בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקשר בין הקולקציה של הילפיגר לאנדי וורהול

אחרי עשור שבו נחשבו בגדיו לדוגמה מובהקת לאופנה צעקנית, המונית ולא קולית בעליל, טומי הילפיגר הותיר כעת את מבקריו פעורי פה

תגובות

כבר למעלה מעשור בגדי הרחוב של המעצב האמריקאי לא מסעירים את דמיונם של חובבי אופנה ברחבי העולם, אפילו לא על רקע תחייתו המחודשת של מראה נערי הקולג' (המראה הפרפי) באופנת הגברים המזוהה איתו כל כך.

למען האמת, חלף זמן רב מאז שהבגדים שהילפיגר מעצב עוררו סערה כלשהי. הפעם האחרונה שזה קרה היתה באמצע שנות ה-90, כשאמן הראפ סנופ דוגי-דוג הופיע בתוכנית "סאטרדיי נייט לייב" לבוש חולצת רוגבי בצבעי כחול-לבן-אדום עזים. הקהל באולפן לא האמין למראה עיניו. עד לאותו רגע חולצות כאלה היו נחלתם הבלעדית של נערי קולג' לבנים, בני טובים. אולם טומי הילפיגר, האיש שעיצב את החולצה, הצליח להפוך אותה לחלק אינטגרלי מסגנון הלבוש של ראפרים. הציבור האמריקאי קיבל את המסר באהבה.

בארבע השנים שחלפו מאז נסקו מכירות המותג פי ארבעה - מ-227 מיליון דולר ב-1994 ל-875 מיליון ב-1998 -והוא התברג בצמרת רשימת המותגים הגדולים בארצות הברית. רבים טענו כי הצלחתו המרשימה של הילפיגר, אוטודידקט שמעולם לא למד אופנה באופן מסודר, קשורה יותר לכשרונו לפרסום ולשיווק ופחות בכישרון העיצוב שלו. גאונותו, כך נטען, התמקדה בעיקר ביכולתו להבחין בפוטנציאל הכלכלי הטמון בשיווק לאוכלוסייה שלא נחשבה עד אז קהל יעד למעצבים: צעירים - שחורים כלבנים - שוחרי אופנת רחוב.

את בגדיו השימושיים ניתן היה לזהות ממרחקים בשל השילוב הצבעוני כחול-לבן-אדום, ולא מעט בזכות הלוגו הענק, בצורת האות H, שהתנוסס עליהם בגאון. השימוש המאסיבי שעשה בו היה מקורי: שעה שחולצות הפולו של ראלף לורן שידרו מסר יהיר של מועדוני ספורט יוקרתיים באמצעות סמל רקום קטן, הילפיגר פשוט פרש את הלוגו שלו בגדול, ללא בושה, על כל המוצרים והבגדים.

הוא ידע להתאים את מוצריו לטעם צעיר, ולקלוע לרצון המשותף ללעוג לאליטיזם הנפוח של מותגי אופנה יוקרתיים, אך עם השנים נדמה היה כי הבדיחה החלה להיות על חשבונו. מעצב בגדי הרחוב העירוניים, שבתקופת השיא שלו מכר בארצות הברית מכנסי ג'ינס בגזרת באגי וסוודרים צבעוניים עטורי לוגו בלמעלה מ-1.9 מיליארד דולר בשנה, שנחשב בשנות ה-90 קול להפליא, הפסיק להיות כזה. אנשים החלו להתעניין בגירושיו, ברומנים שלו ובתוכנית הריאליטי של בתו יותר מאשר בבגדים שלו, שנראו יותר ויותר כתוצר של מעצב שמשתדל יותר מדי, ושנדמה היה כי סבלו מחשיפת יתר.

לכן, כשאחד הנוכחים בתצוגת בגדי הגברים של המעצב שהתקיימה בניו יורק בתחילת החודש, לקראת אביב-קיץ 2012, תהה "האם טומי הילפיגר חזר להיות קול?", אי אפשר היה להתפלא על הטון המופתע של דבריו. התצוגה, שהתקיימה יומיים לפני תצוגת בגדי הנשים, בישרה על הבאות: הפריטים הצבעוניים שנצפו בה הציעו מבט רענן על הקודים הבסיסים ביותר בחזון הכל-אמריקאי של המעצב - החל מדפוסי ההסוואה ופסי המלחים וכלה במכנסי הצ'ינו וחולצות הפולו הספורטיביות.

אלכס קונס

שמה של קולקציית בגדי הנשים, "Pop Prep", סיכם למעשה את הכל. "הושפענו מאוד מהפופ ארט - מעבודתם של אמנים כמו אנדי וורהול וז'אן-מישל בסקיאט", אמר המעצב יום לפני התצוגה בראיון שהתקיים בסטודיו רחב ידיים שמשקיף על נהר ההאדסון, ששימש אותו כחדר תצוגה במהלך שבוע האופנה בעיר שננעל ביום חמישי שעבר. מלתחת האביב הוצגה בו בשלמותה - קולקציות הנשים והגברים - ועושר הגוונים היה מרהיב.

למחרת, בתצוגה בלינקולן סנטר, כבר היה ברור לכל שחל שינוי. גם מי שלא נשבה בבולמוס הססגוני התקשה להישאר אדיש כלפיו. הוא עורר חיוך רחב, נטול כל שמץ של אירוניה. "אני אוהב צבעים נקיים שקופצים לעין", סיכם המעצב לאחריה.

אי-פי

אך החידוש בקולקציה לא התמצה בקשת הצבעים. שמלות משי מודפסות בדוגמת משבצות טוויד בגוונים בהירים של כחול וורוד שפתחו את התצוגה הציעו ממד חדש של תחכום ויוקרה. בהמשך, המלה "פופ" שמופיעה בשם הקולקציה קיבלה ביטוי בחייטות החדה של מעילים וז'קטים, שהעניקה להם איכות שטוחה זוהרת ומפתה בדומה לציוריו של וורהול.

ההגדלה של משבצות אריגי הגברים המסורתיים ופסי המלחים היתה אף היא עקרון שנשאב ממסורת הפופ-ארט. השילוב בין ז'קט אופנוענים מעור יציב וחצאית מעטפת שכללה אמרה גיאומטרית חדה, שניהם בגוון בורגונדי, היה הצעה נאה לחליפה עירונית. שמלת חולצה מאותו העור, בגוון עמוק של חרדל, או חולצת ז'קט וחצאית עפרון שכוסו בהדפס קמופלאז', נראו לרגע כמו דגמי-דמה מחומר פלסטי, אולם אין זה אומר שלא עלתה מהם חושניות כובשת.

בתוכניית התצוגה הוזכרו צלליות ברוח שנות ה-60, והגזרות הרחבות של הבגדים שהתרחקו מהגוף אכן ענו להגדרה. אך הכותנה הקשיחה והעורות הדקים הפריכים העניקו לבגדים צביון עכשווי. מעילי גשם מאריגי כותנה מצופים גומי ששילבו גוון נוסף בדש היו פריט שימושי לשעות היום, ולשעות הערב היו אלו כפתנים קולחים ממשי או שכמיות רחבות מכותנה שנארגה ביד, שכוסו במשטחי צבעים רבועים מלוכסנים. סרבל משי בצהוב-חלמון הציע אלגנטיות לא מעונבת: גזרתו המחויטת נבנתה ללא רבב, והדשים המחודדים שהושחרו בקצותיהם הוסיפו לו טקסיות.

למרבה ההפתעה, היו אלה בגדים שבכוחם לעורר תשוקה של ממש. לא היה דבר שגרתי בבגדים שהוא הציג, וזה כמובן העצים את כוחה של הקולקציה. אפילו בדגמים פשוטים, כגון שמלות חולצה קלילות בגווני ורוד או לבנדר שכללו שרוך קשירה וכיווצים במותניים, מהזן שרווח באופנת רשתות ונצפה תדיר בזירת הרחוב, היה דבר מה מרגש. משהו בדיוק שבניסוח הגזרות ובבחירת החומרים הצליח להזכיר מחדש את היתרון שיש למעצב מנוסה.

"אנחנו מותג גלובלי, וככזה אנחנו מנסים תמיד להתפתח. אנחנו לא רק מותג אמריקאי שמתעסק בנושאים אמריקאים. אנחנו נמכרים בכל העולם, ולכן עלינו להתפתח בהתאם", מסביר הילפיגר את פשר הגישה החדשה. תחושות ההנאה והאופטימיות שעלו מהבגדים אולי לא משקפות במדויק את הלך הרוח העכשווי בתעשיית האופנה האמריקאית, אבל הן נוצקו לתוך קולקציה עליזה וחיונית במיוחד.

"מודרני" היא מלה שהילפיגר מרבה להשתמש בה לאורך השיחה, לתיאור הפריטים שעיצב או השיטות שבהן הוא מנסה לשווק אותם לקהל הרחב. גם בדרך שבה הוא מפתח את הקולקציות שלו יש משהו מתקדם. "אנחנו נעזרים ביועצים יצירתיים, כמו למשל הסטייליסט קרל טמפלר והמעצבים פיטר סום וסיימון ספר", הוא אומר. בהקשר של פופ-ארט, ריבוי המשתתפים ביצירת הקולקציות מזכיר את זוגות הידיים הרבים שעבדו בסטודיו הפעיל של וורהול במחצית השנייה של המאה שעברה.

"העונה החלטנו לדחוף את השינוי במלוא המרץ. כדי להתחרות ולהישאר רלוונטיים עלינו להיות מתואמים כל הזמן עם הלקוח - לא להקדים אותו יותר מדי וגם לא לפגר מאחוריו", הוא מסביר. קהל לקוחותיו, הוא אומר, מעוניין עדיין בסגנון הפרפי, אך עם חידושים בסוגי הבדים, בצורות, בפרטים הקטנים ובצבעים. "זה מאוד פשוט. זה כמו לנהל מסעדה מצליחה: איך אתה שומר על רמת עניין גבוהה אצל הקהל שלך? אתה נותן להם את הקלאסיקות שלך ומקפיד כל הזמן לחדש בדברים הקטנים".

המושג "פופ" מייצג עבורו דברים נוספים פרט לזרם האמנות מאמצע המאה שעברה. בשנה האחרונה, בית עץ לבן בסגנון אמריקאי טיפוסי החל לנדוד ברחבי העולם, התמקם באתרים מרכזיים בערים גדולות כמו פאריס, ניו יורק או לוס אנג'לס למשך ימים ספורים, ובסופם התפרק כלא היה. מתחת לשבשבת הרוח שעל הגג נכתב שמו של הילפיגר באותיות לועזיות גדולות.

"הרעיון הוא ליצור חנויות זמניות שמתארחות בערים שונות בעולם, אבל אנחנו רוצים לבנות את החנויות שלנו בעצמנו", הוא אומר על הפרויקט, שנקראPrep World pop-up . "בעתיד היינו שמחים לקבל היתרים גם מעיריית תל אביב או ירושלים, שיקצו לנו מקום שבו נוכל להקים חנות כזו לזמן קצר. אנחנו מתייחסים לזה כמו אל מיצב אמנותי שמתהווה למשך כמה ימים ואז נעלם כלא היה".

הילפיגר מחייך בסגנון המזוהה עמו - כן לחלוטין ואף נלהב מעט יתר על המידה. סגנונו האישי - בלייזרים בכחול נייבי ופסי מלחים - בצירוף פני הילד שלו, כשהוא בן 60, גורמים לו להיראות כאילו הוא מגלם תפקיד. בחולצת כפתורים משובצת בכחול ולבן ומכנסי חאקי מכותנה, הוא נראה כמו הדוגמן המסור ביותר של סגנון הלבוש שהוא מקדם מאז שייסד את המותג שנושא את שמו ב-1985, כשהיה בן 34, עם איל הטקסטיל ההודי מוהאן מורג'אני.

בתחילת דרכו, הוא שקל להעניק למותג את השם טומי היל, כי חשש ששם משפחתו יישמע חריג מדי. היה זה מורג'אני שהתעקש כי המותג ייקרא בשמו האמיתי של המעצב. הוא האמין כי שם משונה כמו של הילפיגר יהדהד יותר. כיום הילפיגר הוא הרבה יותר ממותג הלבשה: הוא מגלם את תמצית החלום האמריקאי - הנער שהגיע ממשפחה מרובת ילדים ומעוטת אמצעים, ובזכות עבודה קשה ולא מעט חוצפה הקים אימפריית אופנה הקוריה על שמו.

בתום התצוגה, כשהילפיגר יצא אל המסלול לבוש במכנסי חאקי וחולצת כפתורים לבנה ומעליהם מקטורן כחול-צי, לא היה זכר לרוח החדשה בהופעתו. כשנופף נמרצות בידיו והפריח נשיקות ליושבים בשורות הראשונות או כשקפץ את אגרופיו והניף את אגודליו במחוות עידוד ספורטיבית, חלפה בראש האמרה הידועה על הנער והפרבר: במקרה של הילפיגר, אפשר אולי להוציא את הבחור שבגר מפרברי אמריקה, אבל אי אפשר להוציא ממנו את הווייתם. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו