"הקובעים חוק לעצמם": מה זה יפה? מה שמישהו רוצה

גופי תאורה, שרפרפים וספריות - התערוכה “הקובעים חוק לעצמם”, שתיפתח ביום חמישי בגלרייה פריסקופ בתל אביב, 
היא התערוכה הראשונה של סטודיו מג’נטה. המייסד, 
רונן בבלי, מסביר למה הם לא מרבים להשתמש בצבעים

יובל סער
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יובל סער

בזמן חופשת הקיץ של הלימודים במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, החליט רונן בבלי (כיום בן 48) לפתוח חנות-גלריה ברחוב עמק רפאים בירושלים. הוא קרא לחנות מג'נטה: "רציתי שם שקשור לצבע ועיצוב וזה שם שמצטלצל יפה", הוא מסביר את הבחירה בשם. בנוסף לדברים שהוא עיצב, היה אפשר למצוא בה פריטים כמו מברשות שיניים של פיליפ סטארק, שעונים של בוי לונדון, כסאות של יעקב קאופמן, כדים של לידיה זבצקי, תכשיטים של דגנית שטרן שוקן ועוד.

"זה היה מאוד נאיבי לפתוח חנות כזאת באותה תקופה דווקא בירושלים והיא אכן נסגרה כעבור שנתיים, לא החזקנו מעמד. עד היום יש לי את מברשות השינים של סטארק", הוא אומר בחיוך. "החנות כללה אוסף של חפצים שאת כולם רציתי, אבל לא במחירים שאפשר היה לעמוד בהם. אנשים פשוט לא קנו".

מתוך התערוכה "הקובעים חוק לעצמם" של סטודיו מג'נטהצילום: מיכאל פיש

שבוע לאחר תחילת השנה השלישית בבלי הגיע למסקנה שהמסגרת לא מתאימה לו וחזר לחנות. במקביל הוא הקים סטודיו באותו השם - מג'נטה - במושב עמינדב, בחלל שקודם לכן השתמשה בו חברת הגלידות סנוקרסט ועמד ללא שימוש. בסטודיו הוא עסק בתכנון ובייצור פריטים, תחילה בעבור החנות ולאחר שזו נסגרה בתכנון וייצור מוצרים יחידניים ומוצרים בסדרות קטנות.

קפיצת המדרגה של הסטודיו קרתה ב-1998, כשמג'נטה החלה לעבוד עם מותג האופנה קסטרו. "עד אז הסטודיו היה תמיד בסכנת סגירה. כיום אנחנו עובדים עם קסטרו בשיתוף פעולה מדהים. אנחנו בונים להם את כל ריהוט המתכת בכל החנויות בכל העולם כבר 14 שנה - בארץ, בקייב, במוסקבה, בבנגקוק, בבאזל ועוד".

במקביל עבד הסטודיו עם חנויות נוספות, החל מפרויקטים חד פעמים בחנויות של רשת מקדונלד'ס, חנות למוצרי חשמל בבית לחם, דלפק מיצים שהוצב בסוני פלאזה בניו יורק, ועוד. כיום הסטודיו כולל 20 עובדים - מעצבי מוצר, מעצבים גרפים, ובעלי מלאכה שונים.

5 מתוך 5 |
צילום: מיכאל פיש
1 מתוך 5 |
צילום: מיכאל פיש
2 מתוך 5 |
צילום: מיכאל פיש

מה מעניין בלעבוד עם חברה כמו קסטרו?

"קסטרו היא חברה מובילה, מנהלים אותה אנשים ששואפים כל הזמן להתחדש. אנחנו לא המעצבים הראשיים של החנויות, אבל מעורבים בכל מה שנכנס אליהן וזה מאפשר לעשות המון דברים. העבודה עם קסטרו מאפשרת גם בסופו של דבר להתקדם מבחינה קונספטואלית ולעשות את הדברים שיוצגו בתערוכה".

התערוכה, "הקובעים חוק לעצמם", שתיפתח ביום חמישי בגלרייה פריסקופ בתל אביב, היא התערוכה הראשונה של הסטודיו. יוצגו בה עבודות שכולן פרי תכנון, ייצור ועיצוב של הסטודיו - גופי תאורה, שרפרפים וספריות שנוצרו במשך תקופה של כשנתיים, ללא הזמנה וללא אילוצים ותכתיבים חיצוניים, מה שמסביר את שמה של התערוכה.

בקטלוג התערוכה כותבת ליאורה רוזין, שאצרה את התערוכה ביחד עם ניצן דבי: "התערוכה 'הקובעים חוק לעצמם' מעוררת תהיות על עצמאות, חופש בחירה, תענוג ושעשוע, לצד ובמקביל לצורך ולהיגיון - אבני היסוד ומגדירי גבולות הגזרה של מלאכת העיצוב. בתערוכה זו חלל הסטודיו נחקר כמרחב של משחק, המשחק כתהליך של יצירה והיצירה כקאט של שחרור עצמי, הן של המעצב מתכתיבים חיצוניים והן של החפץ מתכתיבי היוצר".

העבודה על התערוכה החלה לפני שנתיים וחצי. "החלטנו לדחוף את הפן היצירתי של הסטודיו והתחלנו בתהליך מיתוג. שילמנו המון כסף בכל קנה מידה, אבל בסוף לא השלמנו אותו. עם זאת, בעקבות התהליך, החלטנו שאנחנו לוקחים את עצמנו יותר ברצינות. התחלנו לשלוח פריטים לכל מיני תחרויות ואפילו זכינו בכמה פרסים. בלי הדור הצעיר שהתחיל לעבוד במשרד זה לא היה קורה".

בבלי. יפה זה משהו שמישהו רוצה אותו צילום: אמיל סלמןצילום: אמיל סלמן

לדוגמה, אחד מגופי התאורה שיוצגו בתערוכה וזכה בכמה פרסים בשנה שעברה, הוא "דידי". בשנה החולפת חקר צוות הסטודיו את מבנה הקונוס, דרך תהליכי חיתוך, קיפול ופריסה של צורות אליפטיות בהשראת חצאית הפליסה. התוצאה היא מנורה קטנה ומקסימה, המיוצרת בטכנולוגיה של חיתוך לייזר (אהיל ובסיס) ועיבוד שבבי. על אף מידותיה הכמעט מיניאטוריות, "דידי" מעניקה תאורה רבת עוצמה ויציבה, הודות לנורת לד חסכונית ודקה. מעל לנורה נמצאת עדשת פרספקס, היוצרת פיזור רך ועדין של האור ומגינה על הנורה. גוף האהיל עשוי מאלומיניום, משמש גוף קירור לנורה ומווסת את החום הנפלט ממנה ללא צורך בהתקנת צלעות קירור נוספות.

בנוסף ל"דידי" יוצגו בתערוכה חמש משפחות של גופי תאורה, שלוש ספריות, שרפרפים ועוד. כולם מאופיינים בחוש הומור דק ובתחושה חזקה של חומר שעולה מהבטון או המתכת, עדות למקור התעשייתי שלהן. "העבודה שלנו, שלא קשורה לעבודה מול לקוחות, היא בלתי תלויה. מה שמאחד זה התהליכים, “אומר בבלי, “יש בתוצאה הסופית המון משחקיות, עם נימה של קצת צחוק, קצת אירוניה. מבחינת שימוש בחומר, זה ברור שההשראה שלנו לא מנותקת מהסביבה שאנחנו חיים בה, מהמפעל הזה, מהדברים הפרקטים מאוד, שנועדו לתת פתרונות פרקטים. באופן עקרוני כולם גם פונקציונאלים. אפשר להשתמש בהם".

מאפיין אחר של העבודות הוא הצבעוניות התעשייתית. "חומר זה הדבר הכי חזק שלנו. אמרו לנו שדברים צבעונים מוכרים יותר, אבל אי אפשר לקחת כל דבר ולצבוע אותו. זה אולי מושך תשומת לב אבל זה לא אנחנו וזו גם לא תערוכה מסחרית. כרגע יש כמה פריטים בודדים מכל אובייקט. מעניין אותי לעשות מוצר מסחרי אבל זה לא פשוט, גם אם זה בסופו של דבר הכיוון. זה הרי לא רווחי לייצר כאלו דברים ביחידות בודדות".

אז מה המוטיבציה?

"עיצוב זה החיים שלי, מגיל 18 אני בונה דברים. ככלל אני שונא את המלה מעצב, זו מלה שיש לה היום זילות. כל בן אדם הוא מעצב. אנחנו מתכננים".

חשוב לך שהאובייקטים יהיו יפים? פעם אסור היה להגיד "יפה" בבתי ספר לעיצוב.

"אני חושב שהאובייקטים בתערוכה מעוררים משהו. יפה הוא מונח סובייקטיבי, אבל אני לא חושב שצריך שכולם יאהבו את הדברים שלנו. מבחינה אסתטית אנחנו מנסים ליצור דברים שאנשים ירצו ולא משנה מאיזה חומר הם עשויים ומה גודלם. מוצר נבחן אם מישהו רוצה אותו. זו שאלה שאנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו. אני רוצה הרבה דברים ואני לא מתבייש להגיד את זה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ