מי מרוויח משימור האמנות המזרחית בשוליים?

אם האמנים המשתתפים בתערוכה "עד שתצא מקולי" נחשבים לשוליים, מי לעזאזל נשאר לשמור על ההגמוניה?

נועה חזן
ערב רב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
נועה חזן
ערב רב

אני מודה. תערוכה המוקדשת לאמניות ואמנים מזרחים עושה לי את זה. אני מרגישה בבית. ואפילו יותר מזה. כדור שלישי להגירה מארצות ערב, אני מרגישה שמצאתי את הבית המזרחי שלא היה לי. ולכן, התמוגגתי בפתיחת התערוכה "עד שתצא מקולי" שנפתחה בשבת האחרונה במוזיאון אשדוד.

נסחפתי, לגמרי מרצון, בנחשול המוזהב שהציעו לי עבודותיהם של דוד בן הרא"ש, דפנה שלום, ליאור גריידי ואייל אסולין, שאציע לאלתר להגדיר את עבודותיהם כ"מינימליזם מזרחי". צירוף מלים אוקסימרוני, אם מתחשבים בסטריאוטיפ האוריינטליסטי הכובש את הפריים-טיים הישראלי וקושר מזרחיות דווקא עם גודש, שפע ויצריות. אפשר גם לדבר בהחלט דרך העבודות של אמנים אלה ונוספים על "אמנות מושגית-מזרחית" (ואולי נמצא סופסוף החיבור לפנחס כהן-גן שחיפש גדעון עפרת ולא מצא במסתו "אין אמנות מזרחית").

למרות ריבוי האמנים המשתתפים בתערוכה, הצגת מספר עבודות נדיב של חלק מהם איפשרה לי לזהות הלך מחשבה או התפתחות של שפה. כמו למשל בסדרת העבודות של יהודית גואטה, שבה מקבל דימוי עציץ הצבר תפנית מפתיעה והופך לאורנמנט או למבנה של כוורת רוחשת דבורים. ובסדרה "transitions" של עילית אזולאי, המרתקת אליה את צופיה בשל ריבוי הפרטים והאניגמאטיות הסוריאליסטית שלה, א-לה דה-קיריקו ומקס ארנסט.

דוד עדיקא (מתוך התערוכה)

יחד עם הרבה מאושיות המפתח של שדה האמנות המקומית, שנכחו בפתיחה, התעמקתי בעבודת הווידיאו של יוסף-ז'וזף דדון ובעבודה המשותפת של שלומי אלקבץ ודוד עדיקא, שתי עבודות מונומנטאליות שקושרות יחד הרבה מן התמות של התערוכה, ולאחר מכן יצאתי להופעתה של דיקלה בפטיו הפתוח של המוזיאון.

חוץ מההגדרה של האמנים הבולטים שהשתתפו בתערוכה כ"קול סמוי ומטריד הרוחש מתחת לפני השטח", שבילבלה אותי מאוד לאור מרכזיותם בשדה ובשיח של האמנות המקומית, גם תפישת התערוכה כ"תמונת מראה של דור שני ושלישי להגירה" המתבססת אך ורק על הגירת יהודי המזרח הטרידה אותי. בדברים הבאים אני מתכוונת לעמוד על הקשר בין שתי הנקודות האלה, ולהראות כי בהעדרם של אמני דור שלישי להגירה מאירופה בתערוכה, היא מתאימה, משרתת ומחזקת את עמדת השוליות המדומיינת של האמנים המזרחים המשתתפים בה.

בשונה מהתערוכה "שפת אם", שאצרה טל בן צבי בעין חרוד בשנת 2002, כשאמנים שעסקו במזרחיות שלהם נחשבו שוליים וכשהמקום שהמזרחיות תפסה בשיח הקולקטיבי היה ביחס של רק ״תשעה מתוך ארבע מאות", ככותרת עבודתו של מאיר גל, כיום, עם הצגתה של התערוכה הנוכחית, מאוד קשה להסכים שהאמנים המזרחים המשתתפים בה פועלים "מתחת לפני השטח" כמאמר האוצרים. רותי דירקטור כבר ציינה באחת מרשימותיה כי "מרבית האמנים הצעירים שהציגו ב"שפת אם" לא רק שרדו כאמנים (הישג לא מבוטל בפני עצמו), אלא הפכו לאמנים הבולטים של שנות האלפיים". ואכן, כמה מן המשתתפים בתערוכה "עד שתצא מקולי" אומצו באהבה אל חיק הממסד וזכו רק לאחרונה בפרסים, מלגות ומענקים ממשלתיים. חלקם אף מתפקדים בעצמם כשומרי הסף של שדה האמנות הישראלי מתוקף תפקידי המפתח שלהם באקדמיה.

אז בעיני מי בעצם הקול של האמנים המשתתפים בתערוכה הוא שולי? ומיהם המרוויחים או המפסידים משימורה של האמנות המזרחית כשולית בשיח העכשווי? ואם האמנים המשתתפים בתערוכה הם שוליים, מי מאייש את ההגמוניה?

המלכודות שבהגדרה על בסיס שלילה

אלהם רוקני (מתוך התערוכה)

עם הצפייה בחלק מן העבודות וקריאת הטקסט של האוצרים בתערוכה "עד שתצא מקולי" עולה ההבנה כי נקודת הייחוס של התערוכה המדומיינת, או מה שקרוי "ישראליות" חיצונית לה. במלים אחרות, נדמה כי ההיגיון של התערוכה הוא שמזרחיות היא מקרה ייחודי למדי של ישראליות, ושכל מה שיש לברר הוא את האופנים שבהם המזרחיות מתייחסת לאותה ישראליות נורמטיבית. כאילו שאותה ישראליות או אותו "מרחב מקומי" כהגדרת האוצרים לא היו בעיקר ומלכתחילה מזרחיים (והנתונים הדמוגרפיים בנוגע לרוב מזרחי בקרב אזרחי ישראל היהודים ידועים). אדוארד סעיד וטוני מוריסון התריעו זה מכבר על הבעיה הזו – כל אחד בהקשרים אחרים – והראו שהשיח הלבן שומר על עליונותו בכך שהוא מצמצם את הסובייקטים הלא לבנים והופך אותם לפונקציה של הלובן מבלי לאפשר להם אוטונומיות.

כדי לא ליפול למלכודת עליה התריעו סעיד ומוריסון נדרש – ואולי עוד לא הבשילו התנאים לכך – לבצע היפוך תודעתי ולתפוס את האופציה המזרחית לא כאיזוטרית אלא כמרכזית. היפוך שכזה יביא גם להיפוך בעמדת האמנים-האוצרים-הצופים. הוא יאפשר התבוננות מן המזרחיות החוצה ולא אליה, כפי שהורגלנו.

הפסאודו-נייטרליות של ההגמוניה

במקביל לתערוכה ״עד שתצא מקולי״ במוזיאון אשדוד, מוצגת במוזיאון חיפה התערוכה ״משולש שיקאגו״. יש לתת את הדעת על הדמיון בין שתי התערוכות שההיגיון האוצרותי שלהן הוא דמוגראפי (1), אך בעיקר, צריך לשאול מה עושות תערוכות שכאלה ליחסי הכוח בשדה האמנות (2).

אחת הביקורות הנוקבות שעולות מלימודי מוכפפים (Subaltern Studies) ותרבות חזותית, היא שבניגוד לחברי ההגמוניה בעלי הלגיטימציה לדבר בשם כלל האנושות, חברי קבוצות מיעוט מתבקשים לרוב להשמיע רק את קול הקהילה שממנה באו. הבדל זה מייצר את הלובן של ההגמוניה כניטראלי וחסר צבע. כידוע, אין עמדה חזקה יותר מאשר זו של היות "רק" בנאדם או במקרה של התערוכה הנוכחית רק "אמן ישראלי" ניטראלי, נטול סממני זיהוי עודפים. חוזקה זו מתבטאת בראש ובראשונה בזכות לייצג את התרבות או את הטעם של כולם. אמניות ואמנים המזוהים אתנית או מגדרית לא יכולים לעשות זאת כמובן. הם יכולים לדבר רק בשם הקבוצה שלהם. אולם אמנים שלא זוהו אתנית כן יכולים, משום שהם אינם מייצגים (לכאורה) את ההעדפות והתרבות של קבוצה ספציפית כלשהי (3).

יהודית גואטה (מתוך התערוכה)

אם ללכת לפי ההיגיון של סעיד ומוריסון, תערוכה של אמנים מזרחים בדרום יחד עם תערוכה של אמניות נשים בצפון מאשררות למעשה את מרכזיותה של ההגמוניה, ויחד עם זאת מחלישות את תוקף העבודות של האמניות והאמנים המשתתפים בהן. למרות החשיבות של ״עד שתצא מקולי״ ושל ״משולש שיקאגו״ יש לשאול: האם באקט ההגדרה אין מראש גם הדרה?

שלילת הגלות

לבסוף, הבלעדיות שיש בתערוכה דווקא לייצוגי הגירה וגלות מזרחיים מעלה תהיות לגבי שתי גלויות והגירות אחרות שאירעו באותו זמן ומרחב: הגלות האשכנזית והגלות הפלסטינית. את העדרן של גלויות אלה מתוך התערוכה, ובעיקר היעדרותה של זו האשכנזית, ניתן לשייך לאבחנותיו של אמנון רז-קרקוצקין בנוגע למעמדה של הגלות בתוך הישראליות (4). אבחנות שאימצה שרה חינסקי בדיונה על תסמונת הלובן של שדה האמנות הישראלית (5).

איציק בדש (מתוך התערוכה)

שלילת הגלות האשכנזית, טען רז-קרקוצקין, היא ההתכחשות המוחלטת להיסטוריה האתנו-תרבותית של יהודי אשכנז, למוצאם, לזהותם ולקשריהם הקהילתיים, ומחיקת הציוויליזציה האשכנזית האתנית. שיכחת הגלות של האשכנזיות הממוערבת בישראל, היא גם זו שנתנה לה את אופיה המערבי-אוניברסאלי מרובה הסמכויות. משום שהנכחת הגולה האשכנזית והעלאתה מן העבר עלולות לערער על העמדה ההגמונית של האשכנזיות, עמדה הניתנת לה מתוקף דימיונה כאוניברסאלית, ולהכפיף אותה לקנה מידה אתני.

התערוכה ״עד שתצא מקולי״, מדגימה אם כך כיצד שדה האמנות עצמו מהווה חלק מן המארג המאפשר את המשכיות היחסים הקולוניאליים. היא ממשיכה את ההכחשה של הגלות האשכנזית ובכך מבטיחה את יציבותה כהגמוניה. במלותיה של חינסקי, התערוכה מדגימה את "יחסי ההעצמה ההדדיים הנרקמים בין האמנות הממסדית לזהות הריבונית״.

הנכחה ממסדית (6) של הגלות המזרחית יחד עם האשכנזית והפלסטינית – שאירעו במקביל – דרך יצירותיהם של בני ובנות הדורות השני והשלישי להגירות, יכולה להוות נקודת מפנה היסטורית הן בשיח האמנותי והן בשיח הפוליטי, וגלום בה פוטנציאל לתיקון ולקיחת אחריות כלפי העבר, אחריות המכילה את הסתירות הפנימיות בהווה. תערוכה המהווה "תמונת מראה של דור שני ושלישי להגירה", כמאמר האוצרים, המתמודדת אך ורק עם הגירה מזרחית, מגבירה את הצימאון למהלך שכזה.

"עד שתצא מקולי" – מוזיאון אשדוד. אוצרים: יובל ביטון ורוני כהן בנימיני

הערות:
1: תודה למאיה שמעוני שהסבה את תשומת ליבי לעניין זה
2: כאן המקום אולי להודות שגם אני לקחתי לאחרונה חלק ב'גטו' מגדרי-עדתי שכזה, במסגרת הספר שוברות קירות שהוציאה תנועת אחותי.
3: Richard Dyer, 2003 On the Matter of Whiteness. In: Only Skin Deep , pp. 301-311
4: רז-קרקוצקין,1993. גלות בתוך ריבונות. תיאוריה וביקורת 4: 23-55.
5: חינסקי, 2002. עניים עצומות לרווחה:על תסמונת הלבקנות הנרכשת בשדה האמנות הישראלית, תיאוריה וביקורת 20: 57-86.
6: התערוכה הכפולה חמורו המעופף של משיח של מאיר גל והאמיני יום יבוא של גדי גופבר בגלריה לימבוס בשנת 1993, היא תקדים רחוק לניסיון כזה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ