שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האסתטיקה של בוגרי האקדמיה לעיצוב באיינדהובן

צעצועים שמאפשרים לילדים להתמודד עם הפחדים לצד מגזינים שממיינים צילומים ממכשירי טלפון חכמים. תערוכת בוגרי האקדמיה לעיצוב של איינדהובן התאפיינה באסתטיקה מוקפדת ובחשיבה קונצפטואלית מעמיקה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

החלטתם לבקר באחת מתערוכות הבוגרים של בתי הספר לעיצוב שמתקיימות בכל שנה בחודשי הקיץ. באתם לשערי המוסד ואתם מבחינים בתור ארוך בכניסה. שנייה לפני שאתם נכנסים אתם נתקלים בקופה ומתבקשים לשלם 50 שקלים תמורת כניסה חד פעמית. אם אתם רוצים לבקר שוב בהמשך השבוע יש לכם אפשרות לשלם 225 שקלים תמורת מנוי שבועי.

נשמע מופרך? לא אם זו תערוכת הבוגרים של האקדמיה לעיצוב של איינדהובן. התערוכה מתקיימת בכל שנה באוקטובר כחלק מאירועי שבוע העיצוב של הולנד. באוקטובר האחרון ביקרו בה כ–28 אלף בני אדם שיכלו להתרשם מעבודותיהם של כ–130 הסטודנטים, בוגרי התואר הראשון והשני, שהציגו זה לצד זה בבניין בית הספר שהיה פעם, כמו חללי תצוגה רבים ואחרים באיינדהובן, מפעל של חברת פיליפס.

מערכת לבוש עם חיישנים אלקטרוניים

ההחלטה לגבות כסף בכניסה היא לא הדבר היחיד שמבדיל בין האקדמיה באיינדהובן לבתי ספר אחרים לעיצוב בעולם. אם בדרך כלל תערוכות הבוגרים מתקיימות בצמוד להגשות סוף השנה, באיינדהובן לוקחים את הזמן. התוצאה מצדיקה את הסבלנות: כך אפשר לצלם את העבודות ולהוציא קטלוג כמו שצריך. כך אפשר לכתוב טקסטים על העבודות והבוגרים שלא יביכו את המבקרים. וחשוב יותר, כך אפשר לשפר ולתקן את מה שצריך ולחשוב על הדרך הטובה ביותר להציג כל פרויקט ופרויקט. אלו לא רק היבטים טכנים, אלא ניסיון להציג את העבודות בצורה הטובה ביותר שתשרת גם את הבוגרים וגם את האקדמיה.

עם זאת, לא זה מה שהפך את האקדמיה לעיצוב של איינדהובן לאחד מבתי הספר לעיצוב המובילים בעולם. בתחילת העשור הקודם מונתה למנהלת שלו חזאית הטרנדים לי אדלקורט והיא חוללה בו מהפכה מן היסוד. היא שינתה את כל החלוקה הרגילה של מחלקות ודיסציפלינות בעיצוב לפי תפישתה, שנבעה מעיסוקה המולטי־דיסציפלינרית בתחזיות טרנדים. במקום עיצוב תעשייתי, אינטראקטיבי או תקשורת חזותית, הלימודים באיינדהובן מחולקים על פי המשתמש הסופי; מסלולי הלימוד שם הם אדם והמרחב הציבורי, אדם ותנועה, אדם ופנאי, אדם ורווחה, ועוד.

כך, לצד הפרויקטים הרגילים שכבר אפשר למצוא בכל תערוכת בוגרים כמו פרויקטים שעוסקים בחקלאות עירונית, כלים שנעשו מפסולת אורגנית, פיתוחים מתקדמים של טקסטיל, כוורות עירוניות ופרויקטים שעוסקים בתרבות המזון, היה אפשר למצוא בפרויקטים האחרים את מה שאולי, בזהירות מתבקשת, אפשר לכנות כעיצוב הולנדי או איינדהובני: עיצוב פתוח יותר, פחות דוגמטי, עם דגש חזק על חזרה לעבודת ידיים ולמלאכות הקראפט, עם בחינה מחודשת של תהליכי עבודה וחזרה לייצור המקומי.

בנוסף, מלבד העדר מפתיע של עבודות הקשורות לעולם הדיגיטלי, העבודות שהוצגו אופיינו באסתטיקה מוקפדת ובחשיבה קונצפטואלית מעמיקה, ועסקו ברובן בסוגיות חברתיות. לדוגמה, היקארו איממורה יצרה סדרה של צעצועים לחדרי המתנה שמאפשרים לילדים קטנים להתמודד עם הפחדים ולהפחית את הלחץ. את הצעצועים המדמים מכונות שיקוף כמו אק”ג ואקס־ריי, מלווים ספרי תמונות המאפשרים לילדים להבין את הבדיקות הרפואיות. אלכסנדרה שימנסקה יצרה מערכת לבוש עם חיישנים אלקטרונים שנתפרו לתוך הבגד, שנועדו לעזור לאנשים להתמודד עם הפחדים שלהם. כך לדוגמה אם אדם מחכה לבד בתחנת רכבת תחתית באמצע הלילה, מגע באזור הכתף יפעיל את החיישנים של החולצה שלובשים בן או בת הזוג שלו. אלו יכולים כתגובה ללטף את אותו האזור וליצור תחושה של מגע, חום, רעד או תנועה בצד השני.

צעצועים לחדרי המתנה

כמה מהפרויקטים המעניינים במיוחד היו קשורים למזון. בניסיון לספק תשובה לשאלה מהיכן מגיע המזון שעל הצלחת שלנו, עיצב טום ולטיוס חוות צעצוע שמטרתה להבליט את המציאות של תעשיית הבשר. החווה שעשויה מעץ כוללת 200 חזירים ובנוסף גם ייצוג של כמויות המזון האדירות שצריך כדי להאכיל אותם, את העצים שצריך לגדוע כדי לקיים את החווה, ואת הגשם החומצתי שנוצר עקב הדשן שעושים בו שימוש בחוות אלה. די להביט על השטח שמוקדש לכל חזיר בחזיר כדי להבין שהחוות של פעם, שבהן שוכנים חזיר אחד, חמור אחד, תרנגול אחד וכן הלאה, כבר מזמן לא קיימות.

טים נוטרמנס עסק בארוחות שמחלקים בטיסות. הוא יצר תרחיש שבו גם אם האוכל יישאר באותה איכות לא מספקת, הוא עדיין יוכל להיראות אטרקטיבי יותר ולהופיע בצורה שונה בכל צלחת בהתאמה אישית לכל נוסע.

ולבסוף, אי אפשר בלי העידן הדיגיטלי. קווין קולס יצר מגזינים שעושים שימוש בתמונות שאנחנו מצלמים במכשירי הטלפון החכמים ומשאירים אותן ללא שימוש ובלי שאיש ייחשף להם. על ידי המיון והאוצרות הוא מבקש בכל זאת להחזיר את האיכות על חשבון הכמות לעולם הצילום.

אירמה פולדייני חקרה בפרויקט הגמר שלה, “Digitalogue”, כיצד שינה העולם הדיגיטלי את המחוות הגופניות שלנו. היא גילתה שכשאנשים אומרים שהם ישלחו הודעת טקסט הם עושים תנועת הקלדה עם הבוהן ושלהבטחה “נדבר מאוחר יותר” מתלווה לעתים רבות תנועת הקלדה עם שתי הידיים. הפרויקט מעורר סקרנות ומעלה את השאלה אם ומתי יהיה אפשר לראות באקדמיה באיינדהובן פרויקטים רבים יותר שיעסקו בעולם הדיגיטלי, ואם גם הם יהיו מזוהים עם טביעת האצבע החמקמקה של העיצוב ההולנדי.

גינה מודולריתצילום: פמקה ריכמן ואסטריד זוידמה

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ