בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם עבר זמנו של השעון?

איך שעונים אוצרים זיכרון, ובכמה דרכים אפשר לקרוא את הזמן? השעונים של איתי נוי, שמאחורי כל אחד מהם יש סיפור ואף תפישה פילוסופית, זוכים להכרה בשדה האמנות

16תגובות

איתי נוי נהפך למעצב שעונים במקרה, לכאורה. אחרי שירותו הצבאי הוא הגיע לתל אביב, חיפש עבודה והיה למוכר בחנות שעונים בדיזנגוף סנטר. "די מהר התאהבתי באובייקטים האלו", הוא נזכר. "מצאתי את עצמי בחנות עם מאות שעונים, מנסה להבין את הדרישות של הקהל ולהתאים את השעונים ללקוחות. בשלב מאוחר יותר התחלתי להתעניין גם בשענות, הסתכלתי מה השען עושה והתחלתי לעשות תיקונים פשוטים.

"מכיוון שרציתי ללמוד גם את התחום של עיצוב השעונים נרשמתי למחלקה לצורפות בבצלאל, כי בידיעון שלהם הופיעה רשימה של אובייקטים שאפשר יהיה לעשות במשך הלימודים ואחד מהם היה שעונים. זה הדליק אותי", הוא מספר. "אני זוכר שבבחינות הכניסה שאלו אותי מה אני רוצה לעשות אחרי הלימודים ואמרתי שאני רוצה להקים מפעל לייצור שעונים. בדיעבד לא מצאתי במשך הלימודים קורס שעונים, וגם לא מצאתי מורה שיסביר לי איך מתחילים, אז התחלתי לחקור בעצמי את הנושא. כבר בשנה השנייה עשיתי שעון מתוך מחקר, ניסוי וטעייה, ותשוקה רבה ללמוד את הנושא".

מה שנוי לא ידע אז הוא עד כמה מלאכת השענות נטועה במשפחתו. בשנת 2007 הוא הציג תערוכת יחיד במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, לאחר שזכה בפרס אנדי. סבו, שגר באנגליה, ביקש ממנו שישלח לו את קטלוג התערוכה. "כשהייתי ילד, בן דוד של סבתא שלי היה בא לבקר מאנגליה ובכל פעם נותן לי במתנה שעון. רק אחרי שזכיתי בפרס אנדי סבא שלי סיפר לי שהמשפחה עסקה בשענות. הוא אפילו שלח לי צילום של אבא שלו עובד באטלייה", מספר נוי. "בנוסף לכך, הוא שלח לי שעון שאבא שלו נתן לו בגיל 15 כשהבריחו אותו מגרמניה לאנגליה, והוא אצלי עד היום".

נוי, בן 40, יפתח בשבוע הבא באופן רשמי את הסטודיו החדש שלו בעיר העתיקה של יפו. בסטודיו, שישמש במקביל חנות, גלריה ואטלייה, הוא יציג את מגוון השעונים שעיצב - משעוני השולחן שיצר בפרויקט הגמר שלו בבצלאל ועד לסדרות החדשות שעבד עליהן בשנים האחרונות. לדוגמה, סדרת "אקס ריי", שהעבודה עליה החלה במחקר ולימוד של מנגנון מכני חדש. תוך כדי העבודה התאהב נוי בשרטוטים של המנגנון ושילב אותם בלוח השעון עצמו. מכאן גם נובע שם הסדרה, המשקף את כל מה שנמצא בדרך כלל מתחת ללוח ומוסתר על ידו.

בין אדם לשעונו

השעונים של נוי לא נועדו רק להציג את השעה, אלא יש בבסיסם קונצפט פילוסופי. זה גם מה שהביא לזכייתו בפרס אנדי. נירית נלסון, יו"ר ועדת הפרס באותה שנה, כתבה: "נוי זכה בפרס אנדי בזכות עבודות האמנות העכשוויות הייחודיות שלו, המרגשות מצד הרעיון ומעולות מצד הביצוע. השעונים שלו, נוסף על מורכבותם האסתטית, יודעים לספר לנו רבות על הזמן ועל האופן שאנו חווים אותו. עבודותיו מעוררות המחשבה הן יצירות מופת שעתידות להזין את השיח בתחומן".

בשנת 2011, כשזכה בפרס העיצוב מטעם משרד התרבות והספורט, נימקו השופטים את החלטתם כך: "עבודותיו של איתי נוי ממולחות ודורשות יכולת ביצוע ושליטה טכנית גבוהה במלאכת עיצוב השעונים. נוי הציג בסדרות השעונים שלו גוף עבודות רהוט הן בפן הרעיוני והן בפן הביצועי".

כך, למשל, בפרויקט הגמר שלו בבצלאל יצר נוי שלושה שעוני שולחן. בכל אחד מהם הרכיב שני מנגנונים, שביחד יצרו קריאת זמן שונה מהרגיל. בשעון "דאבל טיים" הוא הציב שני זוגות מחוגים זה מול זה, שיחד יוצרים טווח חדש לזמן. בשעון השני, שנקרא "פארט טיים דאבל מינינג", שעון אחד מציג את השעה בין שש בבוקר לשש בערב ואז מפסיק לפעול. באותה השנייה השעון השני מתחיל לפעול ומסיים את תפקידו בשש בבוקר. בשעון אחר לקח נוי את הלוח המסורתי העגול, חילק אותו לשני חלקים שווים והחליף בין צדו הימני לשמאלי.

"הרעיון בשלושת השעונים היה ליצור אינטימיות בין השעון לבין הבעלים שלו", הוא מסביר. "אתה לא יכול לקרוא אותם בהרף עין, אתה צריך להתעמק בהם, 'לאסוף' את הזמן כדי לקרוא אותו. העיסוק הזה, בצד הפילוסופי של הזמן, התחיל בזמן הלימודים, כשהבנתי שמעצב לא רק נותן צורה, לא רק מתעסק בצבע או בפרופורציה, אלא מנסה לצקת תוכן. בכל השעונים שעיצבתי עד היום ניסיתי לצאת מהשעון הסטנדרטי, מהקריאה הרגילה של הזמן. קריאת זמן שונה היא עניין שחורג מהתהליך היום-יומי, הבנאלי, של להסתכל על שעון ולהגיד מה השעה".

תשע בכיכר

לאחר שסיים את לימודיו בצלאל המשיך נוי ללימודי תואר שני באקדמיה לעיצוב באיינדהובן, הולנד. פרויקט הגמר שלו שם עסק בזמן שעובר על מוצרים. במסגרתו הוא עיצב "שעוני סבא": שעוני קיר ישנים שאת תצלומיהם הגדיל למידות המקוריות. בגב הצילום התקין נוי מנגנון זעיר שמחקה את צלצול השעון המקורי ומציג את השעה באמצעות מחוגים חדשים.

"תכונות השעון המקוריות שומרו באופן מלאכותי, ולמרות היותו זיכרון הוא שעון אמיתי", הוא אומר. "כל הפונקציות נמצאות בשעונים האלו, אבל הדבר היחיד ה'אמיתי' בהם הוא הזיכרון שהם מעלים. כשהבנתי שאנשים לא זורקים שעונים ישנים אלא פשוט שמים אותם במגירה, התחלתי לאסוף שעונים מחברים ומהמשפחה וככה נולדה סדרה אחרת. צילמתי את השעונים שהפסיקו לעבוד בשעת המוות שלהם ¬ מלוכלכים, שרוטים, מקולקלים ¬ ואז התחלתי לעבוד עליהם: פירקתי, ניקיתי, הורדתי שכבות והחזרתי אותם למקום החדש שלהם. הקופסה של השעון הכילה את האימג' של השעון הישן".

בתום לימודי התואר השני נשאר נוי שנה נוספת בהולנד עם אשתו וילדיו ובשנת 2005 חזר לארץ. הוא התחיל ללמד קורס עיצוב שעונים ומשקפיים והנחה פרויקטי גמר במחלקה לצורפות בבצלאל. תוך כדי כך החל לחשוב על הקמת הסטודיו שלו. "לפני כן, בזמן שעשיתי את שני התארים, הייתי רעב להרבה דברים", הוא מספר. "חשבתי לעשות קצת תכשיטים, ריהוט ותאורה, אבל לבסוף החלטתי להתמקד בתחום אחד והוא השעונים".

זריקת מרץ נוספת היתה הזכייה בפרס אנדי. "זה אחד הדברים החשובים שקרו לי בתחילת הדרך", אומר נוי. "זו חשיפה עצומה, ובנקודה הזאת הבנתי שהסטודיו נולד. זה גם פרס כספי גדול, בזכות דברים כאלו מעצבים יכולים לעלות מדרגה. זה דלק".

בתערוכת הפרס הציג נוי לראשונה את סדרת שעוני הכיכרות שלו, שבהם תצלומי אוויר של כיכרות ערים מרכזיות בעולם עברו עיבוד גרפי ונהפכו למוטיב בלוח השעון. השעונים הציגו תקריבים מתוך שש כיכרות בעולם וביניהן כיכר המדינה בתל אביב, האטואל בפאריס, טרפלגר בלונדון וכיכר קולומבוס בניו יורק.

כשהתעשיין סטף ורטהיימר ראה את השעונים הוא ביקש מנוי להכין בעבורו שעון שיציג את הכיכר בתפן, מקום מושבם של המפעלים שלו. באותה הזדמנות הוא גם שאל את המעצב אם הוא רוצה להקים מפעל שעונים. "אתה רואה שהתשובה היתה לא", מחייך נוי ומצביע על הסטודיו החדש. "רציתי ליצור באופן אינטימי. מה אני צריך על הראש מחלקת שיווק וייצור? פה יותר נעים".

לאחר הזכייה בפרס אנדי ובמקביל לעבודה בסטודיו ולהוראה בבצלאל, התחיל נוי להציג בתערוכות מוזיאליות בעולם, בין השאר בתמיכתה של עמותת "אאידה", עמותה של אספני אמנות דקורטיבית בארצות הברית שבין השאר מקדמת אמנים ישראלים בארצות הברית. בשנת 2010 הוא הציג לראשונה בתערוכת השעונים המסחרית בבאזל ובאותה שנה גלריות וחנויות התחילו למכור את השעונים שלו ולייצג אותו גם בחו"ל: בהולנד, בפולין, בסקנדינביה, בארצות הברית, בסינגפור, באינדונזיה, במלזיה, בהונג קונג ועוד.

"להציג בבאזל זה לשים את עצמך מול הגדולים", הוא אומר. "רוב התגובות שקיבלתי שם היו בסגנון 'אנחנו רואים הרבה שעונים מרשימים ויפים אבל לא שעונים עם רעיון מאחוריהם'. ומאחר שלאנשי עיתונות השעונים קצת נמאס לסקר רק את החברות הגדולות כמו רולקס או אומגה, הם התחילו לחפש משהו ייחודי. כתוצאה מכך נוצרה התעניינות של לקוחות פרטיים מכל העולם. זו פריווילגיה לעשות מה שאתה מאמין בו ושהלקוחות מכבדים זאת. עשיית שעונים היא תהליך מורכב מאוד. העבודה על סדרה חדשה אורכת שנה שלמה".

זו הסיבה למחירים הגבוהים של השעונים ולסדרות המוגבלות של 99 יחידות?

"מחירי השעונים נעים בין 2,000 ל 5,000 דולר. יש בערך 20 חברות שהן בפרופורציות שלי בעולם, ולעומתן המחירים שלי נמוכים יחסית. לא פעם מגיעים אלי אספני שעונים שמבינים בתחום הזה ומופתעים מהמחיר הנמוך. לפעמים הם אפילו קונים שני שעונים, הם אומרים שהם בטוחים שזה יעלה פי שניים.

"אני לא רוצה להגביל את השעונים שלי רק לאנשים מאוד מאוד עשירים", מוסיף נוי. "אפילו אייפון חדש עולה 4,000 שקלים, אבל להבדיל מאייפון או ממוצרי צריכה אחרים, השעונים שלי הם לתמיד. אין בהם סוללה, יש קפיץ שצריך למתוח ויש גם שעונים שמספיק שהם על היד והם נמתחים באופן אוטומטי. בעולם המוצרים של היום זה משהו שלא מדברים עליו. רוב האובייקטים שסביבך לא ישרדו".

הם כבר לא שורדים.

"לכן אני לא מתחשב באופנה, לא מעניין אותי איזה צבע הולך השנה או אם האופנה כיום היא שעונים גדולים במיוחד. אני עושה שעונים שיהיה בהם אלמנט אלמותי, שהסיפור שלהם יהיה רלוונטי תמיד, כמו ספר טוב מלפני 100 שנה".

לא תצא להם גרסה 5 או 6.

"לא. אם ירשנו שעון מההורים או מסבא וסבתא, יש לו ערך מוסף. מי שיענוד אותו בעוד 100 שנה יחזור לנקודה שבה הוא נוצר. תחשוב שהיה לך שעון משנת :1800 אתה מיד מתחיל להפליג בדמיון ולחשוב כמה גלגולים הוא עבר, מי ייצר אותו, מי ענד אותו. אני שמח שאני אשאיר משהו כזה בעולם".

מסתכלים עליך לפעמים כמו דינוזאור, שואלים מי צריך היום שעון? השעון הרי נהפך מפריט שימושי לאביזר אופנתי, והצגת השעה נהייתה עניין שולי בעיצוב שלו.

"נכון שסמני זמן ישנם בעוד מקומות ¬ במחשב, בטלפון ועוד ¬ אבל אנשים שקונים את השעונים שלי לא קונים אותם רק כי הם צריכים לדעת מה השעה. באופן דומה, אנשים גם לא צריכים תמונות על הקיר. בעבר, לפני הופעת המצלמה, אנשים ציירו דיוקנאות לצורך תיעוד. היום לכאורה לא צריך לצייר כי אפשר לצלם ובכל זאת לציור יש ערך. ככה אני רואה את השעון.

"כשאני מתחיל ללמד עיצוב שעונים, זו אחת השאלות הראשונות שעולה אצל הסטודנטים. כתוצאה מכך, בשנים האחרונות חלק ניכר מהפרויקטים של הסטודנטים מתעסקים במחאה נגד הזמן. לדוגמה, הם אומרים שהיום אין מספיק זמן, שהזמן האישי שלהם לא עומד בקצב הזמן האוניברסלי. אז מה הם עושים? הם מסתירים את הספרות שלא יראו ממש את הזמן, שיהיה זמן רגוע. זה כמובן לא עוזר, כי גם אם תזרוק את כל השעונים לפח, הזמן יעבור".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו