נמאס מכרטיסי ברכה מצ'וקמקים

למעצבות תמר מני ומיכל פאוזנר נמאס מכרטיסי הברכה המוצעים למכירה בישראל. אז הן הקימו מותג חדש מתוך התשוקה לנייר ולאמנות הדפוס המסורתית

יובל סער
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יובל סער

תחילה היד נמשכת אל הכרטיסים המעוצבים להפליא, האצבעות עוברות על הטקסטורות הגיאומטריות, מתפעלות מהדיוק והביצוע: כרטיס אחר כרטיס, שונים לגמרי מכרטיסי הברכה השגורים בנוף המקומי. "הם ודאי מחוץ לארץ", חולפת מחשבה לאחר מבט בשם המותג, "Textured Paper", ולאחר הגילוי שאפשר לרכוש את הכרטיסים בין השאר בחנויות המזכרות של המוזיאון היהודי והמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. אבל אז, הפתעה: מתברר שמאחורי המותג עומדות דווקא שתי מעצבות ישראליות, תמר מני ומיכל פאוזנר, שהקימו אותו מתוך התשוקה לנייר ולאמנות הדפוס המסורתית.

ההיכרות בין מני לפאוזנר החלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. מני, שסיימה את לימודיה במחלקה ב 1991, הנחתה קורס שבו השתתפה פאוזנר, שסיימה 13 שנה לאחר מכן את הלימודים באותה המחלקה, בשנת 2004. מאז הן עובדות ביחד. כיום שתיהן מלמדות במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. מני מרצה בכירה ומלמדת מגוון קורסים, בהם קורס מתקדם בעיצוב אריזות הבוחן את הגבולות המסורתיים של המדיום. פאוזנר מלמדת קורסים בטיפוגרפיה, המתמקדים בתבניות ובפורמטים.

את הכרטיס הראשון עיצבו השתיים כשבנה של מני חגג בר מצוה. "שתינו התחרפנו מכרטיסי הברכה", מספרת פאוזנר. "לא הבנו איך אפשר לתת אפילו צ'ק עם כרטיס כל כך מצ'וקמק ולהכניס אותו אחר כך למעטפה של אולם האירועים. רצינו שיהיה ערך למתנה, שתהיה לה משמעות, להכניס קצת פרסונליזציה בבחירה". התוצאה היתה כרטיס ברכה עם כיס פנימי לצ'ק או לשטרות כסף, שמהווה פתרון אלגנטי למתן כסף כמתנה באריזה יוקרתית ומכובדת.

כיום קו המוצרים של "Textured Paper" כולל מלבד כרטיסי ברכה גם הזמנות, מעטפות וניירות מכתבים. הוא נמכר בארץ ובעולם בחנויות מוזיאון ובחנויות בוטיק, ובמקביל הן מייצרות גם סדרות בעיצוב אישי בעבור חברות, חנויות וגורמים פרטיים. כל המוצרים עשויים מנייר ידידותי לסביבה ומיוצרים בכמות קטנה, באופן המאפשר פיקוח אישי על הייצור של כל יחידה.

עם הזמן גילו השתיים ציוני דרך מקבילים בביוגרפיות האישיות של כל אחת מהן, שלדבריהן השפיעו על הבחירה בעיצוב ובעיסוק האנליטי בנייר. מני, בת 42, גדלה באמריקה בעקבות הקריירה של אביה כפרופסור לרפואה. פאוזנר, בת 32, מגיעה אף היא ממשפחה של רופאים, "שידעו מהר מאוד שאני לא אהיה רופאה. כבר בתור ילדה חשבתי שאהיה אדריכלית ובסוף הלכתי ללמוד בבצלאל מתוך אהבה לנייר. לא ידעתי מה זה עיצוב, אהבתי את הריח של הנייר. כמו תמר גם אני גדלתי תקופה מסוימת בחו"ל. זה מחלחל, לומדים להעריך דברים. היום אנחנו כמו תאומות סיאמיות: יש לנו בספרייה בבית את אותם הספרים בדיוק ואם שתינו עושות מחקר כל אחת בבית שלה בנפרד, תמיד נגיע לאותה המסקנה".
ובכל זאת מה ההבדל ביניכן?
"בעבודתנו המשותפת אנחנו מנסות להדגיש היבטים תלת-ממדיים של חומר ומרקם, ומחפשות את האיזון העדין בין צורות, תבניות ונייר", אומרת פאוזנר. "העיצוב מבוסס על צורות גיאומטריות ותבניות חזרתיות ומושפע מעולם הטבע והטקסטיל. אותי מעניינת יותר החזרתיות של תבניות, וגם מלאכת יד אבל בייצור סדרתי, לא רק משהו אמנותי שיש רק אחד ממנו. דווקא ללכת לדפוס המסורתי, לייצור הסדרתי".

מני: "גם אותי מעניינת החזרתיות אבל בראש ובראשונה מעניין אותי המרקם. בבית הדפוס לכל אחת יש תפקיד. מיכל מסתכלת אם זה מספיק ישר, אם הדברים ישרים. אני תמיד נלחמת עם הדפסים אומרת להם 'אתה יכול לעשות עוד, להבליט את החומר', בודקת האם הגיעו למקסימום בעושר של המרקם. מעניין אותנו לבדוק את גבולות הנייר, עד כמה אפשר לעשות בו מניפולציות, עד איזה גבהים הוא יכול להגיע, כמה נפח יכול לקבל המשטח. ומעניין אותנו גם נייר כאובייקט, להתייחס לתוצר הסופי כמו משהו שיושב בבית, כמו חפץ".
קצת אובססיבי.
פאוזנר: "ברור. זה הכי אובססיבי. מה זה טיפוגרפיה אם לא אובססיה? אני חושבת שאובססיביות זה דבר נפלא".

מני: "זה קשור לילדות במשפחה שכולה בעיסוקים מדעיים. כשאתה עושה משהו אתה חייב לעשות משהו מושלם ולא כי מישהו ביקש אלא כי אתה חייב. זה משהו שחונכנו עליו".
והעיסוק בנייר בעולם הדיגיטלי? זה משהו שיישאר?
מני: "תמיד יישאר מקום לדברים יוקרתיים שאנשים רוצים למשש ולהרגיש. תמיד יהיו מתנות, והן יהיו עטופות בנייר מתנה ויהיו מוצמדים אליהן כרטיסי ברכה. את החוויה הזו לא יקחו ממך".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ