בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לונדון מציגה: ספסלים מוסיקליים

המתח שבין העולם הפיסי לדיגיטלי, בין אמנות לעיצוב ובין מסחר ליצירה ניכר בכל התצוגות של פסטיבל העיצוב בבירה הבריטית. אבל קונצפטים מהפכניים לא נצפו בו

3תגובות

לונדון

אחד הדברים המתסכלים בזמן ביקור במוזיאון הוא האיסור לגעת במוצגים. כשמדובר בציור עתיק או בפסל שביר האיסור ברור, אבל כשהמוצג הוא כיסא, שולחן או ספסל התסכול נעשה מוחשי יותר. והרי מה הגיוני יותר מלגעת בחומר, למשש את המרקם ולהתנסות בשימוש באובייקט שכל מטרתו היא שישתמשו בו? מצד אחר, מה קורה כשמותר לגעת, למשש ואף לשבת? תצוגת הספסלים בחצר של מוזיאון ויקטוריה ואלברט, שהוכנה במיוחד לכבוד שבוע העיצוב של לונדון שהתקיים בחודש שעבר, היא דוגמה טובה לכך.

עוד לפני הביקור במוזיאון הפרויקט, ששמו "שנות ספסל", נשמע מסקרן. מותג העיצוב הבריטי "אסטבלישד אנד סאנס" פנה לעשרה מעצבים בעלי שם - ובהם ג'ספר מוריסון, קונסטנטין גרצ'יץ', מרטינו גמפר והצמד ברבר-אוסגרבי - וביקש מכל אחד מהם לעבוד עם ספק חומרים אחד וליצור ספסל שיבליט את תכונות החומר. התוצאות היו מגוונות, מעניינות ושימושיות להפליא: קהל המבקרים שמילא את המוזיאון השתמש בספסלים כאילו היו שם תמיד.

וזו בדיוק היתה הבעיה. לרגע הפער הזה, שבין הרצון להציג לרצון שישתמשו במוצר המוגמר, היה נוכח וחשף את הכשל הקיים בתצוגות עיצוב: אף שלצד כל ספסל הוצב שלט הסבר, המבקרים פשוט התיישבו בנוחות על הספסלים כדי לנוח לרגע וליהנות מהשמש הלונדונית הנעימה. ספק אם מי מהם ידע שהוא יושב על פריט בתצוגה שהוכנה במיוחד לשבוע העיצוב של לונדון, ספק גם אם מי מהם היה מודע כלל לעובדה שבעיר מתקיים פסטיבל עיצוב החוגג עשור לקיומו. שכן אם במילנו סוחף שבוע העיצוב את העיר כולה, בלונדון הוא רק אחד משלל אירועים, והפיזור של אירועיו מקשה על יצירתה של אווירת הפנינג. גם מי שרצה איפוא להתרשם מהספסלים התקשה לעשות זאת בשל יושביהם.

אבל מיצג הספסלים היה רק אחד מכמה: כבר ארבע שנים שמוזיאון ויקטוריה ואלברט משמש כאחד ממוקדי המשיכה העיקריים של פסטיבל העיצוב של לונדון. משנה לשנה גדל מספר התצוגות המיוחדות שנוצרות במיוחד בעבורו, ואלו מוצגות במקביל לתצוגות הקבע שלו ולתערוכות אחרות.

הרווח של המוזיאון ממהלך זה ברור: כך הוא מצליח למשוך אליו מבקרים שלא היו פוקדים אותו בהכרח אלמלא הפסטיבל. על ידי פיזור חכם של הפרויקטים המיוחדים גם מצליח המוזיאון לגרום להם לבקר באגפיו השונים ולגלות חלקים שלא הכירו קודם לכן, חלקם אף לא פתוחים לציבור הרחב. ואכן, למבקרים חולקה מפה שציינה את מיקומם של הפרויקטים המיוחדים, והחיפוש אחר כל אלה נדמה למשחק חפש את המטמון.

אחד המסקרנים שבין אלה היה "כיסאות החיקוי" (Mimicry Chairs) של סטודיו ננדו היפאני, סדרת מייצבי כיסא אלגנטיים שפוזרו ברחבי המוזיאון. הבסיס לכל המיצבים היה אבטיפוס של כיסא מתכת פשוט, צבוע לבן, וקונפיגורציות שונות שלו הוצבו בגלריות, בגרמי מדרגות ובמסדרונות. בכל אתר כזה שונה הכיסא כדי לחקות את החלל שבו הוצב ואת העצמים שסביבו. כך, לדוגמה, הוא הותאם למנוחה קלה בגרם מדרגות או שימש כמסגרת לתמונה בגלריית אמנות.

פרויקט מוצלח אחר היה מיצב "המנסרה" (Prism) של המעצב היפאני קייצ'י מטסודה (Keiichi Matsuda). מטסודה יצר גוף תאורה מ-50 מסכים מצולעים ומיקם אותו בכיפה שבראש המוזיאון, חלל שעד כה לא נפתח מעולם למבקרים. כדי לבקר במיצב היה צריך להירשם מראש ולהגיע לגלריית הקרמיקה שבקומה השישית. משם, דרך דלת צדדית, יצאה בכל פעם קבוצה של שבעה מבקרים אל גרם מדרגות לולייניות. בחלק זה הוקרנו על מסכים ייצוגים גרפיים של מידע שהוזרם (ועובד) מרחבי העיר, כמו מהירות הרוח, רמת זיהום האוויר, או מספר זוגות האופניים המושכרים בכל רגע נתון במערכת ההשכרה העירונית. גרם מדרגות נוסף הוביל לחלקה העליון של הכיפה, המספק תצפית פנורמית של 360 מעלות על לונדון.

מטרת המיצב היתה לבחון מחדש את הנוף האורבני כטריטוריה לא מוכרת, לחקור את החיים הווירטואליים של העיר ואת מערכת היחסים שלנו עם הנתונים המעורפלים השולטים בחיינו. ואף שהקשר בין הנתונים למה שהוקרן לא היה ברור דיו, הצליח המיצב ליצור תחושה דינמית ומפתיעה בכל הקשור לצדדיו השונים של עולם העיצוב.

המתח בין העולם הפיסי לדיגיטלי, בין אמנות לעיצוב ובין מסחר ליצירה, שבלט במיצבים השונים במוזיאון ויקטוריה ואלברט, היה נוכח גם בשאר התצוגות בפסטיבל העיצוב השנה. למשל, במוזיאון העיצוב של לונדון. בקומה הראשונה של המוזיאון הוצגה התערוכה "מעוצב כדי לנצח", שנפתחה לכבוד המשחקים האולימפיים בעיר. התערוכה, שעוצבה בדומה לחנויות הספורט המתקדמות ביותר, בחנה מה קורה כשעיצוב וספורט חוברים זה לזה במטרה למתוח את גבולות הגוף האנושי, בהקשרים של בטיחות, ביצועים, אופנה, חומרים וטכנולוגיה חדשה. הוצגו בה רגעים מרכזיים שבהם מילא העיצוב תפקיד משמעותי ומתקדם בהתפתחות הספורט, בתהליכי התכנון והייצור של ציוד הספורט, ועוד.

בקומה שמעל הוצגה התערוכה "קריסטל דיגיטלי", שנפתחה כמה ימים לפני פתיחת הפסטיבל והיתה ההיפך הגמור מ"מעוצב כדי לנצח". את זו אפשר להגדיר כאקספרימנטלית, קונצפטואלית, לא מסחרית בעליל, ניצבת על הגבול שבין עיצוב לאמנות, ומבקשת לבחון את משמעות הזיכרון בעידן הדיגיטלי, שבו נעלמים התמונות המודפסות, היומנים, המכתבים וכדומה.

עשרת המשתתפים בתערוכה - ובהם אריק לוי, רון ארד, בטא טנק, סטודיו טרויקה, איב בהאר וצמד המעצבים פרדריקסון-סטאלרד - השתמשו באבני החן של סוורובסקי כחומר גלם או כמקור השראה ויצרו מיצבים שלא תמיד היה ברור מה הקשר שלהם לנושא המרכזי. קהל המבקרים נדרש לפיכך להתעמק יותר במוצגים ולנסות ולגבש לגביהם עמדה מורכבת יותר.

זה היה גם המקרה בגלריית דייוויד גיל, שם הציגו פרדריקסון-סטאלרד את הקולקציה האחרונה שלהם תחת השם "קראש". זו כללה, בין השאר, שולחנות בדמות קופסאות זכוכית מרובעות פונקציונליות, שלתוכם הוכנסה יריעת מתכת מעוכה לחלוטין בצבעי שחור, זהב וכסף שכאילו נלקחה ממכונית לאחר תאונת דרכים. אף שהשולחן פונקציונלי לגמרי, התוספת של יריעת המתכת הגלויה לכל העניקה לעבודה אסתטיקה יוצאת דופן ועוררה שוב את המתח בין הפן הפיסולי של העבודה לפן הפונקציונלי שלה, ובין הפן האמנותי לזה העיצובי והמסחרי.

הפן המסחרי של עולם העיצוב, וזה המניע אותו בסופו של דבר, בא לידי ביטוי בעיקר בחמישה ירידים גדולים שהתקיימו בימיו האחרונים של הפסטיבל. אחד מאלו, יריד "דיזיין ג'אנקשן", התקיים במבנה ששימש בעבר כמרכז חלוקה של שירות הדואר המלכותי במרכז העיר. יותר מ-60 מציגים בינלאומיים התפרשו על שלוש קומות המבנה והציגו שם גופי תאורה, פריטי ריהוט, מוצרי טקסטיל ופריטים משלימים לבית. אופיו התעשייתי של החלל ותמהיל נכון של מציגים, לצד בית קולנוע קטן וחללי הסעדה משובחים, הקנו לאירוע תחושה רעננה שנדיר למצוא בירידים מסוג זה.

הגדולה שבתערוכות המסחריות היתה "מאה אחוז עיצוב" (100% design) שהתקיימה גם השנה במרכז הירידים של ארל'ס קורט. הכניסה ליריד נעשתה דרך מנהרה שלאורכה נתלה מיצב תאורה משוכלל ובסופה הוקמה כיכר קטנה שבמרכזה בית קפה. שם היה אפשר לבחור באחת מארבע יציאות כדי להתחיל את הביקור: אלו שהפנו אל החלל המשרדי, אל החלל הביתי, אל המטבחים וחדרי האמבטיה ואל העיצוב והבנייה האקולוגיים.

כרגיל בתערוכה, הציגו בה בעיקר יצרנים בריטיים, אבל השנה זקפו לזכותם המארגנים גם את השתתפותן של יצרניות הריהוט הוותיקות והמפורסמות, ויטרה הגרמנית ומאגיס האיטלקית, שזו להן הפעם הראשונה ביריד. במקביל אפשר היה למצוא גם ביתנים לאומיים, ולא מעניינים במיוחד, של עיצוב מצרפת, צ'כיה, צ'ילה, ארגנטינה וקוריאה, וביתן שקידם את תוצרי העיצוב של העיר שנזן שבסין. אלא שהשפע לכאורה של המציגים והקטגוריות לא יכול היה לחפות על השפעת המשבר הכלכלי העולמי על תחום העיצוב.

חידושים מסעירים לא נצפו ביריד, וגם לא קונצפטים מהפכניים והשקות בינלאומיות משמעותיות, מלבד אחת: מותג העיצוב הבריטי Home !YO הציג את הבית העתידי הכולל רצפות עם מנגנונים מכניים ורהיטים שצצים בלחיצת כפתור. אף שהקונצפט אינו חדש לגמרי, עצם העובדה שחברה מסחרית מציגה ביריד מסחרי פתרון שכזה היתה מפתיעה. בסופו של דבר, קשה לקבוע אם בית שקירותיו והרצפות שלו זזים הוא גימיק שיווקי או מענה לצורך אמיתי. באותה מידה קשה גם לדעת מה יעלה בגורלם של החפצים שהוכנסו לכמוסת זמן שהוטמנה באתר הבנייה של משכנו החדש של מוזיאון העיצוב של לונדון, ובהם מכשיר אייפון, דגל האיחוד האירופי, קופסת שימורים של דגי אנשובי ובקבוק בורגונדי. הכמוסה, שנקברה בטקס רב רושם, עתידה להישאר במקומה 100 שנה. האם אחד הפריטים שהוצגו השנה בפסטיבל יזכה להיכלל בכמוסת זמן עתידית? כדי לדעת את התשובה ניאלץ להמתין בסבלנות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו