בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצורף הולך יחף

מושג האלטר-אגו עומד במרכז התערוכה "תכשיט ישראלי 6", שתיפתח ביום ראשון. לצורך הפרויקט ביקשה האוצרת נירית נלסון מ-35 יוצרים לעצב לעצמם תכשיט. המשימה הקשה היתה לענוד אותו ולהצטלם

31תגובות

כאשר האוצרת נירית נלסון החלה לחפש אחר רעיון לתערוכה "תכשיט ישראלי 6", שתיפתח ביום ראשון במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, היא גילתה עובדה בנאלית לכאורה: רוב הצורפים בישראל אינם עונדים תכשיטים.

"אלה שכן עונדים תכשיטים מספרים: 'קיבלתי אותם לבת מצווה', 'מצאתי על הרצפה', 'זה משהו מהשוק' ודברים מסוג זה", אומרת נלסון. "אני קוראת לזה 'נון ג'ולרי'. זה לא משהו הצהרתי, אבל זה מנוגד למה שקורה בבירות הצורפות הקונצפטואלית של אירופה כמו גרמניה והולנד, שם כולם לובשים שחור כרקע לתכשיט. כך אתה מזהה את היצירה ואז את היוצר".

הנטייה שלא לענוד תכשיטים, כולל כאלה שהיוצרים עצמם עיצבו, הוביל את נלסון להעמיד מושג מתחום הפסיכולוגיה דווקא בבסיס התערוכה. היא בחרה במושג "אלטר-אגו" (האני האחר) ­ צד נסתר שקיים אצל כל אחד ובא לידי ביטוי רק במקרים מסוימים. כדי לעמת את היוצרים עם האלטר-אגו שלהם, נלסון ביקשה מהם ליצור תכשיט לעצמם.

דודו בכר

"רק ארבע צורפות עונדות את התכשיטים שעיצבו: מיכל אורן, אסתי קנובל, דגנית שטרן שוקן וביאנקה אשל גרשוני", אומרת נלסון. "התכשיטים שקנובל עונדת אינם מזוהים אתה; שטרן שוקן ממעטת לענוד את התכשיטים החדשים או הגדולים שלה; ואילו אשל גרשוני עונדת סיכות ליד הלב. כשמסתכלים מקרוב רואים עליהן דיוקן עצמי, ומשווים כל הזמן את הפנים שלה לאלה שעל התכשיט".

למה הם לא עונדים תכשיטים? 

"אין לי תשובה חד משמעית. אולי כי בצורפות יש סוג של צניעות, אפילו בתנוחת הגוף שלהם כשהם עובדים, זו התכנסות לידי מיניאטורה בדרך כלל. הם מכניסים לתכשיט את כל עולמם ומהקונצפט הרחב מגיע צמצום. יש בזה משה מאוד יפה".

איך הם הגיבו לבקשה?

"זה יצר קונפליקט כבר בהתחלה, העלה מחשבה ­ וזה כבר טוב. זו לא התגובה האוטומטית: יש קונצפט, יש תערוכה, קדימה לרוץ. אחר כך ביקשתי מהם להצטלם עם העבודות שלהם. אמרתי לאורי גרשוני, 'זה הרעיון, וזה רק אתך. אם אתה מסרב, אני לא עושה את זה'. הוא הצליח לחדור לאנשים ולגעת במקומות עמוקים ועדינים. זה בדיוק מה שהייתי צריכה".

אף תותב

35 יוצרים משתתפים בתערוכה, שמתקיימת מדי שנתיים, והפכה מאז היווסדה לבמה  החשובה ביותר בארץ להצגת צורפות קונצפטואלית. לצד החשודים המיידיים ­ כמו קנובל, אורן, שטרן שוקן, אשל גרשוני, ורד קמינסקי, ורד בבאי, שירלי בר אמוץ וגרגורי לרין ­ מציגים יוצרים מתחומי עיצוב אחרים. ביניהם: יעקב קאופמן, גד צ'רני, לנה דובינסקי, נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן מסטודיו רדיש ודורון רבינא.

בניגוד לתערוכות קודמות, נלסון לא הוציאה קול קורא ליוצרים, אלא פנתה אליהם באופן עצמאי ­ מהלך שנוי במחלוקת לרוב בתערוכות מסוג זה. "התערוכה מציגה חתך של מה שקורה עכשיו בתחום, אבל זו לא תמונת מצב, אני לא מתיימרת להראות את כל מה שיש בארץ, במיוחד כי לא שלחתי קול קורא", מסבירה נלסון.

"תערוכות גדולות נוטות להפוך ל'תערוכות אימיילים', אבל יש יוצרים שלא מגישים הצעות לקול קורא, הם לא היו משתתפים בתערוכה, יש כאלה שהסכימו להשתתף בזכות הפנייה, ויש את אלה שקול קורא בכלל לא מגיע אליהם.

"בנוסף, בקול קורא אתה מגדיר קונצפט בארבעה-חמישה משפטים. יוצרים רבים רואים משהו כתוב וזה מקבע אותם. בתערוכה רציתי לדון במושג, לא במונח. מושג הוא דבר דינמי. ברגע שהוא מתקבע והופך להגדרה מילונית הוא נהיה מונח, מלשון נח".

כך, כפי שמספרת נלסון, אפשר לראות בתערוכה היבטים שונים של מושג האני האחר: תהילה לוי הינדמן, שעבודתה מופיעה על ההזמנה לתערוכה, יצרה דימוי היברידי של זוחל עם חרק מעופף ועירבבה מראה גשמי באיכות רוחנית, כזיכרון ל"אחר" מוערך.

יעקב קאופמן יצר תותבים לאף ממשטחים ומחוטי מתכת, המקנים ללובש אותם צדודית אחרת. ליאוני פילפוט יצרה שתי סדרות של שרשראות זהות בצורתן ­ כל אחת מהן שונה מרעותה כמו השוני בין הסובייקט להשתקפותו במראה.

שטרן שוקן פירקה תכשיט ישן שנענד על הצוואר והכתפיים, כמהלך אנליטי וסמלי של פירוק האגו המאפשר התבוננות אחרת על ה"עצמי". אלה באואר יצרה שרשרת לתליון לבן ועגול, ובהמשך לו מתחה שרשרת מחומר זהה ­ אחדות צורנית המנוגדת, כלשונה, לאישיותה המפוזרת ולהתנהלותה היום-יומית.

דורון רבינא שיבץ שני דימויים על חולצה: ציפורן של עט נובע וכתם של דיו שנראה כי נשפך בעקבות תקלה. באופן זה יצר עבודה פואטית, המשקפת את מורכבותו של המושג "אלטר-אגו".

לא רק עיטור

"אלטר-אגו קשור לדרך שבה אנחנו מציגים את עצמנו לציבור", אומרת נלסון. "אנשים מכירים אותנו באספקט מסוים. לדוגמה, תמיד אומרים לי 'לך אין פחד קהל', אבל זה לא אומר שאין לי צד ביישן. לא חיפשתי אצלם משהו בכוח, רציתי שהם יסתכלו על היצירה שלהם ועל תהליך העבודה שלהם, לבחון את היצירה ולנסות לפצח אותה ממקום אחר. כשבאואר מדברת על אישיות מפוזרת, אבל עושה משהו מושלם במדפסת תלת ממדית ­ פתאום הפרידה מהקראפט נראית משמעותית.

"ענידת תכשיט היא הדבר האחרון שאנחנו עושים כשאנחנו מתלבשים, זו הנגיעה הסופית. ברגע שעונדים אותו, מתרחקים ממנו, כבר לא רואים אותו. מי כן רואה אותו? האחר. מעניין לבדוק איך מגיב מי שרואה את התכשיט. קנובל אמרה שהיא אוהבת שאנשים עונדים את התכשיטים שלה, כי זו הרחבה של העצמי. היא רוצה להתבונן על התכשיטים שלה על האחר. יש פה התפעמות ויצירה של מחשבה שאומרת שתכשיט הוא לא רק עיטור או דקורציה. מדובר במשהו עמוק, בעל תפקיד משמעותי בשיח בין האני לאחר".

מה צפוי למבקר בתערוכה: חוויה אינטלקטואלית או התפעמות רגשית?

"גם וגם. שניהם שלובי ידיים. הגירוי האינטלקטואלי נמצא שם, אבל אתה לא יכול להישאר אדיש לתכשיטים, יהיו הרבה דברים מעוררי מחשבה ומגרים. החוויה לא יכולה להישאר ברמת צפייה מלטפת. היא דורשת מהצופה יותר זמן וצפייה מעמיקה יותר. חשוב שיהיו יותר סימני שאלה מסימני קריאה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו