בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האבולוציה הפלסטית של ירון אליאסי

מיליוני הפקקים שאסף נזרקו לפח, והסטודיו שלו נשרף כליל, אבל ירון אליאסי לא התייאש והמשיך במשימתו: ליצור מהפלסטיק שפה צורנית חדשה ואוצרות עיצוביים. לרגל תערוכה ממוצריו, מספר המעצב על דבקותו בחומר

6תגובות

כשירון אליאסי היה סטודנט במחלקה לעיצוב תעשייתי בוויטל (לימים שנקר), הוא החליט כבר בשנה הראשונה ללימודים שפרויקט הגמר שלו יעסוק בפקקים של בקבוקי שתייה מפלסטיק חד-פעמי. "היינו צריכים לבחור במשהו שרירותי ולקחתי את מה שהיה לידי", הוא נזכר. "חוק המיחזור עדין לא נחקק ובמשך ארבע שנים אספתי את הפקקים בעזרת חברים ומשפחה. בסוף היו לי משהו כמו שניים וחצי מיליון פקקים שחיכו בתוך שקי דואר מפוצצים במחסן בעבודה של אבא שלי. ככל שהמספר גדל נבהלתי מהפרויקט והבנתי שאת השנה הרביעית אני צריך לגמור ולעשות את פרויקט גמר שנה אחרי כולם".

יום אחד במשך השנה הרביעית ללימודים התקשר אליו אביו. הוא סיפר לו שבתוך שקי הפקקים שלו יש עכבר מת ופשפשים, ושאל מה לעשות אתם. "זה היה בשיא הלחץ של הלימודים, אמרתי לו 'תעשה מה שאתה רוצה'. לא דימיינתי שהוא באמת יתרגם את זה פשוטו כמשמעו. הוא זרק הכל לפח, ארבע שנים של עבודה הגיעו לחירייה. הגעתי וראיתי את החלל הריק והתמוטטתי, הרגשתי שאני מפרפר כמו דג מחוץ למים. כל מה שבנית  במשך ארבע שנים פתאום אין, ריק, ואקום, כלום".

זה לא היה המשבר הגדול היחיד שעמו התמודד אליאסי. לפני חמש שנים הסטודיו שלו, ששכן אז באזור התעשייה של אזור, נשרף כולו בעקבות קצר חשמלי שנוצר במקרר בזמן
שהוא ואשתו שולי, מעצבת נעליים, היו במקום. "בקושי יצאנו משם, לא נשאר כלום. אני זוכר שהייתי מספר לסטודנטים שלי את הסיפור על הפקקים והייתי אומר להם שאפשר לשקוע מכזה סיפור או למנף אותו ולהמשיך הלאה. ועכשיו, אחרי השריפה, מה אתה מספר עכשיו? חשבתי לגמור עם הכל, לא חשבתי שאני יכול לעבור את זה".

דודו בכר

אז מה עושים?

"לקח קצת זמן אבל הבנתי שזה כמו מה שקרה בזמן הלימודים: מה שנזרק לפח היה הפקק, לא הרעיון. במשך ארבע השנים של הלימודים למדתי המון דברים על הפקק ועל החומר שממנו הוא עשוי, הפלסטיק. למדתי שיש הרבה דיסאינפורמציה על פלסטיק ולמה אנשים מתייחסים אליו כחומר זול וחד-פעמי. ניסיתי להבין למה יש חומרים שנתפשים כ'ירוקים' גם אם אף אחד מהם לא באמת 'ירוק', ולמה הפלסטיק, שהוא הכי פחות מזהם בתפישה הכללית של ייצור תעשייתי זול וחד-פעמי, לא עבר אבולוציה כמו שאר החומרים.

"אז גם הבנתי שאם אני יכול להחזיר את הפלסטיק ליוצרים ולתת להם אלטרנטיבה ליצור
בחומר גלם הזה, שהם באמת יכירו אותו, יש פוטנציאל לשינוי. האתגר היה לבדוק אם אני
יכול לעבוד עם פלסטיק בידיים, כמו חומרי גלם אחרים. באותה תקופה זה נשמע כמו
בדיחה הזויה של סטודנט, אבל כל 'לא' שהייתי מקבל כתשובה גרם לי להמשיך לנסות".

שתיים בלילה במטבח

פריצת הדרך קרתה לילה אחד כשאליאסי התעורר בשתיים בלילה עם זיעה קרה. הוא
הלך למטבח, הוציא את מטחנת הבשר הישנה של סבתו, הכניס אליה פקקים, חיבר מבערים משני הצדדים וקיווה שיקרה משהו. "זה ממש היה קסם. הגעתי למצב של התכה של הפלסטיק והפחד של מה אני יכול או לא נעלם. יצאו מהמטחנה נטיפים של פלסטיק - חוטי פלסטיק ממוחזר - והאסתטיקה שלהם היתה רחוקה מכל משהו תבניתי או תעשייתי. זה הספיק כדי לגרום לי להתאהב בחומר. ככה זה התחיל".

יונתן בלום

מחר (חמישי) תיפתח בגלריית פריסקופ בתל אביב תערוכת יחיד של אליאסי, "הרומן שלי עם סנדי", שבה הוא יציג מגוון מוצרים בעלי מראה ואסתטיקה מובחנים של אותם חוטי
פלסטיק, ובעיקר גופי תאורה, שפותחו בהשראת אותו תהליך. בשביל אליאסי, בן 41,
שמלמד עיצוב בשנקר ובמכון טכנולוגי חולון, זו סגירת מעגל. הסטודיו עבר בינתיים
למושב גבעת חן, הסמוך לרעננה, והוא גם קיבל שם חדש - etto - המלה האיטלקית למנה אישית של 100 גרם פסטה. "כמו מנת האוכל האישית שלך, כל מוצר הוא ייחודי ואינו זהה לאף מוצר אחר", הוא אומר.

לכאורה, אפשר היה לשייך את האובייקטים שמציג אליאסי לז'אנר הדייזין-ארט, הכולל
בדרך כלל אובייקטים יחידניים. אבל בחינה של תהליך הייצור שלהם תגלה שהם מיוצרים
בטכניקה ייחודית שפיתח אליאסי בשם "פרימולדינג" (Freemolding), פטנט רשום שעליו הוא חתום. בחודש שעבר הוא אף הציג את הטכניקה בכנס "RobArch" שהתקיים בווינה.

"כבר בפרויקט הגמר שלי ניסיתי להבין איך אני מגיע לתחושה ולמראה של אובייקט שאחרי שאתה מביט בו אתה ישר מקטלג אותו כחד-פעמי, כמקרי, כ'ואן אוף', לא משהו תבניתי. ניסיתי להתחקות אחרי דברים מהטבע כמו טביעת אצבע, רשתית של עין, ברקים, גלים ודיונות חול - שאנחנו כבר מבחינים באייקון הצורני שלהם אף שהם לעולם לא חוזרים על עצמם במאה אחוז. כבר אז עניינו אותי הוריקנים, ששימשו כהשראה ליצירת תבנית שהיא כמו משפך בעל אנרגיה בלתי נשלטת, אבל בכל זאת תבנית שאפשר לביית כדי להוציא מוצרים יחידניים.

"לקחתי צינור ביוב, חיברתי לו משאבת מים, הכנסתי לתוכה פלסטיק בצורת דבק חם, ומה שיצא משם היה ממכר. בפרויקט הגמר הצגתי כורסאות, גופי תאורה, אביזרים לבית, וכולם היו מאפיינים בכאוס שנוצר בחומר. בהמשך האתגר היה ליצור מהחומריות הזאת שפה צורנית חדשה שמוכתבת מהיכולת של החומר להחזיק משקל ולהיות פונקציונלית. זו לא חוכמה רק לזרזף חומר כמו סירופ מייפל, זה צריך היה להיות גם קונסטרוקטיבי".

מה השתנה מאז מבחינת היכולת שלך לעבוד עם החומר?

"היכולת לעבוד עם חומר הגלם התקדמה ויצרה פלטה הרבה יותר רחבה של מרקמים, של איכויות מבניות, של שפה ושל אסתטיקה. התוצאה הסופית נהפכה למדויקת יותר. זה כמו להתאמן ביצירת סקיצות שייראו כאילו ילדים עשו אותן. אתה רוצה להשאיר את הממד האקראי אבל צריך להתאמץ כדי שזה ייראה אותנטי.

יונתן בלום

"דבר נוסף שהשתנה הוא האבולוציה ההפוכה שאני עושה לחומר גלם. בשלב מסוים הבנתי שהטכניקה לא יכולה להישאר רק אצלי. היא אינסופית. זה כלי חדש, וכמי שיצר אותה מחובתי לחשוף אליה את כל היוצרים. היום כבר פחות חושבים שאני מטורף, הדבר הכי חם בעולם העיצוב כיום הוא מיהו ה'מייקר'. אין כבר ייצור המוני, יש 'מייקרים'".

למה הכוונה?

"אם עד היום יכולת לבחור רק במה שנמצא על המדף, מקסימום יכולת לשנות את הצבע של המוצר, היום אתה יכול להיות מעורב באיך הוא ייראה ולעשות התאמה אישית ייחודית רק לך. זה עניין חשוב ליוצרים בהרבה תחומים, שצריכים להתמודד עם תעשייה גדולה
ויכולים להשתמש בה רק אם הם מזמינים כמויות גדולות. בשיטה שלי אתה יכול לייצר רק
אובייקט אחד. אתה יכול לקחת מידע גרפי או ויזואלי שייהפך למודול תלת-ממדי שמשוכפל
סביב תבנית קיימת. בעתיד מעצבים יוכלו להוסיף תבניות משלהם אבל כרגע הם יכולים
לקבוע רק איך ייראו פני השטח של המוצר הסופי. בשיטה החדשה אנחנו לא מזריקים לתוך תבנית אלא מציירים בתלת-ממד, וזה יכול להיות לוגו, שם או סתם טקסטורה".

השפה האסתטית של חוטי הפלסטיק לא מוגבלת?

"לא. הקו שאתה מזהה היום בעבודות שלי הוא זה שהכתבתי, הוא היה משהו שלא יכולתי
בלעדיו, זו היתה אסתטיקה מתוך כאוס. היום התוצאה הסופית יכולה להיות כבר משהו
גרפי מדויק ובעתיד כל תמונה תוכל להיות הנפח שיגדיר את המוצר, לא יהיה בו שום דבר
שקרוב לחוט שאתה מכיר. האסתטיקה העכשווית שיש בה מניפולציות של צבעונוית ועובי
חוט היא רק שלב ביניים. השלב הבא יהיה שאת הפיקסל או הדיו יחליף הפלסטיק. זו
פלטפרומה חדשה ליצירה".

מה עם העובדה שאנשים פחות אוהבים פלסטיק?

"פלסטיק הוא הצרכן האנרגטי הכי נמוך מתוך כל החומרים הלכאורה טבעיים כמו אבן,
זכוכית או קרמיקה. מי שלא מעורה בתהליכי הייצור והעיבוד שלהם נשאר תמיד חשוף
לתוצאה האחרונה של חומר הגלם: זכוכית זה חול, קרמיקה זה חימר ומתכת זה מחצבים,
ושם הוא נשאר. הוא זוכר את האמנים ואת עבודת הידיים אבל הוא לא רואה את כל
התעשייה שבדרך, הוא לא מבין איזה נזק אקולוגי נדרש כדי שיהיה אפשר לעבוד עם
החומרים האלה. כמו ערך קלורי של מנות, צריך להיות חוק גורף בעולם שלכל מוצר יהיה
ערך קלורי, שיגיד שאם קנית מוצר מזכוכית הוצאת כך וכך כמות של אנרגיה. אולי ככה
אנשים יבינו במה מדובר.

"פלסטיק תמיד יישאר כחלק הזול והפונקציונלי שמשמש כאריזה של מה שאנחנו אוכלים, של חלקים שאנחנו משליכים החוצה ומשתמשים בתוכן שהוא עוטף, אבל אם נצליח לקחת אותו למקום שקרוב לנפש, דרך יוצרים שמכירים את התהליך, ההכרה שהוא מקבל תיהפך ליותר טבעית. זו האבולוציה שאני מנסה לעשות בחזרה. אין היום שום חומר אלטרנטיבי היום לפלסטיק".

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו