בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פותחים את המגירות

עבודותיהם הוצגו ברחבי העולם, והן נכללות באוספים של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, מוזיאון העיצוב של לונדון ומוזיאון ישראל בירושלים. צמד המעצבים, יעל מר ושי אלקלעי, מספרים על עבודתם בעקבות השתתפותם ביריד העיצוב במילאנו

תגובות

המקום: חלל התצוגה של מותג העיצוב הבריטי "אסטבלישד אנד סאנס" במילאנו. הזמן: חודש אפריל, יום לפני שיריד העיצוב הכי חשוב בעולם פותח את שעריו לקהל המבקרים, הזמן שבו רק עיתונאים מורשים להיכנס לחלל התצוגה, להתרשם מהקולקציה החדשה ולשוחח באופן לא מחייב עם הבעלים של החברה ועם כמה ממעצבי העל של עולם העיצוב: חיימה חיון, אריק לוי, מרסל ונדרס, האחים בורולק ועוד.

כמה דקות לאחר מכן מתוספים אל הקבוצה המכובדת הזאת גם יעל מר ושי אלקלעי, המעצבים הישראלים שפועלים בשמונה השנים האחרונות בלונדון. השנה השיקו השניים בעבור "אסטבלישד אנד סאנס" סדרת מדפים בהשראת שנות ה‑50. הסדרה מורכבת משישה סוגים שונים של מדפים, ובדומה לעיצובים קודמים של השניים ­ כמו סדרת אובייקטים שעשויים משאריות צעצועי "פישר פרייס", כיסאות שהמושב שלהם עשוי מקיפולי נייר אוריגמי, או רצפה לחנות של סטלה מקרטני במילאנו ­ גם המדפים האלו היו מאופיינים במשחקיות ובשילוב רענן של צבעים.

זו הפעם הראשונה שהם רואים את המוצר המוגמר, וכשהם בוחנים את המדפים קשה לנחש שהם אלו שעיצבו אותם, כל שכן שהם שייכים לאותה קבוצת מעצבים מכובדת: כל ההתנהלות שלהם מעידה על צניעות, ללא גינונים כאלו או אחרים. כך גם העבודות שלהם: לא מתוחכמות מדי אך גם לא בנאליות, משלבות תמיד בין משחקיות לבין סקרנות אינטלקטואלית.

עשר שנים עברו מאז סיימו השניים את לימודיהם במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל ב‑2002, ושש שנים מאז סיימו את התואר השני בקולג' המלכותי לאמנויות בלונדון (RCA) ב‑2006, באחד המחזורים המוצלחים של השנים האחרונות שכלל בין השאר את פיטר מריגולד, מקס למב, גליטרו, רנדום אינטרנשיונל, תומס אלונזו, אוסקר נרוד ועוד. מאז הם זוכים למעמד שמעצבים מעטים בגילם זוכים לו: עבודותיהם הוצגו בשנים האחרונות במספר רב של מגזינים לעיצוב ובעיתונים; בגלריות, במוזיאונים ובירידי אמנות ועיצוב ברחבי העולם; והן נמצאות באוספים הקבועים של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, מוזיאון העיצוב של לונדון, מוזיאון ישראל בירושלים ועוד.

"אתה צריך לבוא ולראות את הסטודיו שלנו בלונדון, את הכוך הקטן עם הרצפה הקרה", מציעה מר כשהיא נשאלת על המעמד שאליו הגיעו בעשר השנים האחרונות. "זה פשוט קרה, דבר הצטרף לדבר".

"אנחנו עובדים מאוד קשה, עושים הכל לבד", מוסיף אלקלעי. "כל שנה לפני היריד במילאנו אני מתרגש מחדש, לא ישן".

מחוץ לקופסא

מר ואלקלעי, זוג בחיים ובעבודה, נפגשו במסגרת לימודיהם במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. היא ילידת תל אביב, הוא נולד בבת ים, שניהם כיום בני 36. ב‑2006 סיימו כאמור את התואר השני באר-סי-איי, אז הקימו את הסטודיו המשותף, Raw Edges (קצוות חשופים/פתוחים). את השם בחרו עקב נטייתם שלא לעבד את החומרים עד הסוף, ומתוך כוונה לחשוף את תהליך העבודה במוצר המוגמר.

השנה הציגו במילאנו, בנוסף לסדרת המדפים, גם סדרת אריחי קרמיקה עם טקסטורה של בדים בעבור חברת "מוטינה" (משווקים בארץ ע"י רשת "מודי"). סדרה זו ממשיכה את שיתוף הפעולה שלהם עם "מוטינה" אחרי שבשנה שעברה עיצבו בעבורה אריחים עם מראה של נייר של נייר מקומט או מקופל. בנוסף הציגו השניים השנה גם שולחן קטן למחשב נייד בעבור חברת "ארקו", שהמכניזם שלו עוצב בהשראת קופסאות של מכונת תפירה. כמו כן השתתפו השניים בתערוכת הטקסטיל המוצלחת במיוחד של יצרנית הבדים השבדית "קוואדראט", שם הציגו כורסה ארוגה בשתי וערב.

בשנה שעברה הציגו מר ואלקלעי במוזיאון הטבע בלונדון את המיצב "Selection The Unnatural", מפל של מסכי מחשב ש"נשפכו" לכל עבר ועליהם הוקרנו קטעי אנימציה שנוצרו בהשראת המוצגים במוזיאון. כמה חודשים לאחר מכן הוצגה גרסה אחרת של העבודה בתערוכה "חוקרים במופלא" במוזיאון ישראל בירושלים. עבודה אופיינית אחרת שלהם הוצגה בשנה שעברה בגלריה "דילמוס" במילאנו שם הציגו סדרה של שולחנות ושרפרפים בשילוב צבעים מרענן, שהתבססו על ארכיטיפים של ספסלים מוכרים ­ חדר אחות, רחוב, כיתה וספסל פיקניק.

פריצת הדרך של השניים קרתה ב‑2007, כשאלקלעי עיצב את שידת המגירות Stack. השידה, שמורכבת ממגירות גדולות שמונחות זו על זו, יכולה להיפתח לשני הצדדים ויוצרת פריט ריהוט פיסולי מסקרן שמשתנה בכל פתיחה וסגירה של אחת המגירות. העבודה הוצגה לראשונה במסגרת שבוע העיצוב של לונדון, ומרק הולמס, מהבעלים של "אסטבלישד אנד סאנס", ראה והתלהב: הוא קנה את אב הטיפוס והכניס אותו לתהליכי יצור. חצי שנה לאחר מכן שידת המגירות הוצגה ביריד העיצוב של מילאנו 2008 וזכתה לכיסוי תקשורתי כמעט חסר תקדים בהתחשב בעובדה שהיה מדובר במעצב צעיר.

"הייתי נורא לחוץ שהמגירות יפלו", נזכר אלקלעי ומחייך. "אני רק מדמיין מה היה קורה אם הדבר הזה היה נופל".

למה הוא הצליח כל כך?

"לשמחתנו חוץ מלדאוג למוצר עצמו הם דאגו גם לתצוגה מסביב וזה עבד. בדיעבד אני מרגיש שהוא ענה על חוסר מסוים: יש את העיצוב האיטלקי הנקי והמעולה ומצד שני יש את כל העיצוב הנסיוני של גלריות נורא מגניבות. הוא היה באמצע, הכי משחקי והכי מגניב מצד אחד, ומצד שני עדין משהו שאפשר לייצר בייצור תעשייתי".

זה משהו שמאפיין אתכם מאז?

מר: "אני חושבת שכן. אנחנו מנסים לשבור קונספציות קיימות, מנסים לראות איך אפשר לפרק רעיונות".

אלקלעי: "אנחנו ממש מטיילים על הקו הזה. יש לנו קו ניסיוני אבל אנחנו לא רוצים שהוא יפוך לקו גלריאני מדי. מה שמעניין אותנו זה להיכנס לבתים של אנשים ולהכניס להם הביתה הפתעות. מעניין אותנו שתראה ותגיד 'וואלה, איזה מגניב'". התוצאה הפתיעה גם אותנו. אנחנו לא רוצים לשלוט במאה אחוז בתוצאה הסופית".

אלקלעי: "וגם על זה אנחנו לא רוצים להתחייב".

הדוגמה של האופניים

אחת הביקורות הרווחות היא העיצובים האלה לא שימושיים. שהשימושיות היא לא הצד החזק שלהם. כך לדוגמה כשמדובר בשידת המגירות "סטאק". "השימושיות היא חלק מהשיח", אומרת מר. "השאלה שמעניינת אותנו במקרה הזה היא לא בדיוק מה ישימו בזה, אלא איך ישתמשו בזה; מה יהיה טיב המגע בין האובייקט לבין הבן אדם".

"זה גם כיף להמציא טיפולוגיה חדשה", אומר אלקלעי. "הנה, מגירות שאפשר לשים באמצע החדר. שאנשים ימציאו בעצמם. הייתי שמח להיכנס לבתים של אנשים שקנו אותו ולראות איך הם משתמשים בו. במגזינים לעיצוב יכולת לראות שיש כאלו ששמים אותם בצד, יש כאלו שפותחים רק מגירה אחת. זה המקום שאנחנו לא טוענים ל‑100% שליטה בתוצר הסופי.

מה אתם זוכרים מתקופת הלימודים?

מר: "המעבר למקום אחר היה לי מאוד קשה. גיליתי שאני קשורה לעברית ולהתנהלות הישראלית. הלימודים הלכו לי טוב אבל היה לי קשה להתרגל ללונדון, לעומת שי שהתאהב בעיר בתוך שנייה".

אלקלעי: "הייתי בעננים. אני עדיין מאוד אוהב את העיר הזאת".

מר: "ואז הגענו לאר-סי-איי ופתאום אתה נתקל בערימה של אנשים נורא מוכשרים, כל אחד מתחום אחר, וזה קצת מבהיל".

אלקלעי: "זה לא כמו בארץ כשאתה פוגש אנשים וישר אתה שואל איפה למדת, איפה היית בצבא, ורק לפי שם המשפחה אתה יודע לאיזו מגירה להכניס אותם. ללונדון באים אנשים מכל העולם, ממקסיקו, מניו זילנד, ומה אתה יודע עליהם? כל אחד מרגיש זר, כולם זרים. התמזל מזלנו ונפלנו על שנה מאוד טובה, מפרגנת ולא תחרותית מדי".

איך קרה שהתחלתם לעבוד ביחד?

אלקלעי: "אחרי שגמרנו את התואר השני נסענו לסין עם עוד שני חברים לתקופה של ארבעה חודשים. זה לא היה נורא מעניין מבחינה יצירתית אבל שם גילינו שאנחנו עובדים טוב ביחד, לא רק מתייעצים אלא ממש עובדים ביחד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו