בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העולם האנלוגי של קבוצת טרויקה

הם משלבים עיצוב, הנדסה ואמנות ונעים בין קדמה לנוסטלגיה. חברי קבוצת טרויקה, שהציגו גם בפסטיבל העיצוב של לונדון, מגלים מה יקרה אם אפל תפנה אליהם

4תגובות

הקיץ הציבו חברי קבוצת טרויקה בגינה שבמרכז כיכר הוקסטון בלונדון מיצב אינטראקטיבי מעורר תגובות. זה היה במסגרת פסטיבל האדריכלות של לונדון, והמיצב של הקבוצה התנשא לגובה של חמישה מטרים, היה בנוי ממנורות לד והציג את מזג האוויר ואת הטמפרטורה באמצעות ייצוגים גרפיים של שמש, עננים, גשם ומספרים. ואולם, בניגוד למקובל, הוא לא הציג את מזג האוויר העתידי. מזג האוויר שנראה בו היה זה ששרר בעיר יום קודם לכן, דבר שעורר בין המבקרים בכיכר שיח מסוג אחר ­ אירוני, ביקורתי, משועשע ­ על עיסוקם האובססיבי של הבריטים בשני תחומים: טכנולוגיה ומזג האוויר. 

המיצב, שנקרא "מזג האוויר אתמול", הוא דוגמה אופיינית לעבודות של טרויקה. אלו משלבות עיצוב, הנדסה ואמנות, ובתהליך הייצור שלהן נעשה שימוש בטכניקות החדישות ביותר של העידן הדיגיטלי. ועם זאת, בחלקן הגדול הן משדרות תחושה של לואו-טק, של עידן אנלוגי.

עבודה אחרת כזאת היא "Cloud", שהזמינה מהם חברת התעופה בריטיש איירווייז ב‑2008 לטרמינל 5 בשדה התעופה היתרו שבלונדון. זהו פסל דיגיטלי שאורכו חמישה מטרים והוא מורכב מ‑4,638 דיסקיות שחורות וכסופות, המושחלות בדומה לשלטים הישנים של תחנות רכבת ושדות תעופה. התנועה של הדיסקיות יוצרת תחושה של גלים מרצדים המתרוצצים על פני ענן.

טרויקה 2012

גם "All the Time in the World", שיצרו חברי הקבוצה באותה שנה, הוזמנה על ידי החברה הבריטית: קיר אלקטרוני באורך של 22 מטר, שהוא גרסתם המקורית של חברי הקבוצה לסדרת השעונים האופיינית לשדות תעופה ולבתי מלון ומציגה את השעה בערי בירה באזורי זמן שונים בעולם. חברי טרויקה בחרו להציג על הקיר את השעה במקומות כמו מפלי הניאגרה, הלובר, מוזיאון גוגנהיים, הרי פוג'י ושאר פלאי עולם.

בתערוכה "חוקרים במופלא", שהתקיימה בתחילת השנה במוזיאון ישראל, הם הציגו את המיצב "Falling Light", גרסה חלקית של עבודה שהוזמנה מהם על ידי חברת סוורובסקי ליריד "דיזיין מיאמי" ב‑2010. זה כלל מתקנים מכניים שעוצבו במיוחד והמטירו ממטרים של טיפות אור זעירות. כאשר טיפות אלו "התנפצו" אל הרצפה הן יצרו הילות רוטטות בצבעי הקשת שהתפשטו כלפי חוץ; עדשות קריסטל שנחתכו למשולשים יצרו מנסרות ואלה שברו את התאורה הלבנה לצבעי הקשת, שנראו טהורים בזכות בהירות העדשות.

"אני חושבת שאנחנו פשוט אוהבים את הפיסיות של הדברים", מנסה קוני פרייר, חברת הקבוצה, להסביר את המשותף לעבודותיה. פרייר היא אחת משלושה חברים הפועלים בשלושה תחומים במקביל ­ תקשורת, אמנות ועיצוב. היא עצמה נולדה במזרח גרמניה ב‑1976 ויש לה רקע בצילום ובאיור. האחרים הם אווה רוקי, שנולדה במערב גרמניה ב‑1976 ועסקה במדיה אינטראקטיבית, וסבסטיאן נואל, שנולד בצרפת ב‑1977 ועבד אצל רון ארד ואנטוניו צ'יטריו.

השלושה נפגשו באר-סי-איי בלונדון כשרוקי ופרייר למדו תקשורת, אמנות ועיצוב, ונואל למד הנדסה ועיצוב מוצר. כבר בזמן הלימודים הם שיתפו פעולה במגוון פרויקטים עד שהקימו את טרויקה ב‑2003. הם מולטידיסציפלינריים, נעים בין תחומים ובין דו-ממד לתלת-ממד, ומתמחים בעבודות שלתנועה יש בהן מרכיב חשוב.

טרויקה 2012

דיברת על הפיסיות של העבודות שלכם. זה לא רק זה. אולי זו גם תחושה נוסטלגית שעולה מהן.

רוקי: "האוצר גארת ויליאמס ממוזיאון ויקטוריה ואלברט בחן בעבר את העבודות שלנו ואמר שאנחנו משתמשים בטכנולוגיה הכי חדישה כדי לצאת נגדה. אבל אנחנו לא נגד קדמה, אנחנו משתמשים בה בכל יום, ואני גם לא בטוחה שזה נוסטלגיה או רטרו. אנחנו לא רוצים באמת לחזור לעבר כמו שהיה, אבל אנחנו כן נרגשים לבקר בו מחדש".

פרייר: "בסופו של דבר העבודה שלנו קשורה לשאלות שאנחנו שבים ושואלים את עצמנו: מאיפה אנחנו באים, למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, למה אנשים מתעניינים בזה, אילו זיכרונות אנחנו נושאים עמנו. אפשר לראות ב'מזג האוויר אתמול' הערה על הטכנולוגיה העכשווית, שלפעמים מאפילה על הכוונה המקורית או על התוצאה הסופית. המיצג הזה מבוסס על טכנולוגיה עכשווית, מחובר לבקרת מזג האוויר של שדה התעופה של לונדון ומתעדכן כל הזמן כדי לספק מידע. ועם זאת, רצינו ליצור משהו משחקי יותר, שיגרום לאנשים לדבר זה עם זה.

"מבחינתנו, הטכנולוגיה, או ההתפתחות הטכנולוגית, היא ביטוי לחשיבה רציונלית ולמחקר מדעי, לניסיון להסביר ולמצוא פתרון לכל בעיה. אני חושבת שהעבודה שלנו עוסקת גם ברציונלי וגם במה שאי אפשר להסביר, בניסיון להעמיק ולחשוב מאיפה הגיעה הטכנולוגיה, למה היא נשארת, לבחון את הפער בין מה שאנחנו תופשים כמובן מאליו ובין מה שאנחנו לא יכולים להסביר".

אתם קצת כמו אינסטגרם, האפליקציה הכי מתקדמת שיוצרת תמונות הנראות כאילו צולמו בשנות ה‑70.

טרויקה 2012

"אני מבינה את הסיבה להשוואה הזאת אבל אני מקווה שאנחנו לא באמת כאלו", צוחקת פרייר.

אני פשוט תוהה למה חלק גדול מהעבודות שלכם הן סופר אינטלגנטיות עם הטכנולוגיה העדכנית ביותר ובכל זאת יש בהן הרגשה של לואו-טק.

פרייר: "זה נובע מהעניין שלנו בחומר שמחזיר אותנו בעל כורחנו לעולם האנלוגי. ב-'Falling Light', למשל, אפשר היה בקלות להציב על התקרה מקרן. הוא היה יוצר אפקט דומה, אבל ברור שלא את אותו האפקט בדיוק. אנחנו מחפשים משהו טהור עד מידה מסוימת, ובסופו של דבר אלה הכלים שלנו ­ טכנולוגיה, הנדסה, עיצוב.

"ואם חושבים על 'מזג האוויר אתמול', אז כן, יכולנו לשים מסך עם אותו מידע בדיוק. אבל מציאת השפה החזותית, במקרה זה באמצעות השימוש בנורות לד מסודרות בשורה, היתה גם פרקטית ­ היא היתה חסכונית, איפשרה לנו לעצב את זה כמו שרצינו, וגם לעבוד עם החומר, ליצור משהו שהוא לא אנונימי, לא קר, ולהוסיף משהו מובחן דרך הפיסיות של האובייקט".

אפשר להניח שלא יעניין אתכם במיוחד לעצב אייפון, מין גאדג'ט מהוקצע, מושלם מדי?

פרייר: "לא, אבל זה לא קשור ל'יותר מדי מושלם'. זה קשור ל'הומוגני מדי'".

רוקי: "אני לא הייתי רוצה לעצב משהו שאחרי כמה חודשים ייצא דגם חדש שלו ואז כולם ילכו אחריו, ואחרי כמה חודשים נוספים זה יחזור על עצמו. זה כל כך מעצבן אותי, במיוחד לנוכח העובדה שהם מוציאים בכל פעם מוצר מצוין. זה מרגיז מאוד".

"אם אפל יפנו אלינו אני אגיד בשמחה 'כן', רק שיהיו מוכנים להפתעות", מחייכת פרייר.

פתחתם את הסטודיו לפני עשר שנים. הייתם הילד החדש בשכונה, שילוב מקורי של עיצוב, מדע, אמנות ותכנות. עשר שנים לאחר מכן, מה השתנה?

פרייר: "אני חושבת שנקודת ההתחלה שלנו היתה כמעט ברירת מחדל, כי כשהתחלנו לעבוד ביחד בזמן הלימודים נמשכנו זה לזה בגלל עניין משותף, אולי בגלל האופן הביקורתי שבו אנו בוחנים את העולם, ולא כל כך בגלל רקע דומה. סבסטיאן הגיע מהנדסה ועיצוב מוצר, אווה מעיצוב גרפי ואנימציה, קצת וידיאו ארט, ואני מעיצוב גרפי וצילום.

"אבל הכלים האלו איפשרו לנו להתחיל לעסוק בפרויקטים מולטי דיסציפלינריים. זה היה נתיב טבעי, ועם הזמן נעשה ברור שזה מושך תשומת לב תקשורתית במידה כזו או אחרת. עניין אנשים לראות איך זה יכול לעבוד, איך אפשר לגשר בין התחומים האלו. אני מניחה שבעשר השנים האחרונות השאלות התחדדו ואנחנו עדיין תוהים לפעמים: מהם הגבולות? האם הם חשובים לנו? איפה הם נעשים חשובים? בסופו של דבר זה באמת מחקר שהתחיל באופן טבעי".

רוקי: "האמת היא שמעולם לא היתה התחלה של הסטודיו. זה פשוט צמח באופן אורגני מהלימוד ביחד. במשך השנים צמח העניין שלנו בתיאוריות של עיצוב ובעיצוב ביקורתי ובמקביל גם התחום השתנה: מה שנקרא לפני עשר שנים 'דיזיין ארט' היה שונה ממה שקורה היום בתחום. אז אלו היו בעיקר פריטים לא פונקציונליים ברמת גימור גבוהה, היום זה משהו אחר לגמרי, בגישה ביקורתית: אנחנו לא עובדים בתעשיית הייצור ההמוני, יש לנו הרבה מה להגיד על מדע ועל פיתוח ברמות שונות, וגם הדרך שבה אנשים מבינים זאת שונה מבעבר".

איך אתם מרגישים? היום כבר מתייחסים אליכם אחרת?

פרייר: "לא ממש, אנחנו תמיד מרגישים הילדים החדשים בשכונה".

באמת?

רוקי: "כן, במובן מסוים, כי עדיין אנחנו מחפשים אחרי טריטוריות שעדיין לא חקרנו, גם אם יש תימות שמעסיקות אותנו באופן קבוע".

פרייר: "מה שמשותף לנו הוא הסקרנות הגדולה והרצון לשיתופי פעולה. אנחנו עובדים עם כל מיני אנשים: מעצבים, מהנדסים, אדריכלים, ביולוגים, מדענים, כותבים; יש לנו עניין תמידי בטריטוריות שעדיין לא נכבשו. אני מקווה שאפשר לראות את זה בעבודות שלנו. עניין נוסף שהשתנה הוא קנה המידה והעניין שלנו בפרויקטים במרחב הציבורי, גם אם הם לא גדולים במיוחד.

"אז אנחנו שואלים את עצמנו איפה אנחנו רוצים לראות את העבודות האלו, באיזה קונטקסט ­ פרטי, ציבורי, גלריסטי, מוזיאלי? זה מחקר מתמיד, לחשוב איפה אנחנו רוצים להציג את העבודה שלנו ומה יקנה לנו את החופש הגדול ביותר לחקור רעיונות חדשים. זה אחד הדברים שמרגשים אותנו".

זה משנה לכם אם מגדירים את העבודות שלכם כעיצוב או כאמנות?

רוקי: "הדבר שהכי חשוב לי הוא שהעבודה תהיה רלוונטית. זה לא בהכרח עניין של פונקציונליות".

פרייר: "זה גם לא בהכרח עניין של תועלתנות. עולם העיצוב זוהה תמיד עם הייצור התעשייתי אבל בשנים האחרונות זה השתנה. לפני המהפכה התעשייתית והמכונות השאלה הזאת הרי לא היתה קיימת. גם בגבולות שבין אמנות לאומנות קורה משהו מעניין ודומה: קראפט נחשב למשהו שמייצרים יותר מפעם אחת, בעוד צייר, שעובד גם הוא בידיים, יוצר את המשהו החד פעמי לכאורה ומגלה את הדבר האמנותי. כמו כל דבר בחיים הרבה יותר קל לנו כשאנחנו שמים דברים במגירות. אנחנו מודעים להקשר ולשיקולים, לביקורת, איך שלא תקרא לזה. אבל בסוף, ביומיום, זה לא באמת מעסיק אותנו".

רוקי: "נכון. בסוף אני נמשכת לעבודה שמעניינת אותי ולא משנה מי עשה אותה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו