בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רגע לפני ההכרזה, שבוע האופנה בניו יורק

דונה קארן עיצבה קולקציה בהשראת האיטי, אלי טהרי הלך על מלתחה מוזהבת בסגנון מצרים העתיקה ורק מארק ג'ייקובס הקפיד לשמור על מקורות השראה עמומים. סיכום שבוע אופנת אביב-קיץ 2012 בניו יורק - חלק ב'

2תגובות

לקראת סופו של שבוע תצוגות סוער בצבעים ובהדפסים, מלתחת האביב שעיצב פרנסיסקו קוסטה עבור קלווין קליין נראתה שלווה במיוחד. קשת גוונים מעודנת, שהתבססה ברובה על גוני איפור - מניוד מעושן ועד לאפרסק סמוק, לצד צהוב חיוור, לבן מלוכלך, כסף ושחור - אינה זרה לעבודתו של המעצב, אך החושניות של הקווים המתעגלים בשמלות שנצפו על המסלול היתה מפתיעה.

עד כה המינימליזם המובהק של קוסטה נטה להצניע את הגוף מבעד למערכות ליניאריות ומשטחים נוקשים. הפעם הוא נחשף בנדיבות באמצעות אריגים שקופים, חתכים מורכבים, תפרים מתפתלים וכיווצים שהבליטו את צורתו ושימשו למעשה כעיטורים היחידים בשמלות המתבדרות. חלקן היו קולחות ואווריריות באופן פתייני והעלו בזיכרון תחתוניות. הלבשה תחתונה, אחרי הכל, היא נדבך חשוב במורשת המותג, וכך גם שמלות פשוטות שנראות כאילו נשלפו מחדר המיטות (אחד הדיאלוגים היותר משעשעים בסרט "קלולס" משנות ה-90 התנהל סביב שמלת כתפיות לבנה של המותג שלבשה הגיבורה שר הורוביץ. "מה זה מה שאת לובשת?", שאל אותה אביה. "שמלה", ענתה בפשטות תוך משיכת כתף. "מי קבע שזו שמלה?!", זעם האב. "קלווין קליין", השיבה בחיוך מרוצה).

חליפות שהורכבו מז'קט ארוך ומתעגל שנלבש כשמלה מעל לזוג מכנסיים או מעילי ערב שגזרתם התבססה על זו של ז'קט טוקסידו מחויט הציעו הפוגה במפגן הנשיות הרכה שנצפה על המסלול. אם לשפוט לפי הידועניות שישבו בשורה הראשונה - ביניהן נעמי ווטס, לארה סטון ואומה תורמן - השמלות הללו ייראו בקרוב גם על השטיח האדום.

בתצוגה של ראלף לורן, הבגדים נראו כאילו נשלפו מתוך הפקה של סרט תקופתי שעלילתו מתרחשת בשנות ה-20 של המאה שעברה. אפיון רך ומתקתק, שמקומו הטבעי הוא סרטוני פרסומת פנטסטיים, בלט בהם מן הרגע הראשון, אך בתוך זמן קצר התחוור כי המעצב בחר לעשות מעין קדימון לסרט קולנוע שצפוי לעלות לאקרנים בקרוב: ב-1974, זמן קצר לאחר שייסד את המותג הנושא את שמו, לורן יצר את תלבושות הסרט "גאטסבי הגדול". עתה, כשבאז לרמן מביים גרסה מחודשת לרומן של סקוט פיצג'רלד, המעצב ראה בכך הזדמנות לביקור חוזר בשנות ה-20 העליזות.

וכך הופיעה על המסלול קולקציה מאופקת שמתאימה למסיבת תה - שמלות פרחוניות שנחתכו באלכסון, מכנסיים וחולצות משי בגוני פסטל רכים וסריגי קשמיר שיושנו באמצעות חורי עש מלאכותיים, וכן כובעי כיפה שהשלימו את המראות גם אם באופן מפורש מדי.

בדרך החוצה מהתצוגה, במסדרון הארוך שרצפתו כוסתה בשטיח בהיר, זר ענק של הורטנזיות, שושנים וחבצלות שהונח בתוך כד אבן והתנשא לגובה של כ-3 מטרים שניצב בקצהו נראה הגיוני לחלוטין: הוא נלקח מאותו גן אנגלי קסום שהיווה השראה ליצירתם של הבגדים הסכריניים.

באולם הצח והמבהיק שבו נערכה התצוגה, חולצת קורל שלוותה מכנסי מנטה, חלקים עליונים שזורי נוצות יען מתבדרות צבועות בורוד חיוור ושמלות ערב בצבע קרם העלו בזיכרון עיטורי עוגות מסוכרים.

אווירת סט הצילומים נמשכה לכל אורך התצוגה. לפני שהחלה, אנשי יחסי הציבור ניגשו ליושבים בשורות הראשונות ובקשו מהם להניח את תיקי היד שלהם מאחוריהם ולא לצידי רגליהם, על מנת שלא יופיעו בצילומי המסלול. אחרי הכל, די בתיק סורר אחד בסגנון עכשווי כדי לקלקל את כל ההעמדה התקופתית.

אופטימיות אבודה

המחזה שיצרו 12 הדוגמניות שניצבו דוממות מעל במה וקיבלו את פני המוזמנים בתצוגה של דונה קארן נותר עלום לאורך התצוגה. בשלב מסוים המעצבת ניגשה אל הבמה והתיישבה למרגלותיהן, אך רק לאחר שנסתיימה התצוגה התברר כי ההעמדה ציינה את השקתו החגיגית של קו הלבשה חדש שנקרא Casual Luxe. המופע האמיתי החל רק לאחר שהדוגמניות פסעו מטה וצעדו החוצה מהאולם.

המוסיקה הפכה קצבית, ואל החדר נכנסו דוגמניות בזנבות סוס ארוכים שנקטמו בחדות בקצותיהם והתנדנדו מצד לצד נמרצות. בתוכניית התצוגה סיפרה המעצבת על המסע שערכה להאיטי לאחר רעידת האדמה הגדולה שפקדה אותה אשתקד, והסבירה כיצד חשה ששני העולמות שלה מתחברים. אתרים אקזוטיים כמו האיטי הם יעדים נפלאים עבור מעצבים שמעוניינים לאזן את השפעות הטכנולוגיה במעט ארציות שורשית, אך נדמה כי אצל קארן הקודים של מלתחתה הם כה מבוססים, שגם אם תנדוד מדי עונה בין מוקדי השראה שונים לחלוטין עדיין תיצור בסופו של דבר את המראה המזוהה עמה.

לקולקציה היו שורשים בהאיטי, אבל הדפסי משיכות המכחול העזות, שנוצרו בהשראת עבודתו של האמן המקומי פיליפה דודאר, התמזגו היטב בחזון העירוני הקשוח-נינוח של המעצבת. הצבעוניות היתה ארצית בהתאם, ועם זאת הלמה את האלגנטיות הקרירה המזוהה עם המעצבת: חול, חום-בוץ ולבן-עצם, עם הבלחות של ירוק-ליים, כתום-תפוז או כחול-פרוסי.

לא כולם התרשמו מהבעת הדאגה הכנה של קארן. שני גברים בחליפות מפוארות שישבו לצדי התלחשו כמה נחמד מצד המעצבת לגלות אמפתיה כלפי הנעשה בהאיטי, ואף שיבחו אותה על יכולתה להביע עניין בנושאים שבוערים על סדר היום פרט לאופנה, אך לשיטתם לא כל דאגה לרווחת כדור הארץ נועדה לבוא לידי ביטוי בבגדים.

שטיח הבז' השעיר שריצף את החלל התעשייתי שבו הציגו ג'ק מקולו ולזארו הרננדז את הקולקציה שיצרו עבור המותג פרואנזה סקולר הבהיר מייד כי צמד המעצבים מכוונן למעט אירוניה. אלומות אור עגולות העניקו לו חזות של שטיח משחקים. המראה הראשון שהוצג על המסלול - מקטורן צמוד ומכנסיים קצרים באפור וכחול - נראה פשוט למדי, אולם מבט בוחן גילה חיתוכים מופלאים בגזרה; מורכבים ולא סימטריים בשני הצדדים.

בהמשך, הדפסי פרחים בגוני צהוב או כתום, שנשזרו באופן מדוד בשוליים של חצאיות או במרכזן של חולצות כפתורים, גרמו לכך שהתנופה של הקולקציה תיבנה בהדרגה ותגיע לשיאה לקראת סופה. חוטי ראפיה נטוו בדוגמאות גיאומטריות בשמלות או סוודרים ססגוניים, משטחי צבע מחומצנים שולבו יחד בחולצות קצרות במעין הצדעה משונה למשטחי פורמייקה צבעוניים מאמצע המאה שעברה, והצמד השתמש בעור צלופח ליצירת שמלות פסים דקיקות.

מאחורי הקלעים סיפר הרננדז כי נקודת המוצא שלהם היתה גוגי-טקטורה (תת-סגנון עצמאי של התנועה המודרנית באדריכלות שהתפתח בארצות הברית בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, שהושפע מעולם עיצוב המכוניות, ספינות החלל ועידן האטום). "אדריכלות של אמצע המאה שעברה שנחשבה פעם לחוד החנית, אבל עכשיו היא רעועה", אמר. "אופטימיות אבודה".

לקראת סוף התצוגה, כששילובי ההדפסים הפכו משוחררים ונועזים יותר, הלמות התופים הקצובות נדמו כפסקול המתבקש שעה שהדוגמניות צעדו בחלקים עליונים בצורת מחשופי לב שקצותיהם התקפלו בחדות, ובמכנסונים או בחצאיות שסועות באורך הברך. השילוב בין צלליות בסגנון נערות לוח שנה לרמזים למראה המזכירה החסוד העניק למלתחה את עוצמתה החושנית המפתה. שילובים בטעם רע שהצמד מפליא לעשות - כמו למשל בין הדפסי נמר לגוונים של טורקיז כתום וזהב - הוסיפו לה חן עגמומי ומעט גמלוני, האופייני למעצבים שהתחנכו בשנות ה-90 שבמהלכן ספחו רגישויות אנטי-אופנתיות.

מתוך החשיכה

חליפת הפשתן המחויטת שפתחה את התצוגה של אלי טהרי - מקטורן ארוך בקווים מתעגלים שכלל מחשוף עמוק ושנלבש ללא חולצה מתחתיו, מעל למכנסיים רחבים - הבהירה מייד שלמעצב יש כוונות רציניות, והוא מעדיף להתמקד בעיצוב מלתחה לבישה ומסחרית, במובן החיובי של ההגדרה. אולם אין זה אומר שהוא אינו מבין את נחיצותה של תצוגה בעלת עוצמה על המסלול.

מצרים העתיקה היתה נקודת המוצא של מלתחת האביב, וזה ניכר מיד בעיטורים הזהובים של המראות הראשונים, בגוני חול ולבן, שפתחו את התצוגה. חצאית זהב באורך הברך הבהיקה באופן מסקרן במיוחד, ובחולצת שיפון לבנה בגזרת מעטפת היה יופי מעודן. היא המחישה היטב את העניין של המעצב בניסוח גזרות מתוחכמות שנועדו להחמיא לגוף ולענג את העין ביופי הרמוני קלאסי. מעל לכל היתה בה נינוחות אלגנטית.

רקמות זהב שעיטרו ז'קטים מפשתן וחגורות זהב דקיקות שנכרכו סביב מכנסי הרמון קלילים או שמלת מעטפת שחורה העניקו לקולקציה את עושרה וזוהרה, ואילו גוונים רכים של כתום וכחול שיוו לה ממד של אלגנטיות נינוחה. השיא נרשם במראות השחורים והזהובים שחתמו את התצוגה: לאחר אסופת שמלות בחיתוכים גיאומטריים חדים, המראה הנחשק ביותר הורכב מחצאית עיפרון עשוית פאייטים מרובעים גדולים במראה מרושת וסוודר שחור שנראה כאילו אובק בזהב. הוא הוכיח כי כוחו האמיתי של המעצב טמון ביצירת בגדים שימושיים מלוטשים היטב.

סופת ההוריקן שפקדה את העיר בתחילת החודש גרמה לדחיית התצוגה של מארק ג'ייקובס למועד מאוחר יותר במהלך השבוע, וכך הפכה למעשה לתצוגה שחתמה את שבוע האופנה שננעל ביום חמישי. זו לא היתה הסערה היחידה שהשפיעה על המעצב: ג'ייקובס נמצא כעת בלבה של אחת מפרשיות האופנה הסוערות של העת האחרונה; המשא ומתן המתמשך שהוא מנהל עם מנהלי דיור במטרה למלא את מקומו של ג'ון גליאנו עשה לא מעט כותרות בשבועות האחרונים.

בתצוגה שהעלה בחלל מחסן הנשק העתיק שבשדרות לקסינגטון בעיר הוא הוכיח שברשותו התעוזה והמעוף הנדרשים להובלת קו מצליח של תפירה עילית, אם אכן יתמנה להוביל את בית האופנה הצרפתי. החלל עוצב מחדש כאולם הופעות בסגנון תחילת המאה שעברה: נורות ישנות נשזרו בקורות עץ, תאורה צבעונית בקעה מתוך החשכה, ווילון חוטים זהוב שהשתלשל מהתקרה חשף מעט מהנעשה מאחורי הקלעים, שם 46 דוגמניות נעו, נשענו ונעמדו בתנוחות שונות על כיסאות עץ שהוצבו על הבמה, לפני שהחלו לצעוד על המסלול.

כשהגיע תורן לעשות כן הן יצאו כשמטפחות קשורות לראשיהן, מגפי בוקרים שקופים מפלסטיק לרגליהן והן לבושות בשמלות שקופות ומתבדרות בעלות קו מותניים שמוט, בגדי עבודה מאריגי דנים, סווטשירטים ספורטיבים או שמלות מבדי גינגהאם סינתטיים שהבהיקו במיוחד תחת תאורת המופע.

החומרים שבהם השתמש המעצב היו סינתטיים - שמלות וחצאיות נוצרו מסיליקון, משי שנארג בדסקיות מבהיקות המשמשות לקישוט עצי חג מולד שימש ליצירת חולצות וחצאיות נחתכו מאורגנזה מצופה בצלופן. האפקט המיידי שיצרו היה של שקיפות וזוהר.

למרות שכללה מעט מכל דבר, התחושה שעלתה מהקולקציה היתה מרוסנת ולפרקים אף נוגה. קשה היה לומר בוודאות האם ההשפעה הישירה היתה אופנת שנות ה-20 ה-30 או דווקא שנות ה-70, אולם דומה כי זה מה שג'ייקובס רצה להשיג. מאחורי הקלעים הוא הסביר כי לא רצה שהקולקציה תראה אמיתית. המופע עצמו היה לב העניין.

על מצוק המיתון, כשברקע עשור למתקפת הטרור של 11 בספטמבר, אסטרטגיות עסקיות ממולחות נדמות כערך מקודש יותר מהיכולת ליטול סיכונים או לנהוג בספונטניות. אך יש לזכור שקולקציות מסחריות שפונות לטעם ההמונים יתקשו להעלות את האופנה לגבהים חדשים של יצירתיות. "לעולם אל תדאגו מהעובדות. רק תקרינו דימוי לקהל הרחב", אמרה לפני שנים רבות עורכת "ווג" האגדית לשעבר דיאנה ורילנד. נכון, הזמנים השתנו מאז ללא היכר, וכיום מעטות הן התצוגות שמספקות מחזה מבדר או הבטחה לאסתטיקה חדשנית ומאתגרת, פרט אולי לאלה שמעלים מדי עונה מעצבים כמו ג'ייקובס בניו יורק, קרל לגרפלד בפאריס או מיוצ'ה פראדה במילאנו. אך מה יישאר באופנה ללא יסודותיה הגחמניים וחסרי האחריות?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו