בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שחקן כורסה: ראיון עם המעצב קונסטנטין גרצ'יץ'

אחד המעצבים המעניינים והמקוריים שפועלים כיום מסביר למה לא היה מתחלף עם מעצבים שנולדו לעידן הדיגיטלי, ומדוע עולם הספורט מעורר בו השראה. בפגישה ביריד העיצוב במילאנו הוא מגלה שבניגוד לרוב עבודותיו, הבית שלו דווקא צבעוני מאוד

תגובות

כשהמעצב הגרמני קונסטנטין גרצ'יץ' עיצב את המנורה "May Day" לחברת התאורה האיטלקית פלוס, הוא בעצם עיצב מנורה שהוא עצמו רצה בה: מנורה שיהיה אפשר להעביר בקלות מחדר לחדר ומדירה לדירה; מנורה שיהיה אפשר גם לתלות, גם להניח כמעט על כל משטח וגם לשאת ביד. זה היה בשנת 1998, והמנורה נהפכה מאז לאחד מגופי התאורה האיקוניים של פלוס. בעבר סיפר גרצ'יץ' שמבין כל הפריטים שעיצב, המנורה הזאת ­ ששמה הוא קריאת המצוקה האוניברסלית של כלי שיט ותעופה ­ היא האהובה עליו ביותר, עד כדי כך שהיא מונחת ליד מיטתו ובכניסה לביתו.

"זה היה פרויקט אישי, שהיה קשור לחיים שלי באותו הזמן. פשוט הייתי צריך מנורה שאוכל להעביר ממקום למקום", נזכר גרצ'יץ' בזמן יריד העיצוב שהתקיים במילאנו בחודש אפריל. "היום בוודאי הייתי מעצב אותה אחרת. כשמסתכלים על המבנה שלה רואים שהיא תוכננה בתוכנת שרטוט דו-ממדית, וזה היופי שלה. היום אפשר לעשות הדמיות מורכבות הרבה יותר במחשב, עד כדי כך שכמעט בלתי אפשרי לעשות משהו כל כך פשוט; הטכנולוגיה מעודדת אותך לעשות משהו מורכב יותר.

"לפעמים, כשאני מסתכל על הדברים שעשיתי בראשית דרכי, אני רואה שהיה שם משהו ישיר, רענן וגולמי, שנבע מחוסר הניסיון והנאיביות שלי, אבל גם מהמגבלות הטכניות", הוא מוסיף. "וכשאני מסתכל על התהליך שעברתי מאז, אפשר לראות התפתחות בין העבודות, יש קשר; זה לא בהכרח קו ישר, יש בו עצירות ומהמורות. בהתחלה אהבתי דברים ניסיוניים ועבדתי עם חברות קטנות יותר, בעלות פחות משאבים ואמצעים מוגבלים יותר. עם הזמן, בעקבות הניסיון שצברתי, יכולתי להיעשות מתוחכם יותר, מורכב יותר. מה שמעניין הוא, שאני לא בטוח אם זה טוב יותר או רע יותר".

Fabrico Cossar

מי שנולד לעידן הדיגיטלי לא רואה בזה משהו מורכב. ככה זה, זה מה שהוא מכיר.

"זה לגמרי נכון. ולא הייתי מתחלף אתם. יש היום כל כך הרבה אפשרויות, כל כך הרבה יותר כלים ­ זה מפחיד. מצפים ממך להרבה יותר ממה שציפו ממני בעבר. ואני אוהב טכנולוגיה, אני מוקסם ממנה. בכל מקרה, דברים משתנים. אף על פי שהאייפד לדוגמה הופך הרבה דברים לפשוטים, החיים שלנו נעשים הרבה יותר מסובכים".

תרגיל אינטלקטואלי

גרצ'יץ' נולד בשנת 1965 במינכן שבגרמניה. הוא למד נגרות בדורסט שבאנגליה ולאחר מכן פנה ללימודי עיצוב בבית הספר המלכותי לאמנות בלונדון. ב‑1991 פתח את הסטודיו שלו במינכן. מאז עיצב רהיטים, מוצרים לבית ופריטי תאורה לכמה מהחברות המובילות בעולם, בהן ויטרה, מאגיס, מורוסו, מוג'י ובי-די.

הוא נחשב לאחד המעצבים המעניינים והמקוריים שפועלים כיום. במשך השנים זכה בפרסים יוקרתיים, בהם פרס מעצב השנה ל‑2010 של יריד דיזיין מיאמי, וב‑2014 תוצג תערוכת רטרוספקטיבה שלו במוזיאון העיצוב של ויטרה. פריטים רבים שעיצב מוצגים באוספים הקבועים של מוזיאונים ברחבי העולם. פריטים שעיצב לוויטרה ובי-די אפשר להשיג בארץ ברשת הביטאט.

גרצ'יץ' אף אינו מסתפק במלאכת העיצוב; בשנים האחרונות אצר שתי תערוכות יוצאות דופן, שעוררו עניין רב. בשנת 2009 הוא אצר את התערוכה "Design Real" בגלריה סרפנטיין בלונדון, שבה חקר את יחס העיצוב לחיי היום-יום ולתרבות התעשייתית. בשנה שעברה אצר במכון השווייצי ברומא את התערוכה "שחור ומרובע": הוצגו בה בין השאר שולחן אוכל, בקבוק בושם, סיר בישול, מכשיר טלוויזיה, תשבץ סודוקו, מחשב נישא, ספר תנ"ך והאלבום השחור של פרינס מ‑1987 ­ כולם חפצים מרובעים ושחורים.

"עבודת האוצרות היא תרגיל שאני מאוד נהנה ממנו", הוא אומר. "אני רואה מה קורה מסביבי, מה אנשים אחרים עושים, מה נעשה בעבר, והאוצרות מאפשרת לי להציב מראה מול עולם העיצוב מנקודת מבט סובייקטיבית ואישית. אני עושה זאת בשביל עצמי, אבל אני חושב שזה גם תורם לשיח על אודות העיצוב. התערוכות שאני אוצר לא נועדו להגיד 'זה טוב' או 'זה רע', המטרה שלהן היא להגיד, 'זה מעניין ובואו נדבר על זה'". התרגיל האינטלקטואלי הזה, הוא מוסיף, "מאזן את העבודה שאנחנו עושים בסטודיו. הוא קשור כמובן לעבודה שלי כמעצב, אבל ברמה אחרת".

שתי התערוכות שאצרת היו שונות מאוד ממה שרואים כאן ביריד. הן לא היו נוצצות וצעקניות.

Patrico Crossat

"כן. בשתי התערוכות ­ על כל ההבדלים ביניהן ­ ניסיתי לצאת משגרת היום-יום. זה גורם לך לחשוב מה אנחנו עושים, למה אנחנו עושים זאת, מה אנשים אחרים עושים".

למה באמת אתה עושה מה שאתה עושה? מה אתה מנסה להשיג? אני לא רוצה להישמע - ­

"אני יודע מה אתה הולך להגיד", ג'רצ'יץ' קוטע את דברי וצוחק.

מה אני הולך להגיד?

"אתה בטח הולך להגיד שבסופו של דבר האובייקטים שלי הם לא לשימוש יום-יומי והם לא בשביל כל אחד".

דווקא לא. אני חושב שהם כן יום-יומיים.

"זה מה שאני אוהב לעשות, זו התשוקה שלי. זו פריבילגיה גדולה ליצור בשדה הזה של רהיטים כמעצב מוצר ­ או ליתר דיוק כמו שאני מגדיר את עצמי, כמעצב תעשייתי ­ אף על פי שמה שאני באמת זה מעצב ריהוט".

זה מה שהוכשרת לו.

"כן. זה מה שאני הכי אוהב לעשות. לרהיטים יש קנה מידה אנושי שאני אוהב. הם חלק מהתרבות שלנו, מהחיים שלנו, יותר ממוצרים, יותר מרדיו או מאביזר למטבח. נשאבתי לזה, אני לא יכול להסביר את זה בדרך רציונלית".

צבעי הסוואה

בדרך כלל הפריטים שגרצ'יץ' מעצב מתאפיינים בצורה ובצבעוניות סולידיות יחסית. אחד הפריטים היוצאי דופן מבחינה זו הוא השולחנות שעיצב ל"קריאו", גלריה לעיצוב עכשווי בפאריס: אלה שולחנות זכוכית שרגליהם מקושטות באלמנטים מעולם הספורט האתגרי. גם כורסאות החוץ שעיצב לוויטרה בשנה שעברה שאבו את השראתן מאותו עולם, אך לעומת השולחנות הן סולידיות יותר, כיאה לחברה הוותיקה, שגם מייצרת אותן בייצור תעשייתי ולא יחידני.

גרצ'יץ' מספר שמבחינתו גם הכורסה היתה יכולה להיות נועזת יותר, אבל ויטרה מנעה זאת. "הצעתי לוויטרה משהו דומה לשולחנות, להשתמש בגרפיקה הזאת בפריטים שלה, אבל לצערי התעשייה עדיין לא מוכנה לדברים כאלו. אף על פי שכשאתה קונה אופני ספורט או ככלל מוצרי ספורט, כמעט בכולם יש אלמנטים גרפיים כאלו או אחרים".

למה הם לא היו מוכנים לכך?

"הם פחדו. תעשיית הספורט האתגרי היא תעשייה שונה: אתה עושה סקי בכל שנה, זה תחום דינמי, זה הקשר אחר. בקריאו זה עבד כי האנשים שקונים שם שונים מהקהל של ויטרה, הם פחות מחפשים דבר-מה שימושי, הם קונים יצירה. עם זאת, אני מאמין שיום אחד, מוקדם יותר מכפי שנדמה, נוכל לעשות משהו כזה גם לוויטרה".

גם הכורסה שעיצבת לוויטרה קצת שונה משאר הקולקציה שלהם: הצורה, הצבעוניות.

"כן. היו הרבה חילוקי דעות בתוך החברה בנוגע אליה. הלקוחות שלהם אוהבים את אימס ­ זה מה שהם רגילים אליו, זה מה שהם אוהבים, זה מה שהם חושבים שמייצג את ויטרה ­ ופתאום הם רואים את זה. אני לא יודע אם אני צודק, אבל הרגשתי שזה נכון, שזה יכול לפתוח דלת לטריטוריות חדשות. ויטרה היא אורגניזם חי, הם צריכים להתפתח, להשתנות, והכורסה הזאת לא יוצאת נגד מה שהם מייצגים כיום. אם צ'ארלס אימס היה פועל כיום הוא לא היה עושה מה שעשה אז. חבל שאי אפשר לשאול אותו מה הוא חושב על הכורסה", הוא אומר בחיוך.

מאין נובע פתאום העיסוק בספורט?

"מאז שהייתי ילד הוקסמתי מפריטי ספורט. הם כמו כלים: הם צריכים לעבוד כמו שצריך, להיות הכי שימושיים והכי מתקדמים מבחינת טכנולוגיה. יש בעולם הזה שימוש בחומרים קלים וחזקים, הכי מתקדמים מבחינה מכנית וטכנית, ובו בזמן יש בהם גם צד פסיכולוגי חזק. אתה קונה משהו וזה למקצוענים, זה משפיע על הביצועים שלך, אתה קונה מוצרי סקי טובים יותר, אז הביצועים שלך משתפרים. בפרויקט של נעליים שעשינו עם אדידס הם דיברו על העניין הזה; למשל על המחוות שאתה עושה לפני המרוץ: אתה סוגר את הרוכסן של החולצה, עושה כל מיני ריטואלים, כאילו אתה מתכונן למלחמה ומורח על הפנים צבעי הסוואה. מכאן גם נובע השימוש בצבעים בתחום הזה. אני אוהב את התהליך הפסיכולוגי הזה, שמאפשר לנו לקרוא אובייקטים גם אם מעולם לא ראינו אותם קודם לכן, ומיד נוצרת אינטראקציה, תקשורת, קורה משהו מעניין שעוסק גם בשאלה מהו אובייקט. בעיני, עולם הספורט מביא לידי ביטוי את כל הדברים האלו בצורה חזקה מאוד".

אתה לא משתמש בצבעים רבים מדי בעיצובים התעשייתיים שלך.

"נכון, אני אף פעם לא מקשט דברים. בשולחן לקריאו זו ממש היתה הרפתקה. בעצם בדקתי מה יקרה אם אני אקשט משהו", הוא צוחק.

איך הבית שלך נראה?

"האמת היא שהוא מאוד צבעוני".

באמת?

"כן, זה לא משהו שאני מודע לו אפילו. כשאני רואה תצלומים של הבית או של הסטודיו שלי אני מגלה את כל הצבעים. אני מעביר את כל היום שלי בסטודיו ואני לא שם לב לזה. אני לא מאמין שכל דבר חייב להתאים לאחר בצורה מושלמת כמו בסט. החיים שלנו לא כאלו. אני אוהב מכוניות מהירות אבל אני גם אוהב ללכת ברגל".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו