בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרבע את הסנטרל פארק

למה המפה של קווי הרכבת התחתית בניו יורק, שעיצב מסימו ויניילי ב-1972, נתקלה בהתנגדות ובוטלה, בעוד מפה דומה שעיצב הארי בק למטרו בלונדון זכתה להצלחה? ואיך זה שחוזרים היום למפת ויניילי?

תגובות

כשרשות התחבורה המטרופולינית של ניו יורק הציגה את המפה החדשה של קווי הרכבת התחתית ב-7 באוגוסט 1972, היא מיד הוצפה בתלונות. תחנות רבות צוירו במקומות לא נכונים, התלוננו האנשים. צבע המים המקיפים את העיר היה בז' ולא כחול. וסנטרל פארק נראה כמעט מרובע - במקום המלבן המוארך, הגדול פי שלושה מכפי שנראה במפה - ונצבע בגוון משמים של אפור.

המפה אכן היתה מלאה אנומליות, אבל זו היתה הכוונה. המעצב שלה, מסימו ויניילי, הקריב את הדיוק הגיאוגרפי למען הבהירות, והציג את המבוך הסבוך של קווי הרכבת התחתית בניו יורק במסלולים מקודדי צבע, המתקדמים בזוויות של 45 או 90 מעלות. ויניילי נעזר בכישורי העיצוב שלו כדי להכניס סדר במציאות.

חובבי העיצוב אוהבים את המפה שלו מאז ומתמיד, ומתפעלים מההקפדה ומהמעוף הגלומים בה. כשהמעצב הגרפי לעתיד מייקל ביירוט ביקר בניו יורק לראשונה ב-1976 הוא לקח אתו מפה אחת הביתה לאוהיו, בתור מזכרת. אבל רבים מתושבי ניו יורק זעמו בשל מה שראו כייצוג מסולף של עירם, והתיירים התקשו לקשר בין הדגם של ויניילי לבין מה שמצאו מעל פני האדמה. ב-1979 נכנעה רשות התחבורה ללחצי הציבור והחליפה את המפה התרשימית במפה גיאוגרפית.

כעבור 40 שנה, סיפור המפה של ויניילי נראה כסיפור עם מוסר השכל על מעצב מחונן שפיתח ציפיות מוגזמות מהציבור. אבל גורלה של המפה היה אולי שונה אילו יישמה רשות התחבורה את תוכניתו המקורית של ויניילי כראוי.

ויניילי, כיום בן 81, עקר לארצות הברית ממולדתו איטליה ב-1965 ומיד הטביע את חותמו על ארצו החדשה. ב-1972 הוא הקים סטודיו לעיצוב בניו יורק, ויניילי ושות', עם אשתו ליילה, ועבד על עיצוב הזהות התאגידית של חברת התעופה אמריקן איירליינס ועל מערכת התמרורים של המטרו בוושינגטון והסאבוויי בניו יורק. ויניילי, אישיות סמכותית בעלת גישה מחמירה לעיצוב, הרשים מאוד את מנהלי רשות התחבורה בטיפולו בפרויקט התמרורים, והם הזמינו אותו לעצב מחדש את מפת הסאבוויי, ומיהרו להפיק את התוצאה מבלי לנטר אותה בהליכים הרגילים של סקר צרכנים.

אלא שרשות התחבורה הכניסה לשימוש רק אחת מארבע המפות שעיצב ויניילי, שיחד היו אמורות לספק לנוסעים את כל המידע הנחוץ להם כדי להתמצא בנתיבי הרכבת התחתית. מפת הרכבות התרשימית הראתה איך מגיעים מנקודה א' לנקודה ב' - אבל היו אמורות ללוות אותה בכל תחנה שתי מפות גיאוגרפיות, אחת של כל הרשת ואחרת של הסביבה הקרובה, וגם מפה מלולית שמסבירה איך להגיע ממקום למקום. ויניילי לא העלה על דעתו להציע לשימוש את המפה התרשימית לבדה ללא התוספות.

האם מתנגדיו היו משנים את דעתם אילו מפת הרכבות שלו לוותה בשלוש המפות האחרות? אולי. וגם אם לא, האחרות בוודאי היו מפצות על מה שנתפש כחסרונותיה.

צחק אחרון

אבל היו עוד בעיות במפת הרכבות. ויניילי עיצב אותה בתבנית המפה התרשימית הפופולרית של הרכבת התחתית בלונדון מ-1933 - שאותה עיצב הארי בק, שרטט עצמאי. ה"תרשים" של בק - או הדיאגרמה, כפי שהוא כינה את המפה - התבסס על עקרונות ארגוניים דומים, אבל בניגוד אליו, ויניילי כלל במפה שלו גם כמה נקודות ציון גיאוגרפיות, כשציין בשמם את סנטרל פארק ואזורים כגון מנהטן והברונקס. מאז הוא הספיק להתחרט על כך, בטענה שהמפה היתה צריכה להיות מופשטת לגמרי ונטולת הסחות דעת כאלה. עוד הבדל הוא שהמפה של בק היתה עדינה יותר בסגנונה, בייחוד בבחירות הטיפוגרפיות, ואילו זו של ויניילי השתמשה בגופן הלווטיקה המודרניסטי.

התגובה הציבורית לכל אחת מהמפות שיקפה גם את האופי האדריכלי של הערים שייצגו. לונדון היא ערבובייה היסטורית רחבת ידיים, ותושביה (כמוני) בדרך כלל מרגישים הקלה לראות אותה מפושטת ב"תרשים" של בק, וסולחים לו בשמחה על שסילף את המתווה העקלקל של נהר התמזה ויישר אותו ועל שהציג את תחנת איינג'ל בקו אחד עם רחוב אולד, אף שהיא צפונית לו.

תושבי ניו יורק, לעומת זאת, מתהדרים בהתמצאותם ברשת הגיאומטרית המסודרת של רחובות עירם, מה שמסביר למה רבים מהם סברו שלא תצמח להם שום תועלת מסנטרל פארק המצומק ומתחנות שהוצבו במקומות מוזרים.

שתי המפות מאיירות את מורכבות הקשר בין העיצוב לאמת. אי אפשר לצפות מאתנו לבטוח במה שאינו אמיתי, אך עיצובים גדולים רבים שמו להם למטרה להונות אותנו, אף שעשו זאת מסיבות טובות. כשם שהסמלים והאותיות על צג המחשב נועדו להסוות את הקידוד המתמטי הבלתי נתפש של התוכנות המפעילות אותו, כך המעצבים עיצבו מפות כדי לעזור לנו להשליט סדר בנוף מבלבל או ברשתות תחבורה מסובכות.

תושבי לונדון מוכנים להשעות את אי האמונה שלהם כשהם רואים את ה"תרשים" של בק, משום שכדאי להם לקבל את אי הדיוקים שבו בתור אמצעי עיצובי יעיל, ואילו הניו-יורקים שתקפו את המפה של ויניילי חשו ספקנות עמוקה ביחס אליה. למה ירצה מישהו לעצב מחדש עיר שקל כל כך לנווט בה?

ויניילי מציע תיאוריה אחרת. הוא סבור שמפת הרכבות שלו לא מצאה חן בעיני "האנשים המלוליים", כדבריו, שיכולתם לפענח מפות ותרשימים אחרים מפותחת פחות מאשר זו של "אנשים חזותיים", כמוהו. "האנשים המלוליים, הם לא מסוגלים לקרוא מפה", אמר בסרט התעודה "הלווטיקה" מ-2007. "אבל לאנשים המלוליים יש יתרון גדול אחד על האנשים החזותיים - שומעים אותם".

אבל צוחק מי שצוחק אחרון. לפני שנה השיקה רשות התחבורה את "The Weekender", גרסה אינטראקטיבית של מפת הסאבוויי באתר האינטרנט שלה, והזמינה את ויניילי להתאים לה את עיצובו מ-1972. הוא עשה זאת בתנאי שיקראו לו "תרשים" ולא מפה, ושהפארקים לא ייכללו בו. אפילו לא סנטרל פארק.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו