בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור בית

המעצב שגר בבית זכוכית

המעצב אלכס פדואה מסביר למה כל מי שעובר ברחוב יכול לראות מה קורה בדירה שלו, מה עושה לוח לימוד במטבח ואיך התגלגלו הדברים מההחלטה להימנע מצבע בדירה ועד הקיר האדום שבסלון

17תגובות

"נהגי מוניות אומרים שכאן גרים הנודיסטים", אומר המעצב אלכס פדואה בחיוך על הדירה שלו. קל להבין למה הכוונה: חזית הדירה, ששוכנת בקומה השלישית ופונה אל צומת הרחובות סוטין ובצלאל בתל אביב, רצופה חלונות זכוכית לכל אורכה, מהתקרה לרצפה, שאינם מכוסים בווילון או תריסים. כך, כל מי שעובר ברחוב יכול להציץ אל הדירה, מה שהפך אותה למפורסמת (באופן יחסי) לא רק בקרב דיירי השכונה.

"רצינו דירה מוארת אבל לא הצלחנו להסכים, לא על תריסים ולא על וילונות", מסביר פדואה, שהוא גם ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר. "זו לא פילוסופיה מגובשת שרצינו שהכל יהיה שקוף, מתישהו נשים תריס או וילון. בחדרים האחרים בבית דווקא הצלחנו להחליט במה לכסות את החלונות".

יחד עמו גרים בדירה אשתו, אפרת שנהר, בעבר עורכת אופנה בעיתונות וכיום עוסקת ביזמויות עסקיות, ושני ילדיהם, טסה בת 17 וליאם בן 13. לפני כן גרו בשכירות ברחוב יורדי הסירה בתל אביב בצמוד לחוף הים. "היה לנו שם נוף מדהים, אבל הדירה לא היתה שלנו וגם לא היה שווה לקנות אותה", אומר פדואה ומוסיף: "היה קשה להיפרד מהמים".

לדירה הנוכחית עברו כי "זה מה שמצאנו. כיום הבת שלי מתלוננת שאנחנו גרים בפרברים. מבחינתה העיר מתחילה בשדרות רוטשילד, אבל יש הסעות ואנחנו מסתדרים", הוא צוחק. "זה 'פרבר' נעים כי הוא קרוב לעיר. יש פה שקט אבל זה קרוב לכל מקום".

משמאל לכניסה אל הדירה נמצאים שלושת חדרי השינה ושני חדרי האמבטיה. מימין לכניסה מוביל גרם מדרגות לקומת הגג שאינה בשימוש ואחריו נמצא החלל המרכזי של הבית, "אופן ספייס" ובו הסלון, המטבח הגדול שבמרכזו אי ופינת האוכל.

מלבד חלונות הזכוכית הגדולים שפונים לחזית, החלל מאופיין בניגוד בין החומרים והצבעים שבו: ארונות המטבח עשויים מנירוסטה כסופה, הקיר מאחורי השיש מכוסה כולו בלוח ירוק גדול כמו בכיתות לימוד ועליו איור בגיר לבן של מכונית מרוץ, רצפת הפרקט עשויה מעץ חום וקיר שלם בסלון צבוע באדום.

"חוץ מהתקופה שגרנו בפאריס, תמיד חיינו באופן ספייס: אנחנו מבשלים הרבה, מארחים, האי הוא מרכז הבית, יושבים ועושים בו שיעורי בית, משחקים, מבשלים עם הילדים. זה המרכז", אומר פדואה. "את הלוח מאחור אפרת רצתה במטבח וגם אמרה שאני צריך לצייר מכוניות. יש שם גם מתכון לטארט טאטן שהייתי עושה בפאריס. במשך שבע שנים זה לא השתנה, חוץ מציור אחד שמחקתי כי לא אהבתי אותו וקיבלתי על הראש. היום יש גם לוח כזה בסטודיו שלי".

לשיפוץ נעזרו באדריכל ארנון ניר, שנהיה לאחר מכן חבר קרוב של המשפחה. "זו היתה דירה עם מרפסת, סתם דירה, בלי כלום", מספר פדואה. "עבדנו ביחד. בהתחלה הוא ואני אמרנו שיהיה פה דגש על חומרים ושלא יהיה בדירה צבע"; אלא שבהמשך, מתברר, התגלגלו הדברים קצת אחרת.

פדואה מסביר: "כשזוגות משפצים, יש שלושה מקרים: האחד הוא כששני בני הזוג לא מבינים; זה הכי קל. במקרה השני רק אחד מבין והשני נותן לו את הקרדיט. המקרה השלישי והכי קשה הוא ששני בני הזוג מבינים, לשניהם יש דעה והם לא תמיד מסכימים.

"רוב האנשים מתפשרים, אבל לאפרת היה רעיון גאוני: לא מתפשרים על כלום. חילקנו אזורי אחריות וכמו שאתה רואה אין צבעים", הוא אומר באירוניה ומצביע על הקיר האדום בסלון. "לאחר מכן הצבע האדום הזה גם עבר לסטודיו שלי ולחדר האמבטיה: אין שם חרסינה, אלא ציפוי של בריכות. רצינו שהוא יהיה בצבע כחול עמוק, אבל בזמן השיפוץ הייתי בלונדון ואפרת התקשרה ואמרה 'קודם כל שב'. ואז היא אומרת אי אפשר כחול, תחליט עכשיו, ורוד או אדום. אמרתי אדום".

מכוניות כמו סקס

פדואה, בן 57, נולד בתל אביב. בית ילדותו שכן בפינת הרחובות הנביאים ושדרות ח"ן. לאחר שירותו הצבאי למד במשך שנתיים במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון, אז החליט לעבור לבצלאל וסיים שם את התואר. את התואר השני עשה ברויאל קולג' בלונדון והתמחה בעיצוב מכוניות. לאחר מכן עבר לפאריס ובמשך חמש שנים עבד כמעצב אצל יצרנית המכוניות סיטרואן.

המשיכה לעולם הרכב מקורה באביו. "אבי התחיל את תעשיית המכוניות בארץ, הוא הביא לארץ מפעל של מכוניות מארצות הברית, כאילו זה מה שהיה חסר למדינה בת שלוש שנים", אומר פדואה. "הוא שיכנע את האמריקאים לפתוח את המפעל בישראל במקום בטורקיה. מעבר לכך, תמיד חיבבתי מכוניות אקזוטיות, הרבה לפני שידעתי שיש מקצוע כזה, מעצב מכוניות. יש משהו טוטאלי בעיצוב מכוניות, כמו סקס. אין כזה דבר קצת סקס. אני לא מבין במנועים, זה לא מעניין אותי; יש משהו בקשר שלנו למכונית: כשקורה משהו במכונית כולם מגיבים, נשים, גברים, זקנים וטף. היא מפעילה אצלנו משהו מיוחד, ראשוני, אמיתי. מעצב יכול להתבטא שם בצורה שאין כמותה".

אחרי חמש שנים בסיטרואן הרגיש פדואה שובע מהתעשייה. הוא חזר לארץ ונשאר על קו תל אביב-פאריס עד 1992, אז השתקע כאן סופית. מאז הוא עוסק בעיצוב, החל באוטובוסים וכלה במכשירים רפואיים מתקדמים, ועובד עם לקוחות מהארץ ומהעולם.

בשנת 1999 נמנה עם צוות ההקמה של הסניף המקומי של פירמת הייעוץ והעיצוב האמריקאית IDEO. "למדתי שם המון, אבל הפורמט היה גדול על הארץ. לא הצלחנו להתאים את המודל האמריקאי לשוק המקומי, שהיה קטן יחסית", הוא אומר. לאחר שנסגר הסניף המקומי פתח צוות המעצבים חברה מקומית בשם I2D. בשנת 1989 גם החל פדואה ללמד עיצוב מכוניות ברויאל קולג' ובמשך 17 שנה שימש שם מרצה אורח.

בשנת 2003 הוא מונה לראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, אז גם עזב את I2D ופתח סטודיו עצמאי. "בלימודים ברויאל קולג' נחשבתי קצת לילד הרע", הוא נזכר. "לימים, המורה שכמעט הדיח אותי ואמר שאני עושה דברים משונים מדי, נהיה ראש המחלקה שם וביקש ממני לבוא ללמד. לשנקר הגעתי כשאמוץ וינברג, שהיה אז הנשיא, ניסה כמה פעמים לגייס אותי ומתישהו נשברתי. הוא אמר, 'אני לא מתכוון להעביר אותך לאקדמיה. אתה תישאר בפרקטיקה, תמשיך לעבוד, נסתדר, נתארגן.

"נכנסתי לתפקיד ואני ממש לא מתחרט. זה מקום מדהים, אף על פי שיש לשנקר הבניין הכי מכוער בארץ", הוא צוחק. "קיבלתי את המחלקה לעיצוב תעשייתי הכי קטנה בארץ, 30 סטודנטים מקסימום בכל שנה, זה לוקסוס מטורף. יש פה אנשים מצוינים, לכל אחד יש דעה אחרת, אף אחד לא בא לסמן 'וי' ולחזור הביתה. זה קצת כמו נווה מדבר. יש בישראל חוסר תרבות בסיסית וצר לי על כך. 'זו לא אשמתנו', 'באנו מהשואה', 'יש דברים יותר חשובים' או 'עיצוב זה משהו חדש'", הוא מונה את התירוצים המקובלים. "אסתטיקה נתפשת בארץ כמותרות. שואלים אותי מה יותר חשוב, אסתטיקה או פונקציה, ואני אומר 'כן'. אתה יכול להפריד ביניהן? אסתטיקה זו פונקציה. זה צריך להיות טעים בסוף, שהנשמה תגיב מעבר לפונקציה". השילוב בין האסתטיקה לפונקציה הוא גם שהכתיב את עיצוב הפנים של דירת משפחתו.

על עבודתו הוא אומר: "אני לא עושה אופנה ולא עושה בניינים, אבל חוץ מזה אני אעצב כל מה שהאדם מייצר בתעשייה, בכל התחומים: רפואה, רכב, היי-טק, לואו-טק, מוסיקה, צעצועים, ריהוט ועוד. אנחנו מנסים להרחיב את מנעד העיסוק שלנו בעודנו מדברים. פעם אמרו לי שאני חייב להתמחות, אז אני מתמחה בלהרחיב את מנעד הדברים", הוא אומר בחיוך. "כשאתה מעצב ציוד רפואי זה כאילו ההיפך ממכוניות: אם מכונית היא דבר פאלי, ואוטובוס זה פאלוס מוחצן שמסתובב בכבישים, כשאתה בא לעצב סורק סי-טי אתה חייב לייצר איפוק גדול. אם אתה מבשל ארוחה סינית או ארוחה איטלקית זה לא משנה, זו אותה עבודה: בסוף האוכל צריך לצאת טעים ומזין. בעבודה אני מתלהב באותה מידה. גם אם המטרה לשפר או להציל חיים, צריך שהדברים יהיו יפים. לא צריך להתבייש בזה, וזה נכון גם לאקדמיה".

 

מיקום: פינת הרחובות סוטין ובצלאל, תל אביב

קומה: שלישית (ואחרונה)

מספר חדרים: ארבעה

שטח: 120 מ"ר וגג לא מנוצל

כמה זמן גרים: שבע שנים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו