שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מזרח אירופה זה פה

תערוכת העיצוב “שורשים משותפים” משקפת את החוויות המכוננות של מעצבים מרכז־אירופיים מאז סיום מלחמת העולם השנייה, אבל גם את המשותף להם ולעמיתיהם מישראל. האוצרת אגניישקה יעקובסון־ציילצקה מסבירה את מקור הדמיון

יובל סער
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יובל סער

בעבור מי שמכיר את סצינת העיצוב המקומית, הביקור בתערוכה “שורשים משותפים”, שנפפתחה ביום חמישי במוזיאון העיצוב חולון, מזמן מראות מוכרים. לרגע מתעוררת התחושה כי רבים מהפריטים המוצגים בתערוכה עוצבו על ידי המעצבים המקומיים ותלמידיהם. אבל לא זה המצב: במרכז התערוכה מוצגות כ–250 עבודות שנוצרו בשני העשורים האחרונים בידיהם של כ–100 מעצבים מעשר מדינות ממרכז אירופה - פולין, רומניה, הונגריה, אסטוניה, קרואטיה, ליטא, לטביה, צ’כיה, סלובניה וסלובקיה.

את הסיבה לדמיון בין העיצוב מארצות מרכז אירופה לזה המקומי אפשר למצוא כבר בשם התערוכה, כפי שמספרת גלית גאון, האוצרת הראשית של המוזיאון: “התערוכה דנה בשני אספקטים - השורשים המשותפים של המדינות המרכז אירופיות המשתתפות בתערוכה, והשורשים המשותפים שלנו ושלהם. במהלך איסוף החפצים לתערוכה נוכחנו לדעת כי דברים רבים שנדמה שעוצבו או נוצרו פה מקובעים עמוק בתרבות העיצוב של המדינות המשתתפות בתערוכה. אחרי שנתיים של עבודה נדמה כי שורשיו של ארגז הכלים של מעצבים ישראלים נטועים עמוק במסורות העיצוב של מדינות מרכז אירופה”.

מימין לשמאל: ארגטלי חיבוק, כריסטינה פופסקו רוסו, רומניה 2004-2006, מנורת מצב רוח, סטודיו AAבשיתוף מוניקה קוריצין, רומניה 2011, כיסא "הולה הולה" קולקציית ריסייקל, סווטלנה דספורט, קרואטיה, 2012,. כריות,צילום: דודו בכר

שני חלקים לתערוכה, והם מייצגים שני פרקי זמן. בגלריה התחתונה במוזיאון מוצגים פריטים שעוצבו בתקופת מסך הברזל בשנים 1945–1989 ומטרתם לתת למבקר קונטקסט היסטורי; על פי אוצרת התערוכה, אגניישקה יעקובסון־ציילצקה, המחסור החומרי שאיפיין תקופה זו והחוויות שנחוו בעקבות נפילת הקומוניזם עודדו חשיבה מעשית, שימוש חוזר בפריטים ותיקונים שמטרתם לשנות את הפונקציה של דברים שונים בעולם העיצוב העכשווי.

יעקובסון, שלמדה אמנות ועבדה בעבר כסטייליסטית וכעיתונאית, ערכה את המהדורה הפולנית של המגזין “אל דקוריישן” במשך שבע שנים. כיום היא המנהלת של פסטיבל העיצוב בלודז’ ובשנה שעברה החלה את תפקידה כמנהלת המחלקה לעיצוב בבית הספר החדש לעיצוב בפוזנן שבפולין. “רוב האנשים חושבים שבתקופת הקומוניזם לא היה עיצוב, אבל זה לא נכון”, היא קובעת. “הגבולות לא היו סגורים מבחינה הרמטית, היו חילופי דעות ורעיונות, ואף על פי שהיה פער באפשרויות הייצור בין המערב למזרח, ללא ספק היתה חשיבה עיצובית.

“המעצבים במדינות אלו חלקו אותה חוויה, שבבסיסה עמד המחסור. לא שאלת את עצמך אחרי מלחמת העולם השנייה איזו ספה אני רוצה שתהיה לי או איזה סלון אני רוצה. עמדת בתור כדי לקבל שישה חודשים לאחר מכן את הספה שהיתה בנמצא. ואז קיבלת ספה אבל לא היו לך הברגים לחבר את החלקים שלה. זה יצר חשיבה פרקטית משותפת, לעשות משהו משום דבר, ושימר את מלאכות הקראפט השונות. כבר בבית הספר נדרשתי לדעת איך לתקן את הגרביים שלי, איך לסרוג, איך להשתמש במברג. היום זה טרנד בעיצוב לחזור למחזור ולמלאכות הידיים, ולפעמים התוצאה דומה, אבל זה מגיע מניסיון ומחוויה אחרים”.

לכן, מעבר להיבט הנוסטלגי והרומנטי של הפריטים המוצגים בגלריה התחתונה, יעקובסון סבורה שיש להם ערך עיצובי. “אילו פעלה במדינות האלו חברה כמו ‘ויטרה’ והיה אפשר להעביר את המוצרים לייצור תעשייתי, הם היו יכולים להפוך לאיקונים”, היא אומרת ומצביעה לדוגמה על הכיסא לגינה שעיצב פיטר גיצזי מהונגריה ב–1968 או הכיסא האדום שעיצב רומאן מודזלבסקי ב–1958. אלמנתו של מודזלבסקי, היא מספרת, מכרה לא מזמן את הזכויות לחברה פולנית וזו התאימה אותו לייצור תעשייתי בטכנולוגיה חדשה ותשווק אותו מחדש כפריט עיצוב עכשווי.

אגניישקה יעקובסון-ציילצקה. מפה לא מדינית של אירופהצילום: דודו בכר

לצד פריטים אלו מציגה המעצבת יעל טרגן על קירות הגלריה התחתונה את סיפור “עליית הטקסטיל” במעין מפת דרכים, החוקרת את הקשר בין נדידת הידע החומרי בתחום הטקסטיל ממדינות מרכז אירופה לארץ וצמיחתה של תעשיית הטקסטיל בישראל ‏(“מלודז’ ללודז’יה”‏) החל בשנות ה–20 של המאה הקודמת.

חוויה פוסט־קומוניסטית

בגלריה העליונה והגדולה של המוזיאון מוצגת התייחסות לעיצוב עכשווי ממרכז אירופה מ–1989 ועד היום. יעקובסון מספרת כי כיום יכולות הייצור של מדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר כבר דומות לאלו של מדינות המערב. ועם זאת, עדיין אפשר להבחין בבירור בסגנונות ייצור ועיצוב הייחודיים למדינות מרכז אירופה: קיימת בהן חזרה אל מסורות עבודה כמו נגרות בניין ועבודה בעץ, רקמה וקליעה, תפירה ואריגה, ואל חומרים טבעיים.
בניגוד לגלריה התחתונה, שבה כל הפריטים מקובצים ביחד, בגלריה העליונה הפריטים מחולקים על פי מדינות המוצא של המעצבים. “נקודת המוצא שלי נבעה מההבנה שבכל המדינות האלו מעצבים חושבים באופן דומה. כשהתחלתי לאגד את הפריטים הבנתי שהעיצוב משרטט את המפה החדשה של אירופה”, אומרת יעקובסון. “זו לא מפה מדינית או פוליטית, זו מפה שלא קשורה לתוצאות של מלחמה כזו או אחרת”.

השאלה המתבקשת בהקשר זה היא אילו מדינות שייכות למרכז אירופה ומי מחליט זאת. “מבחינה היסטורית מרכז אירופה כלל גם את אוסטריה, שהיתה חלק מהקיסרות האוסטרו־הונגרית, וחלקים מאוקראינה שהיו שייכים לפולין. אבל במהלך העבודה על התערוכה הבנתי שזה יהיה טיפשי להתייחס לגבולות באופן ישיר, כי היום המדינות במצב שונה מהבחינה הפוליטית.

צעצוע ברווז, ריאדה פונטס וזאנה המקה, לטביה, 2009צילום: דודו בכר

“החלטתי לבחור אם כך במדינות שחולקות ציר זמן משותף, ששתי נקודות הזמן הבולטות בו הן סיומה של מלחמת העולם השנייה ב–1945 ונפילתה של חומת ברלין ב–1989. זה גם היה השלב שבו הבנתי שהחוויה המשותפת למרכז אירופה היא החוויה הפוסט־קומוניסטית. לכן בלארוס ואוקראינה לא נכנסו לתערוכה, שהרי אי אפשר להגיד שהן לגמרי בשלב הפוסט־קומוניסטי, ומנגד גם לא אוסטריה, שהפכה מזמן לקפיטליסטית. המסקנה העיקרית היא שגבולות מדיניים חשובים פחות ממסורת: הגבולות זזים אבל המסורת נשארת, היא לא דבר שקל להעביר ממקום למקום באותה מידה”.

במקביל לחלוקה בין המדינות אפשר גם לסייר בגלריה העליונה על פי תימות המשותפות לעבודות - ממסורות אמנות עממיות, הומור אירוני, אלגנטיות חדשה, ועד דמוקרטיה חדשה, מוחות יצירתיים, ציטוטים ואמנויות ומלאכות יד. “כך, אם השורשים שלך בפולין ואתה מתעניין במיוחד בעיצוב הפולני העכשווי, אתה יכול לראות מה קורה שם”, מסבירה יעקובסון. “מצד שני אתה יכול לסייר בתערוכה לפי התימות המשותפות של העיצוב העכשווי במרכז אירופה.

“הבעיה היא שמרכז אירופאים לא לגמרי גאים בעצמם. אנחנו רוצים להיות מתקדמים מבחינה טכנולוגית, וחלקים מהעולם דורשים מאתנו ללמוד הכל מחדש: איך למחזר ולהשתמש מחדש בחומרים. אבל בעצם יש לנו את זה מתחת לעור. אנחנו לא מעריכים מספיק את היכולת הזאת. אם תביט בתערוכה תראה אובייקטים רבים באיכות מעולה ומעצבים שעושים שימוש מתקדם בטכנולוגיה, גם אם מטרתם היא לפעמים לגרום לדברים להיראות מסורתיים”.

אפשר בכלל לדבר היום, בעידן הגלובלי, על עיצוב לאומי?

“אני חושבת שלא. מה קורה כשחברה איטלקית עובדת עם מעצב הולנדי? זה עיצוב איטלקי או הולנדי? פעם היית יכול לדעת אם הצייר בריטי או הולנדי. היום, כשאתה אומר מעצב הולנדי או מעצב בריטי, זה לא אומר כלום. כל מעצב הוא התוצר של החוויות שלו. גם אתה - סבא וסבתא שלך היו פולנים, הוריך נולדו בישראל, אתה עצמך טיילת בעולם, והכל ביחד יוצר את מי שאתה”.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ