוס היא שעיצבה. "פתאום אתה רואה את הסקיצה של העטיפה של תנ"ך קאסוטו ואתה אומר: ‘וואו, את זה היא עשתה, לא ידעתי'. היא באמת היתה צנועה מאוד", הוא אומר.

לפני כמה שנים, כשפגש בגרוס, מוסיף וייסבלאי, "שאלתי אותה למה אין עליה חומר כתוב. היא אמרה שזה לא עניין אותה ושהעבודות שלה היו הפרסומת הכי טובה. ‘גם לא הייתי צריכה שהשם שלי יופיע בספר טלפונים', היא אמרה. עבודות רבות שלה לא נשאו את הקרדיט שלה. היא לא חיפשה את זה, היא שייכת לדור אחר, שזה פחות עניין אותם".

וייסבלאי, ארכיונאי בספרייה הלאומית, עוסק בין השאר במחקר של תולדות עיצוב הספר העברי. "עד שפגשתי לראשונה את גרוס בשנת 2009 היא היתה בעבורי מין שם שקשור להמון עבודות, אבל הוא לא התקשר עם אישיות ממשית", הוא מספר. "כשנפגשנו, התפעלתי מהאשה המקסימה, החייכנית ובעלת חוש ההומור, שהצליחה לשמור גם בשנותיה המבוגרות על רוח צעירה, דבר הבא לידי ביטוי גם בעבודות שלה.

"באתי אליה הביתה, ראיתי ארונות מלאים בעבודות והתברר לי שיש לה ארכיון גדול ועשיר", ממשיך האוצר. "מלבד העניין האישי שלי בחומרים, התחלתי לגלגל את הרעיון שאולי נעביר אותם בצורה מאורגנת לספרייה הלאומית. קשה להחזיק חומרים כאלו בבית, אין לכך תנאים מתאימים כמו בארכיון מסודר.

הספרייה הלאומית

"שאלתי אותה אם אף פעם לא היתה לה תערוכה בארץ, והיא אמרה שהיו לה תערוכות במקומות כמו טוקיו או ניו יורק, אבל בארץ אף פעם לא היתה לה תערוכת יחיד. זו לא היתה טרוניה או תלונה. כשהצעתי לה שנעשה תערוכה בספרייה הלאומית היא התרגשה מאוד: היא שייכת לדור שבעבורו הספרייה הלאומית היא מוסד, לא דבר של מה בכך, זה כבוד גדול. למרבה הצער, עד שהגענו למימוש העניין הידרדר מצבה הבריאותי ואת שארית הקשר כבר עשינו עם בני המשפחה". גרוס מתגוררת כיום בבית אבות.

עלייה לבצלאל

היא נולדה בעיר וינה שבאוסטריה בשנת 1921. הוריה, ד"ר אברהם ומרגלית גרוס, הבחינו במשיכתה של בתם לאמנות כבר מילדותה ושכרו לה מורים פרטיים לציור. במארס 1939, בעקבות מאורעות ליל הבדולח כמה חודשים לפני כן והתגברות האנטישמיות באוסטריה הנאצית, עלתה המשפחה לארץ ישראל.

אחיה של גרוס, ההיסטוריון פרופ' נחום גרוס, מספר כי עוד בווינה "אדם שהיו לו קשרים עם בצלאל ראה את העבודות שלה. בתחילת 39' שלחו לה הזמנה ללמוד בבצלאל ועל סמך זה היא קיבלה סרטיפיקט של תלמיד. אמנם היא עלתה לארץ עם המשפחה, אבל היה לה רישיון עלייה נפרד משלה".

גרוס היתה איפוא לאחת מחמשת התלמידים שהתקבלו באותה שנה ללימודים ב"בצלאל החדש". בית הספר לאמנות, שנסגר סמוך למות מייסדו בוריס ש"ץ ב-1932, נפתח מחדש כעבור כמה שנים בידי יוסף בודקו, שהיה מהתורמים המרכזיים להתפתחות הטיפוגרפיה העברית במחצית הראשונה של המאה ה-20. בודקו ייחס חשיבות מיוחדת ללימודי הכתב וראה בכתב העברי אלמנט מכריע באמנות השימושית. מינויו של ראובן דיין (רודי דויטש) ב-1937 למנהל המחלקה לגרפיקה שימושית הפך מחלקה זו לבית היוצר של מעצבי הגרפיקה העברית במשך העשורים הבאים.

עוד לפני שסיימה את לימודיה הוצפה גרוס בהצעות עבודה, מספר וייסבלאי. החל בשנת 1942 עסקה באופן אינטנסיבי בעיצוב גרפי למגוון רחב של לקוחות, מהמגזר הפרטי והציבורי גם יחד. כפי שכתב האוצר בקטלוג, "ערב קום המדינה וזמן קצר לאחריה הפיקו המוסדות הלאומיים שורה ארוכה של פרסומי תעמולה מסוגים מגוונים. המחלקות השונות בסוכנות היהודית על כל אגפיה - קרן היסוד, קרן קיימת לישראל ועוד - סיפקו שפע של עבודה לעלי גרוס הצעירה, שהוכיחה חריצות וזריזות, ולא פחות חשוב מכך - טעם טוב". נישואיה ב-1947 לסופר יהודה יערי, אז מנהל מחלקת התעמולה של קרן היסוד, רק חיזקו את הקשר האמיץ שנקשר בינה לבין המוסדות הלאומיים.

הספריה הלאומית

בסוף שנות ה-40 נמנתה גרוס, כאמור, עם קבוצת האמנים הירושלמית שייסדה את "אגודת האמנים לגרפיקה שימושית בירושלים". לפי וייסבלאי, יותר משהיתה התאגדות זו גילדה מקצועית, היא שימשה במה חופשית לדיונים על עתיד האות העברית ועיצוב הספר בישראל, תוך שיתוף פעולה וחלוקת עבודה בין האמנים השונים.

עבודתה האינטנסיבית של גרוס כמעצבת גרפית עצמאית נקטעה ב-1955, כאשר נלוותה לבן-זוגה יערי בשליחותו כנספח התרבות של ישראל בשוודיה. כמו בכל הפעמים ששהתה בחו"ל, היא ניצלה את הזמן להשתלמות בפיסול, ואף הציגה מפסליה בתערוכת יחיד בשטוקהולם ב-1957.

כאשר שבה לישראל בגפה בקיץ 1958, לאחר שהתגרשה (בני הזוג לא הביאו לעולם ילדים), החליטה גרוס לפתוח דף חדש בחייה. היא השתקעה בתל אביב ופנתה לאפיק יצירה נוסף: הוראת מקצועות הגרפיקה והכתב. כשהיא מצוידת במכתבי המלצה חמים מאת מרדכי ארדון וד"ר משה שפיצר, התקבלה לעבודה במגמה לאמנות בבית הספר התיכון המקצועי ויצ"ו צרפת בתל אביב. אחיה מספר כי נהנתה מאוד מעבודת ההוראה: "חלק מהתלמידים מאוד אהבו אותה והעריכו אותה. מי שהקפדנות והדייקנות שלה הפריעו להם, פחות אהבו אותה. במשך שנים תלמידים היו באים לדבר אתה ולהראות לה את הישגיהם, לרבות כאלו שעזבו את הארץ ובאו לבקר".

ב-20 השנים הבאות, עד 1980, במקביל לעבודת ההוראה, עיצבה גרוס מאות עטיפות ספרים וכן סמלים מסחריים, תווי ספר, כתובות זיכרון ומצבות, כרזות ופרסומים שונים. היא

שיתפה פעולה כמעט עם כל הוצאות הספרים שפעלו בישראל: מוסד ביאליק, דביר, מסדה, קרני, עם עובד, אחיאסף, שוקן, תרשיש, לוין אפשטיין, יבנה, ספרית פועלים, קרית ספר ועוד. גישתה להוצאות הספרים היתה ייחודית, והיא השכילה לשוות לפרסומי כל אחת מהן אופי ההולם את רוחם של ראשיה.

כל הסקיצות נשמרו

עבודותיה אלה עומדות במרכז התערוכה שתיפתח מחר. אף על פי שהספרייה הלאומית אוספת בראש וראשונה ספרים, וייסבלאי מספר שמבחינתו התערוכה גם יצרה הזדמנות לעסוק בפן הפיסי של הספר; בדרך שבה עוצב.

"התחלתי במחקר", הוא מספר, "עבודה טכנית ומעניינת אבל לא קלה: עברתי על כל החומרים שלה, אחד אחד. לא ידעתי על ההיקף האדיר של העבודה שלה עד שלא התחלתי לעבור על החומרים האלה. היא עיצבה יותר מ-300 עטיפות של ספרים, בנוסף להמון עבודות אחרות. היא באמת היתה אשת ספר: היא קראה, הכירה סופרים, עסקה בספר ובעיצובו, אשת תרבות במלוא מובן המלה".

הוא מוסיף, כי "היה גם מעניין לראות את מכלול העבודות שלה ולהיתקל פתאום בהמון עבודות שכבר אי אפשר למצוא, במיוחד עטיפות המגן לספרים. יש הרבה ספרים שעטיפת המגן שלהם לא שרדה; המון פעמים זה היה הדבר הראשון שאנשים זרקו, או שהן פשוט נקרעו. יש ספרים שראיתי עשרות פעמים בחיי אבל אף פעם לא ראיתי את עטיפת הנייר שלהם; עבודות מקסימות עם הרבה מחשבה משנות ה-40 וה-50, שנדיר לראות אותן. ולבסוף, מעניין במיוחד שנשמרו אצלה כל השלבים של העבודה, מהסקיצות הראשוניות ועד העבודה הסופית".

הספרייה הלאומית

היא אמרה לך למה היא שמרה את כל הסקיצות?

"היא לא אמרה למה, אבל לדעתי זה לא שהיא שמרה, היא פשוט לא זרקה. יש בארכיון שלה הרבה דברים שמעצבים זורקים בדרך כלל, סקיצות ראשוניות. ייתכן שהיא חשבה שתשתמש בהן שוב, אולי לצורכי הוראה".

וייסבלאי סבור שחשיבות עבודתה של גרוס טמונה בעיקר בתחום הספרים, אך "העושר והמגוון של עבודתה כל כך מרשימים, שהחלטנו לתת ביטוי גם לשאר הצדדים שלה בתערוכה".

כך, התערוכה מחולקת לארבעה חלקים. "לחלק הראשון קראנו ‘עיצוב אותיות במרחב'. לא מדובר בטיפוגרפיה קלאסית", הוא מסביר, "אלא במשהו שקרוב יותר לקליגרפיה או לציור באותיות: ציור אות חדשה על בסיסה של אות קיימת, תוך מתיחה והגמשה של אלמנטים מסוימים בהתאם למטרת הכתב.

"בחלק זה אפשר לראות איך גרוס התפתחה מבחינה אמנותית; איך בהתחלה הסגנון שלה היה נוקשה וסגור, שמתאים לתלמידה טובה שקיבלה חינוך נוקשה בבצלאל, ואיך לאט לאט היא התחילה להשתחרר והרשתה לעצמה חופש רב, החל באמצע שנות ה-60".

החלק השני מוקדש לעיצוב עטיפות מגן. גרוס עבדה באמצעים ידניים, "תוך שימוש בכל מיני טכניקות עבודה שכבר לא מקובלות בעידן הגרפיקה הממוחשבת", אומר וייסבלאי. "ניסינו להראות כאן את מלאכת הספר, את העבודה המורכבת שדרשה המון דמיון ויד טובה של אמן. אפשר גם לראות איך היחס שלה לאות השליך על עיצוב עטיפות המגן: פעמים רבות האות הפכה להיות עיטור בפני עצמו ומרכז העטיפה, שמתפקדת גם כקישוט, גם כאלמנט שממלא את כל העטיפה וגם כמקור מידע".

החלק השלישי של התערוכה מוקדש לאיורים ולציורים של גרוס, לרבות אחד משיאי יצירתה: האיורים לספר הילדים "בין כוכב ודשא" שכתב יצחק שנהר. "יש פה דברים יפהפיים, רישומי פחם ביד קלה; פשוט נפלא", אומר האוצר. "בנוסף לכך היא איירה בטוש, ברפידוגרף, בגואש ועוד. חלק זה מציג אותה גם כאמנית שרושמת ומציירת".

החלק הרביעי והאחרון מוקדש לעיצוב גרפי, בעיקר של סמלים מסחריים, ובהם גם עבודה של גרוס עוד בימיה כתלמידה בבצלאל: סמלים שיצרה ב-1940 למחלקות של בית הספר לאמנות. בחלק זה אפשר גם להתרשם מסמלים שנמצאים בשימוש עד היום, של הוצאות ספרים ובהן מוסד הרב קוק, הספרייה הציונית ומאגנס, וכן סמלים של המועצה המקומית קרית אונו, ממגורות דגון ועוד.

סמל דגון, המתנוסס בראש מגדל הממגורות בנמל חיפה, הוא כנראה העבודה הגרפית בעלת הממדים הגדולים ביותר שביצעה גרוס מעולם. ד"ר ראובן הכט, תעשיין ציוני רב-פעלים שיזם את הקמת הממגורות, היה אספן נלהב של ממצאים ארכיאולוגיים. אגד של שיבולים על מטבע מתקופת אגריפס הראשון, מן המאה הראשונה לספירה, היה נקודת המוצא שהציב לפני גרוס, כאשר ביקש ממנה לעצב סמל לבתי הממגורות. גרוס, שכבר עשתה שימוש במוטיבים מממצאים ארכיאולוגיים ארץ-ישראליים בעבודות אחרות, נענתה לאתגר. ב-1952 היא השלימה את עיצובו של סמל דגון. עשור אחרי כן, במסגרת עבודות גרפיות אחרות שביצעה למען הכט, הכניסה גרוס שינויים בסמל והקנתה לו את צורתו הנוכחית.

הספרייה הלאומית

מה הניע אותה?

וייסבלאי: "קודם כל היא רצתה ליצור מוצר עברי מקורי, ולשם כך צריך להכיר את המקורות: היא היתה חברה בחברה לחקר ארץ ישראל ועתיקותיה, השתתפה כמעט בכל כנס שעסק בממצאים ארכיאולוגיים בארץ, התעניינה בתולדות הכתב העברי, והכל כדי לצאת ממנו לדברים חדשים. כמו שצייר טוב חייב לדעת קודם כל את הבסיס, היא כל הזמן דאגה להזין את הבסיס הזה. היא הכירה את האות העברית על בוריה. זה דבר שצריך להיות חשוב גם לדור של היום. בסופו של דבר היו חשובים לה שלושה דברים: שהעבודה תהיה מקורית, קריאה וברורה. היא גם לא נרתעה מעיסוק מסחרי ועיצבה כרזות, עשתה כל מיני עבודות כמו צביעה ועיטור של קירות בבית חולים אסף הרופא".

אווירת חירום

בניגוד לווייסבלאי, שזכה להכיר את גרוס רק לפני שנים אחדות, המבקר וחוקר האמנות ד"ר גדעון עפרת מספר שהכיר אותה כשהיתה מבקרת בהרצאותיו במשך שנות ה-80 וה-90 ב"בית איילה" בתל אביב. "שם למדתי לכבד ולחבב את האשה היקרה, נעימת הסבר ורחבת אופקי התרבות והדעת", הוא אומר. "ובהקשר זה של מפגשים סמי-אקדמיים נודע לי מפיה על לימודיה בשחר ימיה של המחלקה לגרפיקה שימושית ב'בצלאל החדש'".

עפרת, שגם כתב לקטלוג התערוכה, מספר ש"האשה התוססת והחיונית הזאת גילתה סקרנות ועניין בלתי נדלים בהעמקה רוחנית אל ידע אוניברסלי ומקומי, ובצניעותה הרבה לא גילתה לי את שגילו לי מאות העבודות שתרמה לספרייה הלאומית - רב-גוניות מרשימה ביותר, מיומנות וירטואוזית הבנויה על כישרון ועל רמה מקצועית גבוהה בציור, ברישום, באיור, בטיפוגרפיה, בקליגרפיה ובהדפס".

במבט רטרוספקטיבי עפרת אינו מזהה שפה חזותית ייחודית בעבודתה של גרוס, אולם מבחינתו לא מדובר בהכרח בדבר שלילי. בקטלוג כתב: "דומה שלפנינו מקרה מובהק של גרפיקאית שוויתרה על האגו והתמסרה כולה לצווי ההזמנות השונות ותביעותיהן הנבדלות - אופי הספר שאת עטיפתו עיצבה, מהות החברה המסחרית שציירה את סמלה וכו' - כאשר לרשותה שלל טכניקות גרפיות שבהן שלטה ביד רמה. ברוח הציונית של ה'אנחנו' הקודם ל'אני', גרוס ידעה שתפקידה להעניק שירותים גרפיים לתרבות המתהווה בארץ ולאו דווקא להטביע את חותם אישיותה, ומיזגה צורה וצבע, כפי שיבקשו לעשות, לימים, מעצבים גרפיים צעירים ושאפתנים ממנה".

עפרת גם סבור, שבדומה לגרפיקאים אחרים בני דורה, הנסיבות שבהן למדה גרוס השפיעו על עבודתה. "אלו היו ימי מלחמת העולם השנייה, היא סיימה את בית הספר הירושלמי באווירת החירום הקשה של צבאות רומל המתקרבים לארץ ותחת רושם הידיעות המתחילות להגיע על השואה. בנסיבות שכאלה חייבת היתה להיוולד גרפיקה מגויסת.

"גרוס היתה להטוטנית גרפית. יותר מיצירה של אומנות שימושית, כל אחת מעבודותיה היא יצירת אמנות זוטא בשירות הפרקטיקות של התרבות, המסחר והתקשורת. הגבול המטושטש הזה עוד היה אפשרי ב'בצלאל החדש' של שנות ה-40 וה-50, מוסד שעוד לא פעלה בו מחלקה לאמנות ובו למדו אמנים במחלקה לגרפיקה שימושית. בהתאם לכך, גרוס היא מייצגת מופתית של הגרפיקה הידנית, עשרות שנים לפני הפוטושופ, לפני הדימויים של המחשב, לפני הלטרסט וגם לפני הרפידוגרף".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו