הפרופסורית הראשונה לעיצוב גרפי בישראל

טרי שרויאר מספרת מה מעניין אותה בנמלי תעופה, איך נהפכה דווקא למומחית לחג המולד ולמה העוסקים בעיצוב גרפי נושאים באחריות חברתית

יובל סער
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

א חד מזיכרונות הילדות הראשונים של פרופ' טרי שרויאר הוא הכרזות של חברת התעופה אל-על שעיצב דן ריזינגר, שהיו תלויות מעל מיטתה. "הייתי שוכבת במיטה ובדמיון שלי הייתי עוברת על הקווים של הצורות", היא מספרת. "כבר אז חשבתי שזה פשוט פאר היצירה. לא הבנתי איך אפשר לתמצת עולם שלם בצורה כל כך מדויקת. זה מה שמושך אותי עד היום: היכולת שלנו כמעצבים לקחת משהו מורכב מאוד ולהגיד אותו בהברה אחת. אפילו לא במלה. וככל שההברה מזוככת ומדויקת יותר כך ההישג גדול יותר".

50 שנה לאחר מכן והתמצות עדיין קוסם לשרויאר, גם במקומות פחות צפויים. כך, לדוגמה, כשהיא מגיעה לנמל התעופה, מה שמעניין אותה הוא לא הדיוטי פרי אלא דווקא השילוט. "אני נכנסת לשדה תעופה בציריך ואני שוכחת למה באתי, כי אני פשוט מתהפנטת משלטי השירותים והקיוסקים ומכל מספר שיש על הקיר. לא סתם גרפיקה שווייצית היא הדבר הכי גדול שיש. עד היום אני שבויה", היא אומרת בחיוך.

טרי שרויארצילום: ירון קמינסקי

מאז שנת 2000 שרויאר עומדת בראש המחלקה לתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה, אותה המחלקה שבה למדה בין השנים 1981-1985 ובה היא מלמדת מאז 1990. בחודש שעבר היא היתה לאשה הראשונה בתחום העיצוב הגרפי והתקשורת החזותית בישראל שקיבלה דרגת פרופסור בעיצוב מטעם המל"ג. בכך היא מצטרפת למספר מצומצם של מעצבים, דוגמת שני זוכי פרס ישראל לעיצוב פרופ' דן ריזינגר ופרופ' ירום ורדימון.

ואף על פי שמדובר בהישג מקצועי יוצא דופן, הדבר אינו מפתיע: שרויאר היא אחד האנשים הספורים בתחום שזוכים להערכה גורפת מצד הקולגות, ובהם ראשי מחלקות במוסדות מתחרים, הסטודנטים שלימדה ב-20 השנים האחרונות וסגל המרצים של המחלקה שבראשה היא עומדת. כמעט כל מי שפוגש אותה, אפילו לכמה דקות, מתרשם מיד מהקשר הבלתי אמצעי שהיא קושרת עם הסובבים אותה ומהמקצוענות שלה, הכרוכים זה בזה.

אליס בארץ הפלאות

שרויאר נולדה בתל אביב ב-1958 ולמדה בתיכון עירוני א'. תחילה למדה ספרות אנגלית ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. ללימודי העיצוב בוויצו חיפה התגלגלה במקרה: "כל החברים שלי נסעו לחיפה ללמוד אדריכלות בטכניון", היא מספרת. "אחותי למדה בחיפה והיה לי שם גם חבר. נסעתי לבקר אותם הרבה פעמים אבל תמיד הייתי נורא משועממת כי הם היו בלימודים ולא היה לי מה לעשות. יום אחד חברה סיפרה לי שהיא קראה בעיתון שיש בית ספר לעיצוב בחיפה. הלכתי, לקחתי טפסים ונרשמתי. ככה זה התגלגל, הכל מקרי".

אולי היית היום פרופסור לספרות אנגלית.

"יכול להיות. כשגמרתי את הלימודים חשבתי לגמור את התואר בספרות אנגלית, אבל אז נסעתי ללונדון".

לימודי העיצוב, היא מספרת, היו מרתקים. "גם היום כשאתה הולך ללמוד עיצוב גרפי אין לך מושג מה אתה הולך ללמוד, וגם אם אתה שואל מישהו כל הסבר הוא קצת תלוש מהמציאות", היא אומרת. "זה אמורפי: אתה לא בונה בית, אתה לא מעצב כיסא, אתה עושה המון דברים שאי אפשר להסביר אותם. ולכן הלימודים, בעיקר שנה א', זה ממש כמו ‘אליס בארץ הפלאות'. לא האמנתי שזה קורה לי.

"היתה לי גם פריבילגיה שלמדתי עם אנשים שהמציאו את המקצוע הזה בארץ, כמו חוה מורדכוביץ, טיפוגרפית מהדור הישן, שלימים גם עבדתי אצלה ואתה. הרבה סטודנטים לא הבינו מה היא רוצה מהחיים שלהם, אבל אני הייתי מהופנטת. היא גרמה לי להתאהב בטיפוגרפיה, הרגשתי שמפקידים בידי סוד. מורה אחר היה ארי רון, שאייר את ‘איה פלוטו'. הוא אמר הכל בעיניים, בלי מלים. אלו מורים שהיו אמנים, ציירים, שחיפשו את המסלול הפרקטי בתוך העולם הזה".

5 מתוך 5 |
יצוב מסך למצגת המבקרים של מוזיאון ההרמיטאז' בשיתוף עם מיכל ינקוצילום: רועי כהן
1 מתוך 5 |
עיצוב כרזה לרשת בריטיש הום סטור, אנגליה, 1985צילום: רועי כהן
2 מתוך 5 |
שקיות נשיאה בעיצוב שרויארצילום: רועי כהן

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפיסיבוק שלכם

כמה חודשים לאחר שסיימה את לימודיה, ב-1985, נסעה שרויאר ללונדון יחד עם בעלה, עמוס, שהיה צריך להשלים את לימודיו. כבוגרת טרייה שעוברת למדינה זרה היא הניחה שלא תמצא עבודה בתחום וכמו צעירים רבים חשבה לעבוד בעבודות מזדמנות. בכל זאת הלכה לצלם מקצועי שיצלם למענה את תיק העבודות שלה, המקבילה של הימים ההם לאתר אינטרנט אישי.

כמה שבועות לאחר שהגיעה ללונדון נפגשה דרך מכרים עם בוגרת טרייה שסיימה את לימודי העיצוב בלונדון. "היא בדיוק התחילה לעבוד ברשת הביטאט. הלכתי לפגוש אותה, היא חיכתה לי בכניסה", מספרת שרויאר. "הכרתי את הרשת מביקורים קודמים שלי בלונדון ובעבורי זה היה כמו להיכנס לבית המקדש, לא פחות. מיד כשנפגשנו מישהו קרא לה, אז היא אמרה שהיא נורא מצטערת שהטריחה אותי וביקשה שאשאיר לה את תיק העבודות ואמרה שאחרי שהיא תסתכל עליו היא תשתדל לעזור לי. השארתי את התיק בקבלה ונסעתי הביתה".

כמה שעות לאחר מכן קיבלה שרויאר טלפון לבוא בדחיפות לראיון עבודה. "מה שקרה היה שמנהל הסטודיו הגיע לקבלה וחיכה לדואר שלו", היא מספרת. "היה תיק שחור יפה על הדלפק, הוא היה צריך לחכות, ומרוב שעמום הוא פתח אותו ועילעל בו. זהו. הגעתי לראיון והתקבלתי, ובסוף הראיון הוא אפילו שאל אותי איפה אני רוצה לעבוד - בעיצוב, בפרסום, באריזות, איפה שאני רוצה".

איך היה לעבוד בהביטאט?

"אם ויצו היה ‘אליס בארץ הפלאות', זה כבר היה ‘לוסי בשמי היהלומים'", היא צוחקת. "אלו היו ארבע שנים מדהימות, היו לי שם המון חוויות מעצבות. זו היתה חברה גדולה של 300 עובדים, אבל איכשהו, באופן תמוה,

כרזה בעבור רשת "הביטאט" - לחצו להגדלה

נהייתי האוטוריטה של כל מה שקשור לחג המולד. הייתי בערך היהודייה היחידה בבניין, אבל כנראה עשיתי פעם משהו ומישהו נדלק על זה. לא יודעת. ישבתי בקומה הרביעית והיו עולים אלי כמו לישו ושואלים אותי על חג המולד. עד היום אני יודעת את כל מזמורי החג בעל פה.

"יום אחד אירגנו תחרות עיצוב ברכות בין כל בתי הספר באנגליה וביקשו ממני לעצב את הפוסטר. הייתי צריכה לעשות אותו נורא מהר. עשיתי סקיצה, רצתי לאשר אותה, והאחראי אהב אותה ואישר להדפיס אותה כמו שהיא. מה היה בסקיצה? ציירתי את ישו כמשה רבנו. אחר כך התחילו להגיע הברכות של הילדים וכולם ציירו את משה רבנו. ככה יצא שבשנת 87' חג המולד היה בסימן משה רבנו".

על המעצב טרנס קונראן, המייסד של רשת הביטאט, היא מספרת: "הוא היה סנוב אדיר, הוא לא היה נחמד במיוחד, אבל הוא היה גאון אז סלחו לו. הוא חשב כל הזמן שהמבטא שלי צרפתי והוא העריץ צרפתים אז הוא אהב אותי", היא צוחקת. "הוא עורר יראת כבוד, גם בגלל החזות שלו, קצת פחדו ממנו, אבל אי אפשר היה להגיד שלא היתה סיבה.

"הוא עשה מהפכה לא פחות מסטיב ג'ובס בעולם שלו. הוא נכנס לתחום לאחר מלחמת העולם השנייה, בתקופה שעיצוב הפנים באנגליה היה של בתים ויקטוריאניים אפלים ומדכאים, מין פוסט-טראומה. הוא הבין המון דברים שאף אחד אחר לא הבין לפניו".

בין חשיבה לעשייה

אחרי ארבע שנים בלונדון חזרה שרויאר לישראל בתחושה "שהשמים הם הגבול. אתה לא יכול לחזור אחרת. חזרתי לעבוד עם חוה מורדכוביץ, הפעם כשותפה, אחרי שכבר בשנים ג' וד' בלימודים עבדתי אצלה".

היום זה לא היה עובר שסטודנטית עובדת אצל המרצה שלה בזמן הלימודים.

טרנס קונראן. סנוב וגאוןצילום: אי-פי

"נכון, זה נשמע מוזר, אבל אז זה היה מקובל. בכל מקרה, למזלי הפרויקטים שעבדנו עליהם אולי לא היו בקנה המידה של לונדון, אבל בממדים של הארץ הרגשתי שאני לוקחת חלק בדברים מהותיים, בלי לוחות זמנים בלתי אפשריים. לדוגמה ההקמה של בית המשפט העליון - זה לא עוד לקוח. או ההקמה של בית גבריאל בכנרת, אחד הפרויקטים הכי מרגשים שהיו לי".

מה היה ההבדל, חוץ מקנה המידה?

"אם בלונדון עשיתי את הדברים הכי יפים, כי היה אפשר, כשחזרתי לארץ התחלתי לראות את העולם קצת אחרת. באנגליה הייתי סוג של תיירת. כשחזרתי לפה כבר לא הייתי תיירת, זה היה שלי, פתאום הקונטקסט עניין אותי: מקומות עם עבר, הווה, היסטוריה, ירושלים, הכנרת, זה ריגש אותי".

במקביל גם התחלת ללמד בוויצו חיפה.

"כן. אני זוכרת שנכנסתי לכיתה ומצאתי את הייעוד שלי. לא היה לי היסוס של שנייה, הרגשתי כל כך נוח מהדקה הראשונה שהייתי שם. זה היה גילוי. אתה לא יכול לדעת את זה עד שאתה לא עושה את זה בפעם הראשונה".

בשנת 2000 החליפה שרויאר בראשות המחלקה לתקשורת חזותית את אליהו שוורץ, שהקים את המחלקה ועמד בראשה במשך 27 שנים.

כהונה ממושכת כזאת אינה נפוצה במקומות אחרים; לא 27 שנים וגם לא 11 שנים.

"אני מסיימת את הקדנציה השלישית שלי ואני יודעת שזה לא אופייני. אני לא חושבת שוויצו הוא מקום אופייני. כל ההתנהלות של המקום הזה, היחסים בין ראשי המחלקות, בין ראשי המחלקות לנשיא המוסד; הוא לא דומה לכלום, לטוב ולרע. אני נמצאת שם כבר 20 שנה ולא היו דרמות, לא חתרנות. אני לא מרגישה שאני הולכת לעבודה, אני הולכת להיות עם חברים שלי. אני לא מתייחסת למה שאני עושה בחיים כעבודה. אני לא עובדת. זה נשמע נורא מיופיף אבל זה באמת ככה".

מה ההבדל בין התקופה שלך כסטודנטית לבין היום?

"כשאני מסתכלת על מה שאנחנו דורשים היום מסטודנטים בפרויקט גמר, קצת מצחיק אותי לחשוב מה דרשו ממני. מבחינה קונצפטואלית לא דרשו ממני מספיק. כמעצבת דרשו ממני המון, אבל מבחינת קונצפטואלית האכילו אותי. היום אנחנו דורשים מהסטודנטים לנקוט עמדה, להגיד משהו, לא יכול להיות שלא יהיה לך מה להגיד".

יפה זה לא מספיק?

"נכון. בתקופה שלי יפה זה היה המון. זה הבדל מהותי. יפה היה נהדר, היו דברים ברורים מאוד, מה נכון ומה לא. דרשו ממני פחות לחשוב ויותר לעשות. היום העשייה היא פועל יוצא של החשיבה. אני מאמינה שבמקום שנאבק על הזהות שלו אנחנו חייבים לגדל אנשים שהתרבות תהיה יקרה להם והם יהיו אמונים ומופקדים עליה".

זה אפשרי? כולנו "האח הגדול", "דה וויס", הדור הצעיר לא קורא - את מכירה את האמירות האלו.

"אני לא חושבת שכולנו ‘האח הגדול'. אני חושבת שבכל קבוצה של סטודנטים אתה יכול למצוא אנשים מכל המינים ומכל הסוגים. וגם אם באים אנשים שמה שהם יודעים בעולם זה שיש ‘דה וויס' ו'האח הגדול', אבל יש להם קרקע פורייה, אני עוזרת להם להצמיח דברים אחרים מתוך הקרקע הזאת. לפעמים חשוב שיגידו לך שאפשר עוד דברים, כי אתה לא מודע לכך".

עבודה בבוקר, תערוכה בערב

כשהתפרסמה הידיעה על מינויה לפרופסור אמרה שרויאר כי היא תופשת את העוסקים בתחום "כיוצרים, המשלבים בעבודתם יכולת אינטלקטואלית גבוהה, לצד יכולת מעשית וטכנולוגית מתקדמת. כל זאת, מתוך הבנה כי מעצב תקשורת חזותית נושא באחריות ציבורית, חברתית, אזרחית ואתית כלפי המקום שבו הוא חי ובתוכו הוא פועל".

ניכר שהיא רואה במינוי הזדמנות ראויה להדגיש את חשיבותו של התחום: "אחד הדברים שתמיד הפריעו לי ביחס לעיצוב גרפי היה שהוא נתפש תמיד כמעט בתחתית שרשרת המזון. באים כשצריך משהו, ממלאים דלק וממשיכים הלאה לדברים החשובים באמת. מצטיידים אצלנו בלוגו, במיתוג, וממשיכים הלאה. תמיד תפשתי את התחום הזה כתחום עמוק, כדיסציפלינה אינטלקטואלית, בכל דרך שאתה לא מסתכל על זה.

"נכון שיש פה מקצוע, אבל הוא הפועל היוצא של הדיסציפלינה שלנו. אני לא אומרת ‘תהיו אמנים', ונכון שצריך להתפרנס, אבל אני חושבת שעלי לגלות למעצב הגרפי שהוא אדם יוצר, ושזה בסדר גמור שהוא ינהל אג'נדה משלו; זה בסדר גמור אם הוא מסיים את יום העבודה שלו בשש בערב ואחרי שהוא חוזר הביתה הוא יפתח תערוכה. לפני 12 שנים זה לא היה מקובל".

אבל עיצוב אינו אמנות.

"אני לא סותרת את זה. נכון, יש לקוח, ואני מקווה מאוד שהסטודנטים שלי נותנים את השירות הכי משובח ללקוח הזה. אבל כשאני סיימתי ללמוד, הייתי נותנת את השירות הכי טוב וזהו. מבלי לגרוע מאיכות העבודה כמעצבים גרפיים, אני רוצה שמי שיש לו מה להגיד, שיידע שהוא יכול לעשות את זה".

יש מחשבות על סוף הכהונה?

"ברור. בוודאי. זה לא יהיה שחזור של 27 שנים. אחרי שדפקנו את המסמר האחרון כשתלינו את העבודות בתערוכת הבוגרים האחרונה, הגעתי הביתה ואמרתי לעמוס בעלי שאני מרגישה שעכשיו אני יכולה לנוח או ללכת הביתה. פתאום ראיתי על הקירות את מה שהיה לי בראש לפני המון שנים. לא היו קמפיינים פרסומיים או מיתוגים מסחריים, אלא עבודות של אנשים שלקחו סוגיה וחקרו אותה לעומקי עומקים, וממושג אמורפי לחלוטין יצרו יצירה ויזואלית שאפשר להתייחס אליה, שהיא מאתגרת, מטרידה, מסקרנת, נשארת אתך אחרי שאתה הולך הביתה. מבחינתי זה דבר גדול".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ