הבנה חותכת |

תומר בוטנר מוכר סכינים לעולם

עד שהחל למכור לשפים את הסכינים בעיצובו, למד בוטנר שלושה דברים: שכישלון בלימודים יכול להוביל להצלחה בחיים, שחוש עסקי חשוב לא פחות מכישרון עיצוב, ושהלוואה לא לוקחים בבנק אלא בכפר הגלובלי

דפנה ארד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

ההיחלצות של תומר בוטנר, בן 31, מהכישלון המקצועי המעליב שחווה תוכל מן הסתם להיכלל בספר הדרכה כלשהו על עזרה עצמית. בדירתו שבשכונת פלורנטין התל אביבית הממוקמת מעל חנות רהיטים, בחיוך כן, חולצת ג'ינס מכופתרת ומשקפיים עגולים מעל לשפם ג'ינג'י, הוא מדבר בפתיחות על התהליך הפנימי שעבר מאז שנכשל בלימודים ועד שהפך למעצב סכינים שמוכר את סכיניו לשפים בעולם.

בבית הספר היסודי והתיכון היה תומר בוטנר תלמיד גרוע, אבל כשהגיע למכללת העיצוב שנקר החליט תומר ללמוד כמו שלא למד בחיים. בשנה א' הוא נבחר למצטיין המחזור בחוג העיצוב התעשייתי, ובמשך ארבע שנים מילא את כל הדרישות האקדמיות. הוא ראה בעצמו אמן וחלם על תערוכות ומוזיאונים. גם בבוקר הגשת פרוייקט הגמר שלו בסוף שנה ד' ידע שיש בידיו משהו מיוחד. הוא העמיד לתצוגה את היצירה עליה שקד חודשים, ובני כיתתו החמיאו לו עליה: אלה היו שבעה אובייקטים גדולים שמסמלים את שבעת החטאים, מעוצבים בגמלוניות בצבעי פסטל. שום דבר לא הכין אותו לרגע בו הודיעו לו שהוא נכשל, שכל עבודתו יורדת לטמיון. בארבע שנות לימודיו שמע רק על שני תלמידים שנכשלו והיה משוכנע שזוהי איננה אפשרות לתלמיד כוכב מסוגו. הוא ערער על ציון ה'נכשל', ונכשל שוב בערעור.

בשלב זה, יכול היה לוותר על הכל, להצטנף בביתו ולהבין שהמקצוע הזה לא בשבילו. אבל במקום זה החליט בוטנר להכיר בחסרונותיו, לזנוח את היומרות הקונצפטואליות ולהתמקד במה שהוא מוכשר לו באמת. הוא נכנס לסדנה ולא הפסיק לעבוד עד שיצר את גרסתו האישית לסכין מטבח: "זה שחטפתי אגרוף לפנים זה תמיד טוב. נפילה מלמדת אותך ענווה. הכישלון גרם לי לקחת על עצמי משהו מאוד פרקטי, מאוד תכל'סי. משהו שאני יכול למכור".

בוטנר עם סכין בעיצובו. המזמינים עוקבים אחרי התקדמות העבודה בפייסבוק ובאינסטגרםצילום: דודו בכר

כיום, בשונה מחבריו ללימודים, הוא לא מפסיק לעבוד. מלבד סכיני השף שהוא מוכר דרך האינטרנט, יש לו עוד שני פרויקטים של סכינים: המוזיאון היהודי בניו יורק הזמין ממנו סכיני חלה; והוא עובד עם הדר שניר על כלי אוכל למסעדה האסייתית שפותח יובל בן-נריה, ומפתח סכינים למסעדות נוספות בישראל. גם השפים סרג'יו הרמן וניק בריל הזמינו ממנו סכיני סטייק למסעדה חדשה שהם פותחים באנטוורפן. למסעדה הנוכחית שלהם בהולנד, "Oud Sluis", יש 3 כוכבי מישלן. "אני לא חושב אני מעצב טוב במיוחד. יש חברים שלמדו אתי, שאני תופס מהם הרבה יותר משאני תופס מעצמי, והם תקועים קצת כי אין הרבה מקומות עבודה. אתה באמת צריך לעשות את זה לבד ולהתפלל שזה יצליח. יש המון מעצבים מוכשרים והרבה יזמים במדינה הזאת, אבל כסף יש פחות.

מחכים חצי שנה

בספרו של הפרסומאי שמואל ורשבסקי "אורז החלומות (מסע אישי של פרסומאי)", כתוב :"מייסד רשת איקאה החל דרכו כמוכר גפרורים. מייסדי תאגיד הענק פרוקטר אנד גמבל החלו דרכם במכירת נרות וסבונים. ורשת חנויות הנוחות Yellow התפתחה ממכירת שישיות בקבוקי בירה על משאבות הבנזין של פז". על בסיס התקדימים האלה, מותר להעלות אפשרות שגם תומר בוטנר יגיע רחוק. שבועיים לאחר שזכה לציון עובר בשנקר, אינסטגרם העלו לבלוג שלהם את הפרויקט עם התמונות שהוא צילם וממשיך לצלם בתהליך ההרכבה של הסכינים. הוא זכה לאלפי לייקים ולסדנתו הצנועה מאוד החלו לזרום הזמנות מכל העולם. לאורך כל הדרך הוא האמין בעצמו, וכדי להוכיח זאת לעולם קיעקע על כפות ידיו את המלים Hand Made.

ההחלטה העסקית הראשונה שלו היתה שכדי להגשים את החלום עליו לגייס הון ראשוני באמצעי החדש והמבטיח, "מימון המונים": "הקמתי עמוד באתר 'אינדי גוגו', אבל בהתחלה זה הלך קשה: לא נוח לגייס באמצעותו כסף לסכינים כשבעמוד ליד יש ילדה חולת סרטן. הרבה מהנושאים באתר הזה עצובים והמטרות למימון נעלות יותר מזו שלי. יצאתי קצת אדיוט. אתר אחר בשם 'קיקסטארטר' לא הסכים שאגייס באמצעותו כסף כי יש לו מדיניות נגד סכינים ואקדחים. ניסיתי להסביר שאלו סכיני מטבח אבל הם בכל זאת סירבו.

תומר הציע לגולשים סולם השקעות: תמורת אלף דולר, למשל, איפשר לאחד הגולשים לרכוש ביקור בתל אביב, ארוחה מזרח תיכונית ושתי סכינים מותאמות אישית. ב-325 דולר הציע סכין עם נדן מעור. ב-150 דולר הציע טי-שירט, סינר, מגבת ונדן. אבל ההצעה שהוא קידם ושגם הצליחה יותר מכל היתה פשוט סכין ב-300 דולר. העסק התחיל לתפוס.

"בסופו של דבר הצלחתי לגייס באמצעות האתר שלי באינדי גוגו את סכום המטרה ¬ עשרת אלפים דולר. רוב הכסף הגיע מלקוחות מארצות הברית ואוסטרליה. הם שילמו את הסכום מראש, ומאז חודש יולי הם מחכים לסכין שלהם. הם עדיין אתי, כי אפשר לעקוב אחר העבודה על הסכינים באינסטרגרם ובפייסבוק ולהיווכח שלא סתם לקחתי מהם כסף. אני לא עובד עליהם, אבל מצד שני, זה לוקח הרבה יותר זמן משחשבתי.

"אני עדיין לומד. כל יום אני לומד משהו על סכינים והסכין שלי כל הזמן מתפתחת. אני עדיין לא Knife Master, ייקח לי עשור ללמוד כל מה שצריך. בשלב הבא אני רוצה סטודיו משלי. אני שונא לעבוד מהבית. 80 אחוז מהסדנה פה שייכים בכלל לחברה שלי, נועם בלומנטל, שמעצבת פה אופנה".

מתוך האינסטגרם של בוטנר (tomerbotner)

"נושא כאוב", היא צועקת מהסלון.

"פעם חשבתי שאני הכי אוהב להיות מעצב", הוא אומר, "אבל התברר לי שאני גם ממש אוהב להיות איש עסקים. אחד האנשים שעזרו לי הכי הרבה הוא הרואה חשבון שלי. מה צריך בשביל להצליח? קצת שיווק ומזל. העולם אחר עכשיו, וכל העניין הזה של המימון החברתי יכול לגרום פתאום למה שאתה רוצה לקרות".

למה בכלל הגולשים קונים את הסכין היקרה שלך?

"אני לא יודע למה אנשים קונים דברים, ואני לא בטוח למה קונים את הסכינים שלי. ברור שלא בגלל הלהב. הרי קונים את זה באמצעות האינטרנט על סמך תמונה ומשלמים 300 דולר מראש מבלי להרגיש את הלהב. כנראה שהיא יפה בעיניהם. הרי סכין מבלה 99 אחוזים מהחיים שלה תלויה על המגנט, אז כדאי שהיא תהיה יפה. וכשאתה מוריד אותה, כדאי שהיא תעבוד כמו שצריך.

"אבל זו באמת סכין באיכות אחרת. ברגע שחותכים פעם אחת עם סכין כזאת, מבינים את ההבדל. הפלדה שאני עובד אתה עכשיו היא D2CPM, פלדת פחמן עם תכונות טובות של עמידות לקורוזיה, ששומרת על חדותה בצורה טובה כי אפשר לחסם אותה לדרגת קושי של 61 רוקוול, זה סולם של קושי של פלדות. זה 5 יחידות מעל הממוצע שנמכר בחנות סכינים. מה שאני אוהב בסוג הזה של הפלדה הוא שהיא מזדקנת, מקבלת אופי ומתיישנת יפה".

להיות מורה, למשל

הבחירה בסכין דווקא היתה מקרית לגמרי, אולי קשורה מעט לעבודתו הקודמת כמלצר. ביום הראשון לפרויקט הלך תומר לקורס חיתוך, קנה את סכין השף הראשונה שלו, ושמע טיפים והכוונות מפי שרגא לובלינסקי, דור שלישי לעסקי הסכינים. בהמשך מיפה את בעלי המלאכה ואת חומרי הגלם הזמינים בפלורנטין במטרה לרתום אותם למיזם שלו: "הרעיון היה לנצל את המלאכה הזעירה, לחבר אותה עם עיצוב בהנחה שזה מה שיגרום לה לשרוד, כי אם הם ימשיכו לעשות את מה שהם עושים תמיד, יבלעו אותם. ניסיתי להוכיח שזה אפשרי".

עם הופתע להיתקל בקטני אמונה שנופפו אותו ואת היומרות הקהילתיות שלו. "ראיתי עד כמה אנשים לא רוצים להתמודד עם דברים שהם לא עשו בעבר. אין להם סבלנות להיפתח לסטודנט לעיצוב שיושב להם על הראש ואומר להם שהם מסוגלים, והיה קשה גם למצוא אנשים בעלי ניסיון בהרכבת סכינים. כללית, הייתי רוצה לעשות הרבה דברים עם אומנים ומעצבים אחרים. החלום שלי הוא שפלורנטין תהיה ברוקלין.

"חיפשתי מפעל לסכיני מטבח באזור ומצאתי רק מפעל שמייצר סכיני קומנדו בסגנון רמבו אבל אין לו את הטכנולוגיה הדרושה לייצור סכיני מטבח. בסוף ההזדמנות באה מארצות הברית, והחלטתי לעבוד בשלב ראשון עם מפעל במסצ'וסטס. העבודה על הסכינים גזלה לי שנות חיים. ואני בכלל רציתי בהתחלה להיות מורה, לפני שהחלטתי ללמוד דרך הידיים. אני מקווה לחזור לחלום הזה יום אחד. מה יותר חשוב מלהיות מורה?"

איפה למשל?

"אני רוצה להיות ראש המחלקה בשנקר יום אחד. או ללמד שם. אבל קודם אני רוצה לעשות את מה שאני אוהב ולחיות מזה. זה לא מובן מאליו במקצוע שלי".

הגיבו כאן באמצעות הפייסבוק

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ