בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי מעצב את מה שאנחנו אוכלים

תערוכה המוצגת בהולנד עוסקת בתפקידם של מעצבים בהבנה של חוויית האכילה האנושית. מה באמת קורה בחוות חיות, האם ריח של מזון יכול לשנות עמדות חברתיות ואיך הגיעו תרופות לארגזי קוקה קולה

תגובות

בשנת 1989 העלתה מחלקת השיווק של תאגיד המזון הבינלאומי יוניליבר הצעה להפוך את הארטיקים והקרטיבים הצבעוניים שמזוהים עם ילדים למוצר מעניין יותר שמיועד למבוגרים. לשם כך נבחרו צורה של לבנה פשוטה עם פינות עגולות, צבעים רגועים של וניל פשוט ושוקולד כהה וגודל מסיבי יותר בהתאם לשם שנבחר לבסוף, מגנום.

לא מדובר במהלך יוצא דופן במיוחד, שכן מוצרים חדשים נולדים מדי יום. ואולם, הסיפור של מגנום, כמו זה של מוצרי מזון אחרים, שייך בדרך כלל לאגפי השיווק ומינהל העסקים ואינו מזוהה עם תחום העיצוב. המעצבת ההולנדית מריה ווגלזן מבקשת לשנות את התפישה הזאת.

"אוכל תעשייתי וזול מעוצב לא פחות מהכיסאות הכי מסוגננים ויקרים", היא אומרת. "מעצבי מזון בוחרים את החומרים שבהם הם משתמשים מתוך מחשבה על חיי מדף, צבע, מרקם ועוד, והאריזה נוצרת כדי לגרות חושים. למה אם כך במוזיאון לעיצוב לא רואים אף פעם אוכל? יש כל כך הרבה עיצוב באוכל. אנשים לא חושבים על זה, אבל בכל מה שהם קונים בסופרמרקט היה מי שחשב על טקסטורה, על צורה, על צבע, אפילו על הצליל שהאוכל משמיע. אלו דברים שאנשים לוקחים כמובן מאליו. הם לא חושבים כמה אנשים וכמה מחשבה מושקעים במה שאנחנו שמים בצלחת ומכניסים לפה".

כך, הסיפור מאחורי העיצוב של מגנום, כמו גם מדוע לחטיפי הצ'יפס יש צורה עגולה וכיצד קשורה ביצת ההפתעה של קינדר למיתוסים של פוריות, הם רק חלק מהמוצגים בתערוכה שנפתחה באיינדהובן במסגרת שבוע העיצוב של הולנד שהתקיים בעיר בחודש שעבר (ותוצג עד 6 בינואר). התערוכה, "תרבות המזון: אוכל ועיצוב", אורגנה על ידי פרמסלה, המכון ההולנדי לעיצוב ואופנה, ומטרתה לעסוק בשאלה כיצד מעצבים יכולים לעזור לאנושות לבצע את השינויים ההכרחיים בשרשרת המזון שלה. ווגלזן, אוצרת התערוכה, בחרה עבודות של מעצבים העוסקים בקשר בין עיצוב, אוכל והמקורות של מה שאנחנו אוכלים, מיפתה את מערכת היחסים המורכבת של בני אדם עם אוכל וניסתה לעורר במבקרים מודעות לאופן שבו הוא מיוצר.

אחת העבודות הצנועות אך המעוררות מחשבה בתערוכה היא חוות חיות שעיצב טום ולטיוס, בוגר טרי של האקדמיה לעיצוב באיינדהובן. "הורים בדרך כלל מלמדים את הילדים שלהם לא לשחק עם אוכל", הוא מציין; בניסיון לעורר הבנה טובה יותר של השאלה מהיכן בא המזון המומח על הצלחת שלנו, הוא עיצב חוות צעצוע שמטרתה להמחיש את המציאות של תעשיית הבשר. "Playing Food" היא חווה העשויה מעץ ובה 200 חזירים וכן ייצוג של כמויות המזון האדירות שצריך כדי להאכיל אותם, של העצים שצריך לגדוע כדי לקיים את החווה ושל הגשם החומצתי שיוצר הדשן שבו נעשה שימוש בחוות אלו.

"כשילדים משחקים בחווה יש בה בדרך כלל פרה אחת, חמור אחד, תרנגולת אחת וכן הלאה, וכולם חיים ביחד באושר. המציאות, כידוע, שונה לחלוטין", אומרת ווגלזן. "האריזה של החווה אולי תמימה וילדותית אבל המסר ברור, ודי להסתכל על השטח שמוקדש לכל חזיר כדי להבין שהחווה הדמיונית שיש לנו בראש כבר מזמן אינה כזאת. כיום כבר ברור שאי אפשר יהיה לספק בשר בכמויות שהעולם צריך, וזו גם נקודת המוצא של עבודות אחרות שמוצגות בתערוכה".

לדוגמה, פרויקט אישי של ווגלזן שהמציאה חיות דמיוניות שמכינים מהן תחליפי בשר, או הפרויקט של ג'יימס קינג המציב את השאלה איך ייראה בשר שיגודל במעבדה ומה תפקיד המעצב בעידן שבו אפשר יהיה לגדל במעבדה בשר מבלי להרוג שום חיה.

תפקיד המעצב עלה גם באגרטל "כוורת" של המעצב תומס ליברטיני ¬ אובייקט דמוי אגרטל סיני עתיק, שייצרו 40 אלף דבורים בחלת דבש טבעית. העבודה, המשלבת אמנות, טבע ומדע, מעוררת שאלות אתיות בדבר השימוש ביצורים מהטבע כדי ליצור חפץ נחשק.

פעולת האכילה, הרקע התרבותי שלה והרגשות הסובבים אותה מעסיקה אל ווגלזן מאז שסיימה את לימודי העיצוב שלה. ב 12 השנים האחרונות היא פתחה שתי מסעדות, כתבה את הספר "Eat Love" ועיצבה ארוחות וסדנאות.

ווגלזן היתה מהראשונים שהביאו לידי ביטוי ממשי את כוחם של מעצבים לפעול בטריטוריה של האוכל, בדרך שונה בתכלית מההתייחסות המסורתית של שפים ושל כל מי שבא מתחום הבישול וההסעדה. היא החלה בכך עוד בפרויקט הגמר שלה, שעסק בעיצוב סעודה שלאחר המוות. כיום היא מכנה את עצמה Eating Designer, הגדרה שמגלמת את ההתייחסות שלה לחוויה הכוללת ולסוגיות תרבותיות, חברתיות והיסטוריות הכרוכות בה, בדגש על המקור של האוכל ועל התרבות המקומית.

כך גם בתערוכה. בחלל הכניסה הוצב פרויקט שמציג גידול של ירקות ופירות בתוך מבנים נטושים בעיר. הצמחים הוארו באור סגול מיוחד שאמור לספק להם את כמות האור הנדרשת. לפי ווגלזן, גידול עירוני מאפשר גם לגדל זנים שרגישים לתנודות ותזוזות.

פרויקט אחר שעסק בקשר בין אורבניות לאוכל היה כוורות עירוניות. בשנים האחרונות העולם מתמודד עם היעלמות הדבורים, ואחד הפתרונות הוא גידולן בערים. לצד צנצנות דבש שהוכנו בערים שונות בעולם מוצגות שתי כוורות עירוניות, אחת מהן כוורת ביתית של חברת פיליפס שמאפשרת להכין דבש בבית.

סמוך לחלל הכניסה מוצגת עבודת וידיאו ובה נראות עשר נשים בנות רומה (צועניות) בהונגריה המאכילות עוברים ושבים ומספרות להם סיפורים, בניסיון לקשר בין בני אדם ולעורר מודעות לבעיות שלהן ושל קהילתן. ווגלזן מספרת שבסוף כל פעולה כזו קיבל כל אחד מהמשתתפים בלון לבן שבתוכו נאצר ריחו של האוכל שהאכילו אותם. לדבריה, הפרויקט ריגש את המשתתפים והניע אותם לדבר על נשות הרומה מן הפן האנושי ולא רק הפוליטי.

סיימון ברי הבריטי גילה יום אחד שלחברת קוקה קולה יש מערכת ההפצה היעילה ביותר בעולם. כך, בעוד שבמדינות מתפתחות רבות ילדים מתים כי אינם מקבלים את התרופות שהם צריכים, אין בעיה להשיג באזורים אלו את המשקאות המוגזים של החברה. ברי הקים את "ColaLife", ארגון שמטרתו להשתמש ביכולת ההפצה של חברות המשקאות הקלים למען עזרה הומניטרית. הוא עיצב אריזות משולשות מפלסטיק, הדומה לאריזות של כריכים הנמכרים במרכולים, שיכולות להכיל תרופות ולהיכנס בקלות לארגזי הבקבוקים.

"בדרך כלל תערוכות שעוסקות באוכל הן אליטיסטיות מדי או חינוכיות מדי. רציתי לעשות תערוכה אנושית", אומרת ווגלזן. "תרבות האוכל היא התרבות הכי לא אליטיסטית בעולם: היא עניין יום-יומי שקל להבין אותו, שעושה שימוש בכל החושים. זו הסיבה שרציתי להראות מגוון רחב של פרויקטים.

"בסופו של דבר רציתי להראות שאוכל הוא הדבר הכי חשוב בעולם, ומעצבים צריכים להכיר בכך ולא לעסוק רק בעיצוב מוצר, עיצוב אופנה, עיצוב גרפי וכן הלאה. מעטים מודעים לתפקידם של מעצבים ביצירת חוויית האכילה שלנו, בארגון שרשרת המזון ובסיוע בהבנת הסוגיות הקשורות למה שאנחנו אוכלים. גם מעצבים עצמם עדיין לא רואים את כל ההזדמנויות הגלומות בתחום הזה. אף שמעצבים מעצבים בעבור אנשים, לא פעם הם מתעלמים מהמזון, שהוא מה שמחזיק אותנו בחיים".

התערוכה מסתיימת בהצהרה שאמנם כבר נהפכה לקלישאה ¬ "אתה מה שאתה אוכל"; אבל אחרי סיבוב בין המוצגים היא נשמעת משכנעת במיוחד. "כל מה שאתה שומע, חושב, מרגיש וטועם הופך אותך למה שאתה. אוכל תורם לזהות שלך והוא חלק מהאישיות שלך", מדגישה ווגלזן. "הדברים שאנחנו אוכלים עוברים דרכנו, פשוטו כמשמעו, אבל כמה ומה אנחנו יודעים עליהם? אוכל נותן לנו כוח ושליטה, אבל גם הופך אותנו לתלויים. הייתי שמחה לתת השראה למעצבים שאינם מעורבים עדיין בשרשרת המזון ולגרום להם להתחיל לעסוק בנושא".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו