בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה מספרות הזמנות של מסיבות על חיי הלילה בישראל?

תרבות המועדונים הישראלית זוכה לבחינה ביקורתית בספר ובתערוכה חדשים. לפי ניסן שור, עורך הספר, גם מסיבות ראויות להתייחסות רצינית

8תגובות

את הקריאה (או ליתר דיוק, הדפדוף) בספר "תרימו" - שמציג פליירים, הזמנות וכרזות בתרבות המועדונים הישראלית - אפשר לבצע בשתי דרכים. האחת היא הדרך הרצינית, המלומדת, שעוקבת אחר מגמות בתרבות הישראלית כפי שהן באות לידי ביטוי בתוצרים הגרפיים שמוצגים בספר. הדרך השנייה, הנוסטלגית, הרומנטית, תלויה קודם כל בגיל של הקורא, גם אצל מי שלא היה בהכרח חיית מסיבות ומועדונים, אבל בכל זאת הצליח להיות בגיל הנכון בזמן ובמקומות הנכונים.

וכך, היד הפותחת את הספר באקראי ומתחילה לדפדף נעצרת במסיבה ההיא שהזיכרון שלה מעלה חיוך ממזרי, או במועדון ההוא, שמזמן כבר נשכח, שבזמנו נחשב למקום של אלו שמבינים. הנה המסיבה שלא חשבת ללכת אליה, אבל בסוף הצליחו לשכנע אותך וממש לא הצטערת. הנה המסיבה שאתה בכלל לא זוכר מה קרה בה, איך בכלל (ועם מי) חזרת הביתה, רק במעורפל.

ומצד שני: הנה כל המועדונים החדשים שבכל פעם שאתה נתקל בהזמנות למסיבות שנערכות בהם אתה מבין שאף שאתה לא מאוד מבוגר, אתה כבר שייך לדור אחר. גם עורך הספר, ניסן שור, מזהה שתי דרכים לעסוק בשיח סביב תרבות המועדונים והמוסיקה האלקטרונית: "האחת, להיגרר אחרי הלהט המשיחי, האקסטטי, ולהיות מין טמבל כזה עם אישונים מורחבים ופה פעור ולהגיד מגניב, מדהים, גדול; הדי-ג'יי, הביטים, הבאסים, הגרוב, היה גדול, היה מהמם.

"הדרך השנייה היא לבחון בעיניים ביקורתיות יותר ולהסתכל על הקשרים רחבים יותר של התרבות הזאת, ומהבחינה הזאת לא המצאתי כלום: הספרייה שלי מלאה בספרים אקדמיים וסמי-אקדמיים על תרבות המועדונים הגלובלית, מניו יורק ועד מנצ'סטר".

ובכל זאת, מה עם הנוסטלגיה?

"אני מתעב נוסטלגיה באופן בסיסי", הוא מצהיר. "אני שונא להתרפק באופן דביק ואני שונא סנטימנטליזם. מה שאני מחבב בתרבות המועדונים הוא שזו תרבות שמתנגדת לסנטימטיליזם הישן של ההבעה המוסיקלית המסורתית. רוקרים אוהבים להתרפק על פריטת הגיטרה, על קולו של הזמר, אבל תרבות המועדונים מטבעה היא תרבות אנטי סנטימנטלית. היא מתמקדת באופן מוצהר במה שקורה בהווה, ויש לה אתוס עתידני.

"היא רוצה לגלות את הצליל הבא, את הדבר הבא, וכשהיא מביטה אל העבר, היא עושה זאת עם מבט מפוכח וחמצמץ. היא מבינה שהעבר הוא בלתי מושג; היא אולי בוכה על העבר אבל היא לא מתרפקת עליו. לכן, הספר הזה הוא אנטי נוסטלגי בעיני. כל אחד יעשה בו איזה שימוש שהוא רוצה אבל אני לא רואה בו מין אלבום תמונות, כמו אלבום משפחה, שאתה אומר הנה אמא, הנה אבא, הנה הילדים".

הטעם ההיפסטרי

שור, בן 32, הוא תסריטאי ובמאי דוקומנטרי, ובשלוש השנים האחרונות הוא כותב טור אישי במגזין טיים אאוט תל אביב. ספרו, "לרקוד עם דמעות בעיניים", שעסק אף הוא בתרבות המועדונים, יצא לאור בהוצאת רסלינג לפני שלוש שנים ועובד לסדרה דוקומנטרית בת שלושה חלקים ששודרה בערוץ שמונה בכבלים.

הוא הגיע אל הספר הנוכחי לאחר שקיבל פנייה מחברי עמותת "לצאת מהקופסא", שיזמה בשנה שעברה תחרות לעיצוב פוסטרים ופליירים, שחלקן הוצגו לאחר מכן בתערוכה בנמל יפו. מטרת הפרויקט היתה להפנות את הזרקור לאומנות שמקשטת את הרחוב ולקדם את פעילותם של המעצבים בתחום.

דניאל בר און

לאור ההתעניינות הרבה שלה זכה הפרויקט, החליטה העמותה להרחיבו ולהוציא לאור ספר שילקט את מיטב הפליירים, ההזמנות והכרזות שעוצבו, חולקו ונתלו במרחב העירוני, החל מ-1990 ועד 2012. שור לא התרכז בצד הוויזואלי בלבד וכדי להעניק לספר פן מחקרי, גייס כמה כותבים: עפרי אילני כתב על תרבות השרירים ההומואית כפי שהיא משתקפת בהזמנות; נדב אפל כתב על האובססיה העכשווית לנוסטלגיה ורטרו; טל מסינג כתב על אוטופיית הטעם ההיפסטרי; אבי פיטשון כתב על פאנק ואסתטיקה של אחרות; והמעצבים יותם הדר וגיא שגיא שוחחו על גרפיקה, היסטוריה ומוטיבציה פנימית של מעצבים.

"גם ‘לרקוד עם דמעות בעיניים' וגם ‘תרימו' נוצרו בגלל המשיכה והאהבה שלי לנושא, בניסיון להגדיר קונטקסט היסטורי למה שלא הוגדר קודם לכן", אומר שור. "אלה סיפורים שלא סופרו, זו קריאת תיגר שלי על סדר היום התרבותי בישראל שקובע תמיד את החשוב, הדומיננטי והמקובל. אני נמשך לאזורים צדדיים יותר של התרבות הישראלית, אל הצדדים הנחשבים בזויים, שבהם אני יכול לזהות הכחשה מסוימת של המציאות הישראלית וכמיהה לבריחה, לא להשתלבות ולהסתפחות".

מדוע חשוב לתעד את התרבות הזו?

"ידוע שהתרבות הישראלית היא תרבות מעורערת וחסרת ביטחון. אתה יכול לראות את זה ברמה הלאומית. הרי מדינה מסוגרת ומסתגרת שנמצאת כל הזמן תחת איום קיומי, לא מסוגלת אפילו להאמין שהשוליים שלה ראויים למחקר כי אין לה פנאי נפשי לזה. הספר הזה מנסה מנסה לחלץ את המחסור במלים שמאפיין את תרבות המועדונים ולנטוע אותו בקונטקסט רחב יותר.

"זאת גם הסיבה לכך שהמאמרים בספר לא מתרכזים רק בהזמנות, בדבר עצמו, אלא בניסיון לחלץ אמירות משמעותיות על התרבות הישראלית מנושא לכאורה כל כך פעוט ולא משמעותי, ממוצר שנוצר, נזרק ומעוכל תוך מספר ימים. זה גם רצון לצאת נגד מונומנטאליות, נגד תרבות של אנדרטאות ומצבות וטקסים של הר הזיתים. דווקא העיסוק בדבר הכי מצ'וקמק, הכי מקופל ונזרק - להוציא ספר על פסיק, על הערות שוליים - נראה לי חשוב, דווקא כי יש בישראל נטייה להפוך את כל הסיפורים האנושים לאתוסים".

למה בחרת להתחיל דווקא ב-1990?

"עד שנות ה-90 עיצוב הזמנות למסיבות כמעט ולא היה קיים. עד אז הן הופיעו בעיתונות המודפסת עם כותרות בסגנון ‘בואו הערב למועדון'. ידעתי שלמצוא דברים משנות ה-80 תהיה מלאכה בלתי אפשרית. בנוסף, שנות ה-90 מסמנות את המהפך התודעתי של תרבות המועדונים בתרבות הישראלית. היה שם קמט בתודעה שגרם לאנשים להבין שהם צריכים להפיץ את עצמם מיד ליד, וזה קרה במקביל להתמערבות הישראלית ולפיתוח תודעה צרכנית".

איך החלטת אילו פריטים לכלול בספר?

"היו הזמנות עם משמעות היסטורית שהיה חשוב לי להכניס, גם אם מדובר בהזמנות מכוערות רצח. מצד שני בשנים האחרונות אתה רואה קפיצת מדרגה במחשבה על עיצוב, על דימוי ועל טיפוגרפיה. אתה רואה המון הזמנות שהן כאילו יפות".

כאילו?

"אלו הזמנות שאני יכול להעריך את המאמץ ואת מידת המחשבה שהושקעה בהן, דבר הנובע בין השאר מהגאות בגרפיקה ישראלית - לכל אחד יש פוטושופ ותוכנות עיצוב בסיסיות, כל אחד יכול להיות מעצב. בגלל שאני לא מעצב, היה חשוב לי להיות דמוקרטי. אני לא בקליקה של אף אחד, אני לא אחליט אם מדובר בעיצוב טוב או לא.

"זאת גם הסיבה לכך שהקפדתי לא ליצור ‘דרמטיזציית יתר' של הנושא. לא מדובר ביצירות של בוטיצ'לי או של בסקיאט. בסופו של דבר, מדובר בהזמנות למסיבות, וחשוב לא לצאת מפרופרוציות. גם השיחה בין יותם וגיא, שמופיעה בספר, היא שיחה מאוד מפוכחת. הם מדברים על היעדר מסורת, חשך בקהילה ובהיסטוריה. היה חשוב לי שהאמירות האלו יופיעו - קצת לקלקל את המסיבה".

תרבות של פשטות

השיחה שמזכיר שור התקיימה בין המעצב יותם הדר לבין המעצב גיא שגיא, ומבין כל הטקסטים שמופיעים בספר, היא היחידה שעוסקת בעיצוב. הסיבה שבגללה בחר הדר לשוחח דווקא עם שגיא נובעת מכך שהכרזות וההזמנות שעיצב שגיא בעבור מועדון ה-TLV בין השנים 2001 ל-2003 "מייצגות נקודת מפגש מעניינת בין תרבות המועדונים לבין עיצוב גרפי. אלה כרזות מאוירות שמדגימות שפה אישית וייחודית, והן בוודאי בולטות באקלים העיצובי של אותה תקופה", כותב הדר.

שגיא, כיום בן 43, נזכר באותה תקופה. הוא עבד אז כארט דירקטור בסטרט-אפ שמשרדיו שכנו אל מול משרדי ה-TLV. "באיזושהי הבלחה של רגע דפקתי להם על הדלת והצעתי לעצב את הפוסטרים למסיבות השבועיות. לא לגמרי ידעתי מה אני הולך לעשות, לא הכרתי את העולם הזה, אבל קיבלתי חופש יצירתי. באותה תקופה, ברוב המקרים מי שהגה את ליין המסיבות היה גם מעצב את ההזמנות יחד עם אנשי בית הדפוס, חוץ ממועדונים ספורים כמו הדינמו דבש או האומן 17, שגם היו מוקדי הכוח של אותה תקופה בלי קשר לעיצוב".

כשהוא בוחן את ההזמנות המופיעות בספר, על אף שמדובר בסך הכל בתקופה של 20 שנה, היא נראית לו כמו "היסטוריה שלמה". הוא מגדיר את ההזמנות של סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 כ"פרה-היסטוריה, בעיקר מבחינה עיצובית. זה נראה כאילו לא היה שם מעצב, כמו תוצר של עשה זאת בעצמך, וזה גם מרגיש ככה. זה מתכתב עם תרבות הפאנק או תרבות של פשטות, אבל זה נובע בעיקר מכך שהידע והאמצעים היו מועטים. ככל שמתקדמים, ההזמנות נראות יותר ויותר עשויות, מתקדמות ובשלות".

מה גרם לשינוי?

"זה נקרא פס רחב. חד משמעית - מדובר בנגישות של החומרים באינטרנט. אפשר לראות שכולם מתכתבים עם מה שקורה, לטוב ולרע, אבל קודם כל לטוב. האם זה מקורי או עצמאי? אני לא יודע. אבל זה תוסס: פתאום לא משנה איפה המסך או המחשב נמצאים, זה כבר לא עקרוני".

זאת גם הסיבה לכך שהכל באנגלית?

"כן, אתה יכול להיות בכל מקום בעולם. כשעבדתי עם ה-TLV אמרתי להם ‘בואו נעשה בעברית', זה היה נראה לי מוזר ולא הגיוני שהכל באנגלית. 10 שנים מאוחר יותר זו תופעה כל כך טוטאלית שכבר אין כמעט טעם להילחם בה, לפחות בתחום הזה. היא מבטלת לחלוטין את המקומיות".

"אני לא חושב שיש תשובה אחת פשוטה לשאלה הזו", מוסיף הדר. "זה מתחיל בצורך להרגיש חלק מסצינה גלובלית, הרי מתקיים סחר בינלאומי של מוסיקה ומוסיקאים, וישראל לוקחת חלק ביבוא וביצוא. לכן, כדי להיות חלק מהמערכת, צריך לדבר באותה שפה בינלאומית. מעבר לכך, רוב המעצבים סבורים שקל יותר לעצב באנגלית ולגרום לאירוע להיראות מגניב ומזמין. יש משהו אנכרוניסטי בטרמינולוגיה העברית של התחום, במלים יפות כמו ‘תקליטן', או ‘ריקודים', שקצת מריחות מנפתלין".

מה, לדעתך, תרם לשינויים בעיצוב ההזמנות לאורך השנים?

"עד אמצע שנות ה-90 אפשר לראות שההזמנות התאפיינו ברזון עיצובי שבא לידי ביטוי בהדפסה בצבע אחד או בשני צבעים ובשימוש במבחר פונטים מצומצם שהיה זמין באותה תקופה. זה היה עיצוב דל אמצעים, פשוט ופונקציונלי, שלעתים בוצע על ידי בית הדפוס.

"אמצע שנות ה-90 היו תקופת מעבר בעולם העיצוב, עקב הוזלת תהליכי הייצור והנגשת אמצעי העיצוב. ההדפסה עברה מצבע אחד לצבע מלא, מגוון הפונטים הזמינים בגרסאות דיגיטליות גדל, ותוכנות העיצוב החדשות פתחו אפשרויות עיצוביות נוספות כמו עבודה בשכבות, אפשרויות של שקיפות ואפקטים נוספים. המעצבים של אותה תקופה הוקסמו מהכלים והאפשרויות החדשות שנפתחו לפניהם וניצלו אותן בדרגות שונות של אלגנטיות".

אתה יכול לאפיין את הדימויים ששלטו בהזמנות לפי תקופות?

"אפשר להבחין במספר מהלכים מאפיינים, ביניהם שימוש באלמנטים שונים מתרבות הפופ, התכתבות נוסטלגית עם שנות ה-70 וה-80, שימוש בשפה קולאז'ית ורב שכבתית, וניסיונות שונים לאמץ שפות גרפיות פופולריות מאירופה וארצות הברית. בעשור האחרון נראה שההתלהבות מהטכניקה שככה, ומסתמנת שליטה טובה יותר בכלים העומדים לרשות המעצבים.

"הדבר הוביל לצמד גישות עיצוביות: האחת, שפה גרפית סופר-ראוותנית, עשירה וצעקנית, מתפוצצת מצבע, והשניה מאופקת יותר, טיפוגרפית, ‘טכנו-ברלינאית'. חשוב, כמובן, לסייג ולומר שכל הנאמר מורכב מהכללות גסות, וכמו תמיד יש יוצאים מן הכלל, לטוב ולרע".

כפי שאפשר לצפות מספר שעוסק בתרבות המועדונים, מסיבת ההשקה שלו תתקיים הערב במועדון הבלוק בתל אביב. בחלל הכניסה תיפתח תערוכה של עבודות שנעשו במשך השנים עבור המועדון על ידי מעצב הבית, המעצב היווני "פרופגנדה", לצד עבודות נוספות ופוסטרים שעיצב למועדונים אחרים בעולם, עבודות פרטיות, עיצובים בנושאים סביבתיים, חברתיים, פוליטיים ועוד.

במקביל, תתקיים בנמל יפו בסוף השבוע תערוכה שתציג חומרים מקומיים מתרבות המועדונים שעוצבו בישראל בשנה האחרונה, ויציגו בה 20 מעצבים ומאיירים, בהם בן ורונה פולנסקי, אמרי קלמן, ניר פלד (פילפלד), עומר סילברמן, טל שפיגל, בר אפריים, דניאל בן זקן, סטודיו דן דברת ויפעת כהן, ברוקן פינגז, דניאל וינברג ועוד.

"תת-תרבויות נחשבות לעניין מודחק באקלים התרבותי המקומי. כמו משהו שלא בהכרח צריך להתגאות בו. איזושהי גחמת נעורים מטופשת", מסכם שור, "על אחת כמה וכמה כשזה קשור לתרבות המועדונים, שמייצגת את הקצה הלא מוערך של תרבות הצעירים. אך ברור שתת-תרבויות תמיד יצרו ותמיד ייצרו זיכרונות משמעותיים.

"הנה, אפילו ברק אובמה, כשהוא מדבר על ההשפעות הכי גדולות שלו, יגיד שכשהוא היה צעיר הוא הקשיב לPאנק-Fאנק של ה'טוקינג הדס' והיה בקטע של היפ הופ. אפילו נשיא ארצות הברית מכיר בחוויות האלו של ימי נעוריו כחוויות מכוננות. רק אצלנו איכשהו נוצרה מיסקונספציה שמדובר בשלב בחיים שצריך לעבור אותו, ובוודאי שלא לחקור אותו ברצינות. אבל לדעתי, מסיבה היא חוויה רוחנית לא פחות מספר או סרט, מפסל או ציור. בשיאה, מסיבה מאפשרת לך לחשוב מחשבות קיומיות נאצלות על העולם".

שם הספר, "תרימו", הוא לא בדיוק נאצל.

"אני אוהב את העגה האוחצ'ית. החידושים הלשוניים הכי כיפיים בשפה העברית נעשו בקהילה ההומואית, וגם אני מדבר על עצמי בלשון נקבה עם חברי הגייז. זה שם נהדר, יש בו איכות ‘מרימה', מעוררת. אני אוהב את המלה הזאת, להרים. היא אנטי-תזה לכל החיים הישראליים המורידים. אם המטרה של החיים כאן היא להנמיך אותך לתהום, השם של הספר בא להטיס אותך לשמיים. זו תגובה מתבקשת, במיוחד בימים המדכדכים האלה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו