בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

15 שנה אחרי מותו, מלאכתו של איזיקה גאון עדיין חדשנית

הוא היה הראשון בישראל להציג עיצוב במוזיאון, אצר מספר חסר תקדים של תערוכות, קידם יוצרים מקומיים והפרה חוקרים

19תגובות

בספטמבר 1965 החל מוזיאון ישראל לחפש מורים לאגף הנוער. המוזיאון, שנפתח לקהל בחודש מאי באותה שנה, פירסם מכרז והקים ועדה למיון המועמדים. אחד מהם היה איזיקה גאון, אז בן 27. אילה גורדון, שעמדה אז בראש האגף, מספרת על המעמד: "איזיקה השאיר רושם עז על הוועדה. הוא הופיע עם זקנקן שחור, לבוש חולצה ורודה ועניבה ירוקה בוהקת. בימים ההם זו היתה הופעה סנסציונית ממש. החן הטבעי שלו, שמחת החיים שקרנה ממנו, המוסדות החשובים שלמד בהם והפרסים שזכה בהם ­ שיכנעו את הוועדה שלפניה מועמד רציני.

"הוא היה היחיד שהתקבל למשרה מלאה, בניגוד לשאר המועמדים שהתקבלו לחצי משרה", היא מוסיפה. אני זוכרת שכשיצא מהחדר, נציג משרד החינוך בוועדה אמר: 'האיש הזה יהיה יוצא מן הכלל או איום ונורא ­ אבל בשום אופן לא יהיה בינוני'".

רפי קוין

שמונה שנים לאחר שהתקבל לעבודה באגף הנוער, מונה גאון לאוצר הראשי של המחלקה החדשה של המוזיאון לעיצוב ואדריכלות. גאון מילא את התפקיד עד מותו בטרם עת ב‑1997, ממחלת לב. עד אז הספיק להעלות כמות אדירה של 120 תערוכות במחלקה. הוא  הציג לישראלים את מיטב המעצבים הבינלאומיים: אוטו טרויימן, סול בס, איוואן צ'רמייאף, אטורה סוטסאס, ברונו מונרי, אנזו מארי ודייל צ'יהולי; לצד אדריכלים כמו הנס הוליין, פרנק גרי ודניאל ליבסקינד.

גאון הקפיד לעודד ולטפח גם מעצבים ישראלים כמו דוד טרטקובר, יעקב קאופמן, דן ריזינגר, לידיה זבצקי, אילן פיבקו וורד קמינסקי. בנוסף ערך תערוכות שהקדימו את זמנן בנושאים כמו מיחזור, משחקי מחשב ואינטארקציה, ספורט אתגרי ולגו. באותם ימים לא הוצגו תערוכות מקבילות במוזיאונים לאמנות בעולם; רשת האינטרנט לא היתה אפילו בגדר חלום.

"הוא היה אוצר העיצוב הראשון בארץ", אומר חתן פרס ישראל לעיצוב, דוד טרטקובר, שעבד עם גאון על כמה תערוכות ­ ביניהן תערוכת היחיד שלו, "תוצרת הארץ" (מוזיאון ישראל, 1984). "לא ידעו אז מה זה עיצוב, לא היה מושג על מה הוא מדבר. מבחינות רבות, הוא הקדים את זמנו. הוא היה עם יד על הדופק בעניין מה שקורה בעולם, גילה אנשים בראשית דרכם והציג אותם לקהל הישראלי. זו היתה אז הבמה היחידה להצגת עיצוב במסגרת מוזיאלית.

"לא פחות חשוב: הוא ידע לפרגן. הוא דחף ועזר, זה לא ברור מאליו. הוא היה סקרן: עניין אותו לשמוע שני אנשים בפרדס חנה שעובדים עם פלסטיק, לרוץ לשם ולדאוג לתת להם מענק כספי. כשהייתי מראה לו דברים, תמיד היתה לו הערה אחת ששינתה את המוצר או המוצג. הוא היה מלא אנרגיות והיה לו תפקיד משמעותי בהתפתחות המקצועית שלי".

"גאון הקדים את זמנו בכך שלא התייחס לעיצוב כמנייריזם או אסתטיקה, אלא ראה בעיצוב שדה של אפשרויות לחידושים ויצירתיות", מצטרף לדברים דן ריזינגר, גם הוא חתן פרס ישראל לעיצוב. "ב‑1975 הוא אצר תערוכה על מיחזור. מי ידע כאן אז מה זה? התערוכה הבהירה את הנושא וגם הפעילה את המבקרים".

נדמה כי קצת שכחו אותו בארץ. 

ריזינגר: "הוא הרבה יותר מוערך בעולם מאשר בארץ. עד היום אני פוגש אנשים בניו יורק, סקנדינביה, איטליה, טייפה ­ כולם זוכרים אותו בהערכה רבה. מפריע לי שבארץ אין זכר לשמו, זה עוול עצום. גם במוזיאון ישראל לא כתוב עליו כלום, אף לא אות אחת. ימים, לילות, חודשים ושנים הוא השקיע במקום הזה, אבל בניגוד אליו אנחנו לא יודעים לפרגן. הוא דגל בחדשנות והיה די בודד במערכה".

ישראל מלגו

עדות להכרה הבינלאומית שלה זכה גאון אפשר למצוא בין השאר בתוצאה של שתי תערוכות שאצר במוזיאון. בפברואר 1974, חודשים ספורים לאחר שמונה לאוצר האגף לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל, הציג תערוכה של עיצוב סקנדינבי. אחד הגופים שעזרו במימון התערוכה היה אירמה, חברת סופרמרקטים דנית, שהדפיסה על השקיות שלה רפרודוקציות של יצירות אמנים ישראלים (היצירות הוצגו בתערוכה ב‑1976).

ב‑1977 הקדיש גאון תערוכה לחברת לגו. הוא ביקש מהמפעל לשלוח לו מכלים גדולים של קוביות משחק ממוינות לצבעים, ופרס לוחות משחק שעליהם המבקרים היו יכולים לבנות צורות ודגמים. צוות התערוכה צילם מדי ערב את הדגמים שעיצבו המבקרים, והתצלומים שימשו את החברה כחומר גלם למחקר על אופיים של המשחקים. בהמשך השתמשה ברעיון של התערוכה במדינות נוספות, כדי לעמוד על דרכי המשחק המאפיינות את החברה הרלוונטית.

לימים מנהל אירמה ואיש יחסי הציבור של לגו עברו לעבוד באיקאה והזמינו את גאון לבלות חופשת קיץ עם משפחתו בדנמרק ולייעץ לחברה. לגאון הצטברו ימי חופשה רבים מהמוזיאון וב‑1979 נסע עם משפחתו לשנה בדנמרק. מדי בוקר הגיע לאחת מחנויות הרשת ושינה בה את התצוגה ­ פעולה שהתבטאה גם בעלייה במכירות.

לקראת חזרתו הצפויה לארץ הוצע לגאון לעבור לשוודיה ולעבוד באיקאה, "אבל הוא לא היה יכול בלי המוזיאון", אומרת אלמנתו יפה. "בשבילו זו לא היתה עבודה, אלא אהבה". למרות התנגדותו, כמחווה החליטו באיקאה לקרוא כיסא על שמו, "Izzika" (30שנה אחרי, כל הניסיונות להתחקות אחר הכיסא נכשלו. רק התווית נותרה).

"זו התקופה שהוא הכי אהב", אומרת יפה גאון. "אולי כי מגיל שנתיים עד גיל שש, לא היתה לו באמת ילדות. הוא נאלץ להצטרף לאמו ולכוחות הפרטיזניים. בשבילו זה היה שיגעון. זו גם הסיבה שכשהמחלקה לעיצוב נפתחה והוא קיבל הצעה להיות אוצר המחלקה, היה לו קשה להיפרד ממגרש המשחקים של אגף הנוער".

לייזר במקום מחט

"גאון שינה את חיי לנצח בתערוכה שאצר ב‑1978, 'מרעיון למוצר ­ עיצוב לצליל של באנג ואולופסון'", מספר פרופ' עזרי טרזי, ראש התוכנית ללימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. "הם היו 'אפל' של אותה תקופה ביכולת לחבר בין עיצוב לטכנולוגיה עתידנית. זו היתה תערוכה רבת עוצמה. זה היה כאילו נחתה חללית עם מוצגים על כדור הארץ: במקום מחט היה לייזר אדום. כל הכפתורים היו כפתורי מגע. זה היה מדהים".

מה היה מיוחד בזה, מעבר לחדשנות הטכנולוגית?

טרזי: "גאון חיבר את כל המכשירים לחשמל וקרא לאנשים להביא קלטות ותקליטים מהבית. כל המערכות היו מחוברות לאוזניות. בכל שבוע הייתי מגיע שעתיים-שלוש לפני שיעורי ההעשרה שלקחתי באגף הנוער, מביא את התקליטים שלי או משאיל מחברים ­ הכל כדי לשמוע מוסיקה כמו שצריך. זה היה מדהים לשמוע באוזניות כאלה את 'הצד האפל של הירח' של 'פינק פלויד'". 

באותה שנה ערך גאון תערוכה אחרת למעצב האיטלקי אטורה סוטסאס, "ממוצר סופי לסוף המוצר". אף שהיתה שונה בתכלית מהתערוכה של B&O, דווקא הניגוד ביניהן מעיד בעיני  טרזי על גדולתו של גאון כאוצר. "כשנכנסתי לתערוכה של סוטסאס, לא ידעתי מיהו. ראיתי את הרהיטים שלו, זה מעך לי את המוח", הוא מתאר. "גם היום הרבה בכירים בעולם העיצוב לא מבינים שהעיצוב חי דווקא במתח הזה בין אוונגרד אקספרימנטלי או 'דייזיין ארט' לבין אוונגרד טכנולוגי ותעשייתי. בשני המקרים מדובר בניסוי עיצובי. שתי התערוכות האלה הבהירו לי שאני רוצה לעשות את שני הדברים ביחד. גאון סימן לי את האופקים האלה מצפון לדרום ואמר: זו הטריטוריה, זה עיצוב".

השעון במרכז

כיצד הצליח אדם צעיר כל כך כמו גאון להגיע להישגים משמעותיים בקנה מידה עולמי בזמן קצר כל כך? התשובות המתבקשות הן שהוא היה במקום הנכון, בזמן הנכון, עם הרבה אמביציה, יכולת ללמוד מהר ואינטואיציה טובה. אולם את היסודות לעבודתו במחלקה לעיצוב ואדריכלות, אפשר למצוא בראשית דרכו באגף הנוער, כפי שמספרת גורדון: "כל המורים היו צעירים וחסרי ניסיון. איזיקה בלט ביניהם. היו לו דעות מקוריות כמעט בכל נושא והוא תמיד האיר פנים לא צפויים".

בנוסף להדרכות נוער וילדים, גאון הצעיר תיכנן ועיצב תערוכות כמו "אתונה בגדולתה", "כיצד לומדים את העבר" ו"משחקי פיסול" ­ תערוכה עם כ‑30 ציירים ופסלים ישראלים, שהדגימו בדרכים משחקיות ויצירתיות פסלים וחומרים פיסוליים דרך מעורבות של צופים. התערוכה, שהשתרעה כמעט בכל מרחבי המוזיאון, היתה האחת הראשונות שאיפשרה מגע במוצגים.

"מהר מאוד הוא תפס תפקיד מרכזי גם בתהליך ההעמדה של התערוכות ועיצוב הכרזות", מוסיפה גורדון. "כך זכה המוזיאון כמעט חינם אין כסף בעבודתו של מעצב גרפי ואמן מעולה. אין ספק שאיזיקה מצא פיצוי רב בעבודות אלה, משום שבהן היה יכול לבטא את כוחות היצירה שלו כאמן פלסטי ­ סיפוק שלא היה יכול למצוא בהוראה. כך יכולנו להקים תערוכות בזמן קצר ביותר וכך התרגלנו לראות את עצמנו עצמאיים ואוטונומיים כמעט לחלוטין בכל תהליך התכנון והביצוע של התערוכה".

יפה גאון

ב‑1983 התמנה גאון לתפקיד אוצר ראשי לאמנויות, שאותו מילא במשך חמש שנים. "הוא ראה מוזיאון ללא גבולות, נגיש למבקר, ללא חבלים שיוצרים מחיצות עם הקהל", מספרת אלמנתו. "הוא כל הזמן אמר שהכיתובים על הקיר צריכים להיות יותר ידידותיים למבקר, ושהמוזיאון מיועד גם לצעירים, גם למבוגרים ולא רק למוקירי אמנות".

יגאל צלמונה, שמכהן כיום כאוצר ראשי בין-תחומי במוזיאון ישראל, החל לעבוד במוזיאון ב‑1980, בתפקיד אוצר צעיר לאמנות ישראלית. הוא גם זה שהחליף את גאון לאחר שהתפטר. "איזיקה היה אחד האנשים המקוריים ביותר שהכרתי", הוא אומר. "הוא היה יצירתי וסקרן בכל תחום. הוא היה יצרי מאוד ­ אהב לאכול, לשתות, לרקוד, ראה באוצרות מדיום גופני. זה בא לביטוי גם בבגדים שלו. תמיד שאלתי איך אפשר ללבוש ניגודי צבעים כאלה ביחד, אבל במקרה שלו זה עבד. והוא גם היה צייר מצוין, אמן זכוכית משובח, עם הבנה אינטימית של חומר".

איזה מין אוצר ראשי הוא היה?

"מצוין. אופן ניהול הישיבות היה דומה יותר לניהול סטודיו לעיצוב או משרד אדריכלים מאשר אגף במוזיאון. הוא הצליח ליצור תחושת גאווה, קבוצת אליטה שפועלת בתוך המוזיאון בצורה עצמאית ואפילו לעומתית. אחד הדברים הראשונים שעשה היה להציב במשרד שלו שולחן עגול. אם היית מסתכל מבחוץ, לא יכולת לדעת מי המנהל ומי הכפופים לו,  מי האורח ומי המארח. במרכז השולחן היה שעון גדול. זו היתה דרכו לומר שהזמן חשוב.

"היה לו צד מוסרי, ערכי וחברתי מפותח. הוא התחיל הרי כאיש חינוך, באגף הנוער. היה לו המון כבוד ליצירה וליוצר. הוא היה קצת ילד שואה. העובדה שגדל בין הפרטיזנים השפיעה על האתיקה והמחויבות שהחיסכון הוא חלק ממנו. היה חשוב לו לא לבזבז כספי ציבור, הוא התעקש שצריך להשתמש באותם אביזרים, קירות. זה לא היה סתם כדי לחסוך כסף, זו היתה התנהלות אתית".

ההקפדה על אתיקה היא גם שגרמה לו לעזוב את משרתו. ב‑1988, בעקבות מחלוקת עםהנהלת המוזיאון בכל הקשור להתנהלות מול תורמים, התפטר גאון מתפקידו כאוצר ראשי לאמנויות, אולם המשיך לעמוד בראש המחלקה לעיצוב ואדריכלות. 

מבוגר במגרש משחקים

ב‑1992 ­ ערב צאתו לברלין, לתכנון תערוכה של האדריכל דניאל ליבסקינד ­ אושפז גאון בבית החולים הדסה עין כרם בשל סדק באבי העורקים. הוא נותח וחייו ניצלו. אז החליט לחזור ולעסוק ביצירה האישית שלו במקביל להרחבת הפעילות במחלקה, תכנון ועיצוב תערוכות, כנסים וימי עיון.

"היה לו ברור שהוא חי מיום ליום", מספרת גאון. "הוא חזר ליצור בעוצמות ענקיות, חלק גדול מהיצירות שלו נעשו לאחר הניתוח, תוך ידיעה שבכל יום זה יכול להיפסק. אחרי שנה הוא אמר 'וואלה, אני כבר לא כל כך זוכר מה היה'. לא היתה שום דרך להניא אותו, לעצור אותו מכל העשייה שלו. אחרי הניתוח הוא גם שינה את השביל בשיער כדי שמלאך המוות לא יכיר אותו.

"זה היה איזיקה: פרובוקטור בתפישת עולמו. ב‑40 שנה שחיינו יחד הוא היה בלתי אפשרי, הוא היה מלך. הוא היה קונה חולצות הוואי, לא הגיע אף פעם עם חליפות אלא אם חייבו אותו. הפרובוקציה היתה חלק מהאישיות שלו וחלק מההישרדות שלו. לא פעם שאלו אותי איך יכולתי להתמודד עם האישיות שלו. איפשרתי לו את מגרש המשחקים הציבורי והפרטי שלו.

"גם אחרי שעבר את הניתוח ויצא ממנו, הדבר הראשון שהוא רצה לעשות היה לחזור לוונציה, ליצור בזכוכית. אמרתי לו 'אתה צריך להשתנות', אבל הוא אמר 'תשתני את, אני לא משתנה'. נסעתי אתו ושמרתי עליו כמה שיכולתי. אפשר לשמור עליו? הוא היה עצמאי, אי אפשר היה להתערב לו בשום דבר".

הקליט את ציוץ הציפורים

ב‑1997 חזרו בני הזוג גאון מסיור בארצות הברית ואירופה לקראת תערוכה חדשה שגאון רצה להעלות במוזיאון, "דיאלוג חדש עם זכוכית ישנה". "במשך ארבעה ימים הוא לא הפסיק לישון, חשבנו שיש לו ג'ט-לג. אני בטוחה שהוא ידע שמשהו לא בסדר", מספרת גאון. "בלילה האחרון הוא לא ישן, אלא הקליט את ציוץ הציפורים בחצר. בבוקר הוא רצה שנלך לבריכה. המכוניות שלנו לא התניעו. אמרתי 'יאללה, תוותר'. הוא לא ויתר. הגענו לבריכה, בזמן ששחינו ראיתי שהוא לא מרגיש טוב. שאלתי מה קורה והוא נופף לי עם היד, 'תעזבי אותי'. הוצאנו אותו מהמים, אבל האמבולנס הגיע מאוחר מדי".

גאון הותיר מעט מאוד חומר מצולם בווידיאו. אחת העדויות היחידות הוא סרט סטודנטיאלי שיצרה בתו גילי ב‑1994, במסגרת לימודיה בבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. בסרט נראה גאון במוזיאון, בבית, ביערות ירושלים ועוד. באחת הסצינות במוזיאון צופים נכנסים לחלל התערוכה לפני הזמן, וגילי שואלת: 'אבא, זה מפריע לך?". בתגובה הוא משיב: "לא. אני חי עם אנשים כל הזמן".

כאשר אחד הצופים מתעניין בכיסא שעיצב יעקב קאופמן, גאון נראה מוריד אותו מהפודיום, נותן למבקר לשבת עליו ומסביר למה הכיסא כל כך מוצלח. "בשבילו זו היתה הזדמנות לפטפט/ לחנך עם על העיצוב ואמנות", אומרת אלמנתו. "הוא תמיד אמר שאנחנו נולדים עם אבן על הצוואר, קמים בבוקר ומוכרחים ליצור ­ לא משנה אם זה להזיז את הלחמניות על השולחן או ליצור משהו במוזיאון".

בהמשך הסרט מספר גאון על ראשית דרכו המוזיאלית. "אני במוזיאון כמעט בטעות", הוא אומר שם. "אף פעם לא חשבתי שאעבוד במוזיאון. ב‑1965 חזרנו לארץ כי גלית היתה צריכה להיוולד, היה צריך להתפרנס ממשהו. התפרסמה מודעה בעיתון, חיפשו מדריכים. חשבתי שאעבוד יום-יומיים בשבוע ושאוכל לשמור לי כמה ימים פנויים, אבל מהר מאוד שקעתי בעבודה".

"אם לא היית רוצה לחיות, לא היית שורד את הניתוח", ספק קובעת-ספק שואלת הבת גילי. "ודאי שאני רוצה לחיות. אני רוצה לחיות כבר לפחות 50 שנה", הוא משיב. "כבר כשהייתי בן שלוש ברחנו מסרייבו מאזור הכיבוש הגרמני עד שהגענו למחנה ריכוז... מאז הרצון לחיות לא נעלם. זה שאני חי זה מצב זמני, כמו אצל כולנו, רק שהזמניות שלי הרבה יותר ברורה ומחודדת. אני לא מפחד למות. החשש שלי הוא שאני לא מספיק לעשות את הדברים שאני רוצה לעשות. זה מה שמדאיג אותי, אם בכלל. אני הרי יודע שגם אם אחיה עד 120, לא אספיק לעשות את כל מה שאני רוצה. אבל כל עוד אני חי, אני עושה: באיטליה, במוזיאון, בבית, איפה שאני יכול. 

"אני גם יודע שבתוך כל הים הגדול זו רק טיפה. לצערי, אני לא אחד האנשים שעשו או יעשו אפילו דבר בעל משמעות אמיתית חשובה. יש מעט מאוד פורצי דרך כאלה בהיסטוריה. אני מודע לזה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו