גברים ערומים ותולדות האמנות

מה קורה כשמצניחים את הולנד קוטר, אחד ממבקרי האמנות החשובים בעולם, אל שבוע האופנה בניו יורק, ומטילים עליו לסקר את תצוגת בגדי הגברים של אביב-קיץ 2012?

הולנד קוטר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים3
הולנד קוטר

ניו יורק טיימס

חישבו למשל על ציפור השיר גדרון. הזכר, אחד המטורזנים ביותר בטבע, הוא בעל נוצות שחורות כפחם, שכמיות ארגמן וכנפיים עם שוליים צהובים. הנקבה, צבעה אפור חום עם מעט כתמים. אם תראו נקבה במעופה, תחשבו "הנה גדרון". אם תראו את הזכר, תגידו "וואו".

עכשיו חישבו על שבוע האופנה בניו יורק, שבו אני, מבקר אמנות במקצועי, לוקח חלק בשבועיים האחרונים. התחום שהוטל עלי לסקרו הוא לבוש הגברים לאביב-קיץ 2012. כפי שקורה לעתים קרובות בעיתונות, אני לומד תוך כדי עבודה. אבל בעודי תוהה מיהם הדוגמנים הנחשבים ומדוע, ונתקל בידוענים שעליהם מעולם לא שמעתי, דבר אחד נראה ברור: כשזה מגיע לאופנת גברים, הדוגמה של הגדרון לא תקפה.

הנשים הן שזכו לרוב האדום והצהוב, השכמיות, העיטורים, הראוותנות וההידור, ככל שיכולתי לראות דרך מסך המחשב בתצוגות בגדי הנשים, שהתקיימו במקביל לתצוגות בגדי הגברים. לעומתן הרושם החזותי הכללי שנותר מצפייה בתצוגות הגברים היה של גווני אפור, בז' וחום, כשהרבה מהחום הוא עור שזוף. אפילו כאשר מעצב ניסה להפיח רוח חיים בעניינים - טומי הילפיגר התפרע עם פסים מעולם הים בתצוגה שלו, שהתקיימה בפארק היי ליין ביום שישי הראשון של שבוע האופנה - הגברים עדיין נראו לבושים באופן חדגוני ומשמים.

האם כך היו הדברים תמיד? או שמא זו רק התרשמותו של טירון אופנתי חסר השכלה? פניתי לחפש תשובות במקום היחיד שאליו אני יודע לפנות, ההיסטוריה של האמנות. הוצאתי את הספר הישן של ה' ו' ג'נסון (מדריך חובה קלאסי לתולדות האמנות) וכאשר התחלתי לדפדף, הבנתי שאולי למרות הכל אני בעצם לא כל כך חדש בתחום.

במשך שנים נהגתי להתבונן על פרטי האופנה שביצירות האמנות, פשוט לא קראתי לזה אופנה. קראתי לזה תלבושות, פרטים תקופתיים, סמלים - פוסח על העובדה שהשמלות והז'קטים הרכוסים שאני רואה בכתבי יד מימי הביניים ובפסלי רנסנס הם ככל הנראה תיאורים מדויקים של בגדים אמיתיים שכיסו פעם גופים אמיתיים ושיקפו את הגחמות של טעם אופנתי ממשי.

סמוך לתחילת הספר של ג'נסון ראיתי משהו מוכר להדהים: תצוגת בגדי הים לגברים של Ronen & Parke שבה נכחתי כמה ערבים קודם לכן, אבל ביוון העתיקה. מה שראיתי היו פסלי שיש של קורוי, או נערים, מהתקופה שסביב 600 לפנה"ס. כולם היו עירומים וניצבו באותה התנוחה: עמידה זקופה, הידיים למטה, המבט בוהה קדימה, רגל אחת מושטת מעט קדימה, כאילו הם צועדים.

תנוחה, כפי שאני יודע עכשיו, המקובלת במסלולי התצוגה. וכך גם מבנה הגוף. והיופי חסר ההבעה. הגברים שלRonen & Parke נראו כמו חתיכים קרייריסטים גנריים. כך גם נערי הקורוי; כל כך גנריים עד שהם בקושי נראו אנושיים. הם לא היו בני אדם. הם היו חצי אלוהיים.

ג'נסון מתאר את הקורוס בתור "לא אלים ולא בני תמותה אלא משהו בין לבין, אידיאל של שלמות פיסית וחיוניות המשותף לבני תמותה ובני אלמוות כאחד". האם הדוגמנים אינם נמצאים באותה עמדה: מתחת למעצבים-האלים, אך מעל לקהל הבוהה, המזמזם, המצלם בקדחתנות?

ישנם הבדלים, כמובן. לעירום של הקורוס היו השלכות רוחניות; הכמעט-עירום של הדוגמנים בבגדי הים נועד למטרות קמעונאות. למעשה, עירום התברר כדרך האמינה ביותר ללכידת תשומת לב בתצוגות הגברים, למרות שהוא לא היה חף מבעיות. אי אפשר היה שלא לתהות, האם אנחנו מתבקשים להעריך את בגדי הים או את הישבנים? עד שהבנת לאן העיניים שלך אמורות לפנות, התצוגה נגמרה.

ככל שהתקדמתי בספר, ובשבוע, ראיתי שינוי באופנת הגברים. במקום לחשוף יותר, גברים החלו להתכסות יותר. בדיוקן פסיפס מפורסם מהמאה השישית לספירה, יוסטיניאנוס, קיסר ביזנטיון, נראה כמעט ארכיטקטוני בגלימתו העשויה משי כבד ובד זהב. והוא לא לבד בפאר הזה: חברים זכרים בפמליה שלו עומדים משני צדדיו, פניהם מופנות קדימה, כאילו הם משתתפים בטקס. גם זה נראה לי מוכר. זה האופן שבו דוגמנים ומעצבים נוהגים להיעמד כדי לקוד בפני הקהל בסוף התצוגה, באחד מאותם טקסים רבים המכתיבים את הצורה והקצב של שבוע האופנה, אשר, למרות ההמולה והבאז, התנהל מתוך אווירת לחץ, עסק שמתנהל לפי הספר, כדרכם של מפגני עוצמה.

בתצוגה של מייקל בסטיאן, שנערכה בחלל גלריה לאמנות במידטאון, היה רגע קליל יותר, הופעה מלכותית. בערך באמצע בתצוגה, יצא דוגמן שלא נראה כמו כל האחרים - מבוגר יותר, שונה - והוא התקבל בקריאות ובמחיאות כפיים, הפעם היחידה שבה שמעתי כאלה בכל השבוע. למדתי כי זהו סקוט בארנהיל, דוגמן על משנות ה-90 של המאה הקודמת, הנחשב לוותיק בסטנדרטים של עולם האופנה. כמובן, בעיני מעריציו משכבר הימים, הוא עדיין שולט. ומכיוון שבזמן ההוא עדיין חשתי בהשפעת היותי חדש בעולם שבוע האופנה, היה נחמד לראות זאת.

אני אומר חדש, אבל אופנה, כמו רובה של האמנות, תלויה בישן ובממוחזר. באופנה זה בדרך כלל מתגבש לכדי נוסטלגיה, וזה מייגע. רטרו? רעיון גרוע, ויש הרבה ממנו באמנות כרגע. אולי בגלל זה אופנה, או לפחות בגדי הגברים, נראתה כל כך כמו אמנות עכשווית: מהוססת ומשמימה, גם אם עשויה יפה.

בכל אופן, בסטיאן בנה את התצוגה שלו סביב דמותו של ג'יימס דין, אבל מלבד הלבשתם של כמה דוגמנים דמויי ג'יימס דין בבגדים בסגנון ג'יימס דין, הוא לא עשה עם הרעיון שום דבר שאני הצלחתי לאתר.

לעומת זאת, מעצב האופנה דאיסוקי אובנה מ"N. Hoolywood" עשה דבר מעניין עם מוטיב תקופתי אחר, רחב יותר - סרטיו של אלפרד היצ'קוק מתחילת שנות ה-60. הוא הציב את התצוגה על במה, בקולג' הקהילתי של מנהטן במנהטן תחתית, במקום על מסלול, דבר שהעלה את האפשרות להפיכתה של הצגת הקולקציה לתיאטרון. והוא רקח רקע שנון של קרדיטים מתחלפים מסרטים ישנים. הבגדים שלו, בסגנון סקיני ונרדניקי (מראה האינטלקטואל המודרני), שנלבשו על ידי דוגמנים מדוכדכים ושמוטי כתפיים במשקפי שמש מגושמים, השלימו חבילה שהושקעה בה מחשבה רבה.

בסיס פוליטי מעניין

אני ספקן מאוד ביחס לשיח שהתפתח בשנים האחרונות על אופנה כאמנות, שיח שאם לשפוט לפי התוצרים, כמעט ולא התקדם מעבר לאופורטוניזם משני צדי המשוואה. ובעוד שלכנות את התצוגה של אובנה "מיצג אמנותי" יהיה שטחי מדי, העובדה היא שבתוך מה שנראה בעיני כמוסכמות הנוקשות להדהים של עולם האופנה, הוא הגה דבר מה דמיוני. אולי בעתיד הוא ייקח על עצמו עוד פרויקטים שאפתניים, שאינם כרוכים בפרסומת סמויה. די ברור שהוא יכול לעשות זאת.

מהתצוגה של סטיבן קוקס ודניאל סילבר מ"דאקי בראון" ציפיתי לאיזה קונצפט כולל. השמועה היתה שהקולקציה והתצוגה שלהם נוצרו בהשראה חלקית מתרבות כנופיות הרחוב של לונדון. כך שהם ניצבו על בסיס פוליטי מעניין, והייתי סקרן לראות מה הם יעשו עם זה. האם קיבלתי מידע לא נכון על הנושא שלהם? התוצאה היתה משעממת. היו כמה קפוצ'ונים, מידות מוגזמות, בגדים רפויים. אבל בעיקר היו שם אימוניות ושילובים של מכנסיים וחולצה, שום דבר מיוחד, בצבעי סגול, כחול, פחם ובז'.

הפשטות השימושית הזאת הזכירה לי את הבגדים שעיצבו אמנים פוטוריסטים וקונסטרוקטיביסטים שונים באיטליה וברוסיה בתחילת המאה ה-20: חליפות מרובעות של ג'אקומו באלה; ז'קט בגזרה ישרה של ולדימיר טאטלין, סרבל של אלכסנדר רודצ'נקו. אבל מבחינה קונצפטואלית היה הבדל גדול בין הישן והחדש.

האמנים של תחילת המאה ה-20, שקועים בחשיבה האוטופית, יצרו אנטי-אופנה, במטרה לשבור את מעגל ההתיישנות המוכתב מראש של השוק. באחת החליפות של באלה, למשל, היו חלקים שניתן להזיז, כך שהלובש יכול לשנות את העיצוב כרצונו. לא היית צריך לקנות חליפה, יכולת לעצב מחדש את זו שברשותך.

הז'קט של טאטלין נהגה כמעין מיקרו-סביבה ניתנת ללבישה. ניתן היה לעצב אותו מחדש כדי להתחמם, להתאוורר וכו'. הסרבל של רודצ'נקו היווה סדנה וסטודיו ניידים, מצויד בכיסים בשביל כל מיני חפצים, ועמיד מספיק כדי להחזיק מעמד לתמיד.

הסרבל היה גם מכוער באופן קיצוני. אפילו רודצ'נקו סבר כך. וזו היתה בעיה. אם אופנה היא, כפי שהגדיר זאת אוסקר ויילד, "סוג של כיעור כה בלתי נסבל, עד שאנחנו צריכים להחליף אותו מדי שישה חודשים", אזי הסרבל יכול רק לסייע בהנצחת האופנה במקום להביא לסיומה.

אבל לפחות הסקרנות הזאת היתה קיצונית במשהו. אף אחד מבגדי הגברים שראיתי במהלך שבוע האופנה אפילו לא התקרב לכך. הכל היה רק בסדר: העניבות הסטודנטיאליות של הילפיגר, חליפות ה'פי.ווי הרמן' של בסטיאן (בסגנון הדמות הקומית פי.ווי הרמן שגילם פול רובנס); חולצות הטריקו של "N. Hoolywood" עם הדפסי העיניים הבוהות. המדיניות היחידה שיכולתי להחיל היתה "נראות" (Lookism), כלומר, זה נראה יותר טוב מההוא - לא דבר שמעורר רעיונות גדולים.

האם מקורות השפעה חדשים ומאתגרים יותר יוכלו לעזור? אני מדפדף באקראי בדפי הספר של ג'נסון ורואה אצל פיירו דלה פרנצ'סקה מהמאה ה-15 יער של כובעים מפוסלים פנטסטיים לחלוטין; וילדי הרחוב של קרוואג'ו עטופים בסדינים, משחקים מלאכים וקופידונים, עם ורדים מאחורי אוזניהם. הנה דיוקן של גבר מאת ברונזינו, ודיוקן אחר מאת ואן דייק. וגם שריון סמוראים. וגם מחוך גברי עדין ומפתה שיצרו אנשי שבט הדינקה בסודן. הנקודה היא שיש הרבה יותר מהדפסים בצבעי הסוואה ושידורים חוזרים של "ימים מאושרים".

אבל אל תקשיבו לי, חנון מתחום האמנות שנקלע לעולם חדש ומוזר, בכל מה שנוגע למה שאופנת הגברים צריכה לעשות. האופנה צריכה לפנות לאחד מאנשיה כדי לקבל עצות. היא צריכה לשאול את עצמה: מה אוסקר היה עושה?

וזה מה שאוסקר ויילד עשה: הוא לבש מעיל ארוך בצבע ירוק בקבוק עם שולי פרווה. עניבה בצבע תכלת בסגנון מלחים. חליפת טוויד בצבע מסטיק בהיר. עניבה בצבע ירוק חיוור. מעיל קטיפה בצבע קורי עכביש. חולצת קורדרוי בצבע עכברי עם מכנסי צמר אפורים. אזיקי תחרה. מגבעת, ופרח דש מפרחי עוקץ העקרב, חרצית ופקעת חבצלת.

הוא לבש כמה מהפריטים האלה יחד, לפעמים עם אחרים שהיו לא פחות צעקניים ואפופי זוהר. והוא לבש אותם כאשר ביקר בארצות הברית, שאזרחיה, לדעתו היו מאותגרים אופנתית - ובמיוחד הגברים האמריקאים, "מסודרים, הגונים וחד גוניים". אנשים חשבו שהוא משוגע. אנשים חשבו שהוא לא מנומס. אבל אף אחד לא התעלם ממנו. הוא היה הבולט שבחבורה, והדבר הכי חם.

הולנד קוטר הוא מבקר האמנות הראשי של ה"ניו יורק טיימס"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ