רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לארוג אותם ברכות

לו היה אינסטגרם לפני 50 שנה

הטקסטיל אמנם עומד בחזית העיצוב העכשווי, אבל התערוכה בגלריה פריסקופ, המוקדשת לעבודות כאלה, נופלת למלכודת הסנטימנטלית והקישוטית

3תגובות

משהו מעניין קורה בגלריית פריסקופ הוותיקה, שחגגה בשנה שעברה 15 שנים לפעילותה. הגלריה, שהתמקדה עד השנה שעברה בעיצוב עכשווי על התפר שבין עיצוב המוצר לעיצוב האמנותי, היתה הראשונה - וכמעט היחידה - שהציגה את מיטב המעצבים המקומיים כמו דגנית שטרן שוקן, רון גלעד, עמי דרך ודב גנשרוא, לידיה זבצקי, טל גור, עזרי טרזי, ורד קמינסקי, חנן דה לנגה, פיני ליבוביץ’ ועוד. אולם, בשנה האחרונה שרי פארן, מייסדת ובעלת הגלריה, שינתה כיוון והחלה להתמקד במה שהיא קוראת לו עיצוב עכשווי ו”נאו קראפט”.

בשנה האחרונה הוצגו בפריסקופ בין השאר תערוכות יחיד של בוריס שפייזמן ‏(זכוכית‏), גלי כנעני ‏(טקסטיל‏), דניה צ’למינסקי ‏(צורפות‏), עידית קפלן פרידברג ‏(טקסטיל‏), אילנה אפרתי ‏(אופנה‏) ועוד. בדומה לקו האוצרותי שאפיין את הגלריה קודם לכן, גם בתערוכות אלו לא הוצגו פריטים בעיצוב מסחרי או המוני והמוקד היה בדרך כלל על פריטים יחידניים שנמצאים על התפר שבין עיצוב, אמנות וטכנולוגיה.

דודו בכר

זה גם המצב בתערוכה “טקסטילירי” ‏(שילוב בין המלים טקסטיל ולירי‏), שנפתחה לפני שבועיים. האוצרת אילה רז אספה 20 יוצרים שמציגים בתערוכה עבודות, שלדבריה “מבטאות באמצעות חומרי הטקסטיל הלכי רוח אישיים ורגשות פרטיים של היוצר, כשהחומר הטקסטילי משמש כתחליף לכלי נגינה או למכחול”.

ההחלטה להתמקד ב”נאו קרפט” ובטקסטיל קשורה לעניין רחב יותר בתחום בארץ ובעולם. כך לדוגמה בשנים האחרונות נהפכו תערוכות הבוגרים של המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר לאחד המקומות המעניינים לעקוב אחר מגמות בעיצוב העכשווי, המביאות לידי ביטוי זליגה וחיבור בין טכנולוגיות תעשייתיות ובין עבודות היד המסורתיות, יישומים עיצוביים עדכניים לטכנולוגיות ייצור מתקדמות, הטמעה של רעיונות מתחום העיצוב הבר־קיימא ופיתוח סדרתי של מוצרים המשלבים מחוות אומנותיות עם ייצור תעשייתי.

המשטח הטקסטילי, כפי שהוא מוצג בתערוכות אלו - רגע לפני שהוא נהפך למוצר תלת־ממדי, בגד, חפץ או משטח שמקיף את המרחב הביתי - עומד במרכז העניינים. אולם, על אף ההתמקדות בפן אחד של אומנות הטקסטיל, הפן הלירי, ואולי בגללו, קיים פער בין הצהרת הכוונות של רז לבין התוצאה בשטח. תחילה, הכמות: טוב היה אילו רז היתה מצמצמת את מספר המשתתפים והיתה מציגה תערוכה מהודקת יותר מבחינה נושאית ששומרת על רמה אחידה ולא נופלת למלכודת הסנטימנטלית והקישוטית. עבודות טקסטיל צריכות בדרך כלל חלל תצוגה גדול ומרשים יותר מהחלל האינטימי של גלריית פריסקופ, והצפיפות לא עושה אתן חסד. כתוצאה מהריבוי, עבודות רבות הולכות לאיבוד.

דודו בכר

כך לדוגמה, אחת העבודות המסקרנות והמוצלחות בתערוכה, שיצרה לי שיין, נחבאת בשולחן הכתיבה שמשמש את עובדי הגלריה, וקל להחמיץ אותה. שיין היא דוגמה טובה לטשטוש בין אמנות לעיצוב ובין אמנות לאומנות, שמאפיין את התחום: היא בוגרת המחלקה לעיצוב גרפי - תקשורת חזותית בוויצו חיפה; פרויקט הגמר שלה, שנוצר בהשראת הספר “ארצות המסתורין” של ג’יל רגאש, כלל איורים בטכניקת הדפס משי באורך של שני מטרים וממצאים שונים שכביכול “שרדו”, כחלקי גופות, שאריות בגדים ועוד; ובתערוכה היא מציגה צמידים בשם “שפת סתרים”. שיין יצרה בצמידים ובשרשרת שפה חדשה מפירוק והרכבה של אותיות עבריות עתיקות, בשילוב חוטים, לבד ומתכות זוהרות, והצליחה ליצור אובייקט נחשק ומפתיע עם איכויות ליריות.

כך גם העבודה של משה רואס - שעשויה מבד כותנה, פליז, נחושת וליפה בטכניקה של דפוס רשת וצריבה - שנתלתה על הקיר מאחורי אותו שולחן. רואס השתמש באריג כמצע בסיס שאיפשר לו לחקור גופניות ופוטנציאל של כמעט קריסה. באמצעות שריפה כימית הוא מתחיל בתהליך של הרס המשטח הטקסטילי הנוצר על ידי הזמן החולף, והתוצאה היא אריגים מסקרנים שהם ספק בגדים שאפשר ללבוש, ספק עבודות אמנות לתלות על הקיר, ספק וילונות או מחיצות טקסטיליות, שהיו צריכים לקבל במה מוצלחת יותר.

גם העלה שמציגה מיקה בר, שמונח על במה נמוכה, נראה מעט מסכן למרות שהוא נוצר בטכניקה מורכבת וחדשנית. בר מציגה משטח טקסטילי בצורת עלה ‏(בשם “ללא כותרת”‏), שנוצר בטכניקה של דפוס משי על כותנה צבועה ידנית. העלה עשוי בעבודת יד, אך מהווה בסיס ליצירת בדים דומים בכמויות גדולות יותר, והוא מייצג את המחקר המתמשך של בר על היחס בין הגאומטרי לאורגני ובין דימוי לחומר. אולם, האם מדובר בעבודה לירית? במיוחד כשהטכניקה שבה היא נעשתה מרשימה כל כך? לא בהכרח.

דודו בכר

ולבסוף, אחת העבודות המרגשות - או הליריות - בתערוכה, מונחת גם היא כמעט כלאחר יד על שולחן קטן, ממש “מבקשת” לקבל חלל תצוגה משלה כדי שיהיה אפשר להתרשם מכל הרבדים שהיא מכילה. שירה שובל, בעבודה “מכתב לסבתא”, השתמשה במאות פתקים קטנים וצבעוניים שנשארו אחרי מות סבתה, ועיבדה אותם לידי עבודה חדשה משלה. הפתקים הריבועיים, שלרגע נדמים כאילו נלקחו מאפליקציית הצילום אינסטגרם לו היתה קיימת לפני עשרות שנים, כוללים ציורים נאיביים, שנוצרו תוך שימוש בעפרונות על ניירות מזדמנים, לפעמים על גבי מרשמים של תרופות או מעטפות שונות ומשונות.

מדי פעם כמה מלים מקושקשות על הציורים, בדרך כלל ברכות לחג ולמשפחה ולפעמים גם כמה מלים אקראיות ברוסית, דמויות העשויות עיגולים פשוטים ונופים: העצים של הקיבוץ שבו גרה, הסירות מהמזח, מכונית קטנה או פנס רחוב; הכל בציורים מיניאטוריים ועדינים. שובל שילבה בפתקים את פעולת הרקמה שלה, הוסיפה בכך לפתקים שכבה חדשה של פרשנות, הן מבחינה חזותית והן מבחינה רגשית, והתוצאה היא עבודה מפתיעה ומרגשת.

“טקסטילירי”, גלריה פריסקופ, בן יהודה 176, תל אביב. שעות פתיחה: ב’־ה’, 17:00–20:00; שישי־שבת 11:00–13:00. עד ה–12 בינואר.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true