בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בן גוריון כפרזנטור - הסיפור של מפעל אתא

תערוכה חדשה בוחנת איך התנהל מפעל בגדים שראשיו לא התעניינו כלל באופנה, למה דווקא הזיכיון לליווייס מסמל את תחילת הסוף של אתא והאם יש למה להתגעגע?

23תגובות

אוצרי התערוכה "אתא - סיפור על מפעל, אופנה וחלום", שתיפתח בשבוע הבא במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, סבורים כי תזמון הצגתה על רקע המחאה החברתית הגואה ברחבי הארץ, לא יכול היה להיות הולם יותר.

"אתא מסמל געגוע לישראל של פעם, לישראל שדואגת לעובדים שלה", אומר ערן ליטוין. "ב-1957 היה משבר גדול במפעל כי היה איום לעשות פיטורי ייעול, והעובדים התמרמרו ולא נתנו לזה לקרות. לאורך שנות פעילותו היתה למעסיקים מחויבות כלפי העובדים, ובשנות ה-80 החלו ההתפוררות ותהליכי ההפרטה". ליטוין אצר את התערוכה לצד מוניקה לביא, אוצרת מוזיאון נחום גוטמן לאמנות בתל אביב.

געגוע או נוסטלגיה, הם בהחלט מאפיין מרכזי של היחס השגור לאתא, לפחות בקרב בני דור מסוים. באותה נימה השמורה בדרך כלל לדיווח על דבר מה מופלא שהיה ואינו כתבתי גם אני על המפעל אשתקד, עם ציון 25 שנים לסגירתו. גם אז התקשיתי להבין את הרגשות העזים שהצליחו לעורר מכנסי כותנה קצרים, שכונו "שיבר", בקרב מי ששוחחתי אתם בזמנו - מעצבים, עיתונאים וחוקרי אופנה שגדלו על מוצרי אתא, או את תחושת ההתפעלות מחולצת כפתורים עשויה כותנה צחה. קצתם דיברו על איכות בלתי מתפשרת וקצתם נזכרו ברגעי ילדות משמעותיים שנקשרו בבגדים הללו. היו שסיפרו בעיניים בורקות על חוויית רכישה ייחודית של פריט לבוש שהאמנת שתנצור למשך כל חייך.

בביקור מקדים במחסני מוזיאון ארץ ישראל, עצם הצפייה בפריטי לבוש ישנים שנשמרים בתנאים טובים, מקופלים בתוך ניירות משי לבנים בחדר מבוקר שהטמפרטורה ואחוזי הלחות בו מדודים, עוררה התרגשות. זהו מחזה שאינו שכיח בארץ, ולמעשה, חוץ מארכיון הלבוש של שנקר, שאף הוא אינו פתוח לקהל הרחב, לא קיים מוזיאון או ארכיון לבוש מסודר המאפשר לציבור לצפות באוספים של בגדים המקפלים בתוכם היסטוריה פוליטית, חברתית ואסתטית של המקום.

ואולם גם שם, בין החולצה הכחולה המפורסמת לשמלה פרחונית בשלל גוונים זרחניים שהרכיבו תמהיל פסיכדלי, תהיתי על יופיים האמיתי ועל ערכם האופנתי-תרבותי. האם חולצת הכותנה העשויה בלקוניות אכן יפה כל כך או שמא זהו רק הזיכרון המפואר שלה בתרבות המקומית? והאם השמלה שנוצרה ברוח החופש של שנות ה-60 לא נראית מעט מגוחכת כיום ביומרנותה? איזה מידע הם מקפלים בתוכם על אודות האופנה שהתעצבה בעשורים הראשונים לקיום המדינה?

דבר אחד בהיר: לא ניתן להתרשם מהם כשם שמתפעלים מיופיים המרהיב של בגדי תפירה עילית שנוצרו באותן שנים באירופה, ושצופנים מסורות בלתי מתפשרות של תפירה ועיצוב, שאיפות אסתטיות מרחיקות לכת וחזון יצירתי. עושר, הוד וראווה מופגנים הם לא העניין במקרה הזה. למעשה, ערכים מנוגדים לאלו - כמו חזות צנועה, תכליתיות, נוחות או ניסוח ענייני - הכתיבו יותר מכל את האופן שבו התעצבו בגדי המפעל.

התעצבו ולא עוצבו, משום שמהתבוננות בהם ברור שאיש לא השגיח יתר על המידה על הליך עיצובם. המשאבים שהושקעו בתכנונם (אז נהגו לקרוא למעצבי אופנה מתכנני אופנה) נותבו במלואם לפיתוח של פריטי לבוש שימושיים ועמידים לאורך זמן, שיוכלו להצדיק את התכלית שלשמם נוצרו (עבודה, פנאי או לחימה בין היתר) ואת מחיריהם. איש מאנשי המפעל, לרבות צוותי המתכננים, לא הטריד עצמו בסוגיות מורכבות של יופי, טעמים משתנים או גחמנות יצירתית.

אחד הערכים הראשיים שתרמו לעיצובם של בגדי אתא ולהפצתם הנרחבת לאחר מכן היה סולידריות לאומית. עם התוצרים האופנתיים של המפעל בשנותיו הראשונות נמנו בד דריל שכונה "צבא" ובד סאטן-כותנה ששמו "קצין". לוח צבעים כלל חאקי, כחול, לבן ושחור; החאקי והכחול הובילו כמובן. "שמות האריגים מעידים על אופיים", כתבה איילה רז, חוקרת האופנה ומחברת הספר "חליפות העתים" (הוצאת ידיעות אחרונות) בטקסט הנלווה לתערוכה. "אין אלה אריגים יקרים לבגדי אופנה, אלא בדים

המיועדים לבגדי עבודה ולמדי צבא".

פירוש שמו של המפעל, "אריגי תוצרת ארצנו", ניתן לו על ידי ש"י עגנון (על פי אריך מולר, אחד המייסדים, הגה הסופר את הצירוף על כוסית קוניאק בביתו, לאחר שתהה בנוגע לאיות השונה של שם המפעל ושם הכפר עטה, שבו הוקם). במעט מודעות הפרסומת שהופקו בשנים הראשונות לקיומו של המפעל, הסיסמאות שנקט "האיגוד למען תוצרת הארץ" לעידוד מכירתם של מוצרי טקסטיל ואופנה מתוצרת כחול-לבן נשאו אופי פטריוטי והיו ערכיות יותר מאשר שיווקיות.

ציון שמו של המפעל ב"שיר פרידה לקיץ" של יורם טהר-לב מדגים את חשיבותו במארג האתוס הלאומי. "כבר לא מכנס קצר, כבר לא בסנדלים,/ כבר לא טיול בשרוולים מקופלים/ ולא כפתור פתוח/ שתיכנס הרוח/ מלמעלה ומלמטה/ ולא שמלה של אתא".

"אתא בשבילנו, ילדי ונערי שנות ה-30 וה-40, היה קטע בלתי נפרד מתמונת ארץ ישראל של אותם ימים", כתב מנחם תלמי ב"מעריב" ב-1983. "אתא בשבילנו זה מכנסי חאקי שמקפלים אותם ‘שיבר', זה חולצות חאקי שמתנאים בהן בשבתות, זה בגדי עבודה גסים אך איתנים שעומדים מול כתמי שמן ורבבי סיד ולא מתבלים במהרה".

אולם מהו ערך ההצגה המחודש של בגדי המפעל כעת, יותר ממחצית המאה לאחר שנוצרו? מה יעניק לקהל המבוגרים שצפוי לבקר בתערוכה המפגש המחודש עם פיסות זיכרון מעברו הלאומי המשותף שלוקטו בשקדנות בידי אוצרי התערוכה, פרט אולי לצביטה בלב?

ובעבור הצעירים יותר שנולדו לתוך שפע בלתי נתפש של היצע אופנתי ומורגלים בצריכה לא מבוקרת של בגדים - האם בגדי כותנה בסיסיים בעיצובים לקוניים מסוגלים לעורר בקרבם התרגשות דומה? אילו תובנות חדשות יצליחו לעורר אצלם, אם בכלל, הרגלי הלבוש בשנותיה הראשונות של המדינה, בדבר הצורה שבה הם וחבריהם מתלבשים כיום, או בנוגע לאופנה ובגדים בכלל? האם כלל יצליחו להבחין בדבר מה מהותי יותר בתערוכה מבעד לממד הרטרו המבדר?

לשכת העיתונות הממשלתית

"מבחינתי זו לא תערוכת אופנה אלא תערוכה היסטורית", מבהירה לביא, בת 50. שותפה לאצירת התערוכה ליטוין, בן 36, בוגר לימודי מוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, הוא שיזם את התערוכה (שתוצג עד סוף מארס 2012).

ואמנם, מי שמצפה לחזות בתערוכת אופנה צפוי להתאכזב. אף שמוצגים בה לא מעט פריטי לבוש מקוריים מתקופות שונות שבהן פעל המפעל - מהקמתו ב-1934 ועד לסגירתו ב-1985 - הם לא עמדו בראש מעייניהם של האוצרים. סיפורו של המפעל כמייצג של תהליכים חברתיים, כלכליים ופוליטיים שהתרחשו בשנות פעילותו בארץ, הוא שריתק אותם בעיקר.

לביא מציינת כי מה שמשך אותה בקיום התערוכה כעת היה "היכולת שלה לסמן קו שבר מובחן מאוד בחברה הישראלית, שרק לעתים נדירות ניתן לסימון בצורה כל כך ברורה. קו שמסמל את המעבר של ישראל מחברה עם ערבות הדדית שמכירה בערך העבודה, ושאינה מדברת אמנם על שוויון מעמדי אבל דוגלת בפערים מעמדיים סבירים, לחברה בעלת אוריינטציה חזקה מאוד לקפיטליזם. במקרה של אתא זה התבטא בסגירה של המפעל, שהיתה מאורע טראומטי לעובדים ולחברה הישראלית כולה".

חאקי, לא רק צבע

את התצוגה חילקו האוצרים לשני פרקים עיקריים: החלק הראשון מוקדש למפעל ולמקימיו והחלק השני לאופנה שנוצרה בו במשך השנים. כל אחד מהם נחלק לתת-פרקים. "הפרק הראשון מספר על שתי הדמויות המרכזיות בסיפור הקמת המפעל - אריך מולר ובן דודו הנס מולר - ועל תפישת העולם שלהם", אומר ליטוין. הוא מגולל את סיפורה של המשפחה שהפעילה מטווייה בצ'כוסלובקיה, את היוזמה הציונית של הנס לייסד מפעל טקסטיל בפלשתינה, ומתעד את ההוויה בין כותלי המפעל בשנים הראשונות לפעילותו בתצלומים ומסמכים שנשתמרו מהתקופה.

אחד המוצגים הבולטים הוא סדרת תצלומים יפהפייה, בשחור ולבן, של הצלמת אנה ריבקין בריק, שהוזמנה לצלם במפעל ב-1962. היא מתמקדת בבעלי המקצוע השונים שפועלים בו - מרגע יצירת הבגדים ועד למועד העברתם למשלוח: גזרנים, תופרים, מתכנני אופנה, אנשי בקרת איכות, סבלים וכו'. לביא אומרת כי ריבקין התמקדה בפועל "במין אצטלה של קדושה, קצת כמו שנהגו לצייר פועלים בסוף המאה ה-19 - כחלק ממסורת אירופית המקדשת את ערך העבודה ואת בעליה, האיש בעל חוכמת הכפיים".

הפרק הבא מתמקד בסיפור השביתה הגדולה שפרצה במפעל ב-1957. "זו נקודת שבר באתא: האיום של פיטורי ייעול, מהלך שהנס מולר ניסה להוביל, היה דבר חדש בארץ אז", אומר ליטוין. "הסתדרות העובדים התערבה במו"מ והשביתה הסתיימה בסוג של פשרה - פיטרו פחות עובדים מהמתוכנן".

רק אחרי כן פנו האוצרים ליצירת החלק שמיוחד לאופנה שיוצרה במפעל במשך השנים. עם מוצגיו, שיוצגו בתיבות פרספקס שקופות, נמנים מדי חאקי שייצר אתא לצבא הבריטי, בגדי ילדים ונשים, בגדי העבודה המפורסמים של החלוצים והמתיישבים וכמובן כובע טמבל. אפילו אחד מסלילי החוטים הראשונים שנטוו במפעל יוצג בתערוכה, אך לביא מבהירה כי הכוונה אינה ליצור חוויית רטרו, אלא להציג מבט על ההיסטוריה של ישראל. "מדובר במפעל יחיד במינו שבתקופה מסוימת ניסח את קוד הלבוש של מדינת ישראל", היא אומרת. "וזה נעשה מתוך קוד פוליטי חברתי ואתי ששלט כאן".

כדי להבין את האופן שבו הוטמע קוד הלבוש הזה, מוסיפה לביא, די לציין את התגייסותו למשימה של ראש הממשלה אז, דוד בן-גוריון; הפרזנטור של בגדי החאקי של המפעל, כלשונה. "היתה זהות בין הבגדים לבין השלטון לבין הרוח החלוצית", היא ממשיכה. "בצילומים של בן-גוריון מהתקופה שבה היה סטודנט למשפטים בקושטא, למשל, הוא מופיע בחליפת שלושה חלקים. כלומר, הוא ידע להתלבש וידע מהו קוד הלבוש האירופי התקני. אבל כאן בארץ נדרש קוד לבוש אחר של היהודי החדש והישראלי החדש, והיה צריך להמציא את זה, כשם שנדרשו להמציא שפה לאמנות הישראלית. וזה אחד הדברים שאתא עשה".

"בגדי החאקי חוללו בארץ מהפכה חברתית וטישטשו את ההבדלים בין המעמדות", כתבה אילה רז בספרה. "חאקי היה לא רק צבע, אלא גם תפישת עולם, הגורסת פשטות וחסכנות עם גאווה לאומית ונכונות לעמוד במבצעים צבאיים".

בעוד שיש המזהים כאן ערכים של שוויון מעמדי וקריאה לאחדות לאומית, לביא מציעה נקודת מבט שונה לחזון הישראליות המאחד של אתא: "בגדי החאקי של המפעל, יחד עם הכובע טמבל, היו המדים של הישראלי ההגמוני, אך מובן שהיו סוגים שונים של ישראלים: היו ישראלים של תל אביב, היו ישראלים דתיים, היו גם ערבים שעוד לא נחשבו לישראלים אך גם לסגנון הלבוש שלהם היתה השפעה, והיו כמובן העולים. מה שנעשה כאן בעצם היה ניסיון לעשות האחדה של המראה הישראלי; כלומר: אתה כבר לא תימני ואתה לא רוסי, אתה לא פולני ואתה לא מרוקאי. אתה הופך להיות ישראלי. וזו הרי ישות שלא היתה קיימת בזמנו ושהיה צורך לברוא אותה. זה היה חלק מלהמציא את הישראליות. פתאום מסבירים לך שיש משהו ציבורי כללי, אומרים לך בדיוק איך הוא אמור להיראות, ושהמראה שלו הוא פשוט ולא מסובך להשגה, ומחירו שווה לכל נפש. אתה יכול להיהפך לישראלי גם אם אין לך כלום כי זה באמת עולה פרוטות. מה שמעניין לחשוב עליו הוא הסיפור הסוציולוגי וההיסטוריה של הגמוניה ואינדוקטרינציה שמסתתרים מתחת לבגדים".

התקופה שהיא מתארת - שני העשורים הראשונים לקיומה של המדינה - נחשבת לתור הזהב של אתא. המפעל החזיק חנויות ברחבי הארץ והכתיב את קוד הלבוש המקומי. "אבל אי אפשר ליצור חברה סגורה הרמטית שמופעלת על ידי קוד אתי אחד לאורך זמן", אומרת לביא. "האופנה שנוצרה באתא מספרת סיפור של צניעות, של הסתפקות במועט ושל חוסר הבנה באופנה. הנס ואריך מולר לא האמינו שתפקיד המפעל להיות מעודכן מבחינה אופנתית. המחשבה שלהם היתה פשוטה: צריך ללבוש מדי צבא, אנשים צריכים ללבוש משהו בשביל ללכת לעבוד, ובגדי פנאי - ללכת בשבת לחדר האוכל, אז יהיו להם מכנסיים כחולים וחולצה לבנה טובים שיוכלו לשמש אותם לאורך שנים רבות. נשים צריכות ללבוש שמלות אז נייצר בשבילן שמלות, ילדים צריכים בגדים - נעשה להם אותם מהשאריות של בגדי הגברים. גם בגדי נשים החלו משאריות של בגדי גברים ושל בגדי עבודה או צבא שנצבעו".

יוקרה מלולה בר

תפנית של ממש גם בתחום זה חלה מיד לאחר מלחמת ששת הימים, אז החלה ישראל להשתלב בזירת האופנה הבינלאומית. הרחוב הישראלי החל לשנות את פניו עם פתיחתם של בוטיקים עצמאיים בתל אביב (תחילה בסביבות פסז' הוד שברחוב דיזנגוף ולאחר מכן גם ברחובות הסמוכים), ובגדי החאקי וכובע הטמבל איבדו סופית את מעמדם כמייצגי הישראליות. את דמות הצבר במכנסיים קצרים וסנדלים החליף הישראלי ששואף להיראות כמו בחו"ל.

אתא נדרש למצוא מחדש את מקומו בשוק אופנה תוסס ולהשתלב בו במהירות באמצעות דגמי אופנה מעודכנים. בין המוצרים החדשים שפותחו במפעל באותם שנים היו סריגי אקרילן, מעילי גשם, שמלות מיני, חולצות פלאנל משובצות ומכנסי דקרון מתרחבים. אבל בפועל היתה זו מסכת ארוכה של ניסוי וטעייה, והמפעל החל לצבור הפסדים.

ב-1962 מת הנס מולר והמשפחה התקשתה להתמודד עם ניהול המפעל. עמוס בן-גוריון (בנו של דוד בן-גוריון) נתמנה למנכ"ל, אבל ההפסדים הוסיפו לתפוח. ב-1964 נמכר המפעל לטיבור רוזנבאום, איש עסקים שווייצי. עם חילופי הבעלים נדחקה הרוח הלאומית לקרן זווית. מנהלי אתא החלו להיעזר במעצבי אופנה חיצוניים בעיצוב הקולקציות. המעצבת הראשונה שהוזמנה לעצב קולקציה למפעל, ב-1965, היתה לולה בר, שהביאה עמה לאתא תדמית של יוקרה אליטיסטית.

"עד מלחמת ששת הימים ישראל היתה סגורה לעולם מבחוץ, ופתאום החלו להגיע טלוויזיה ומגזינים בקצב הולך וגובר והתעדכנו כאן הרבה יותר מהר, ורצו להיות בחו"ל", אומרת לביא. "אנשים החלו להתפכח מהחזון הסוציאליסטי וכולם רצו לחיות טוב, להיות אנשי העולם הגדול".

החל במחצית השנייה של שנות ה-60 נמנו עם מעצבי האופנה שעבדו במפעל עודד גרא, שוקי לוי וג'רי מליץ. כל אחד מהם עיצב שלוש עד חמש קולקציות לפני שהוחלף במעצב הבא.

המהפך התדמיתי הצליח לעורר סקרנות ועניין מחודש במוצרי אתא, אבל לא היה בו כדי לכסות את ההפסדים. למעשה המהלך נחל כישלון. אחת הסיבות לכך היתה, כך נראה, שכל דגם חדש באתא עבר תחנות רבות במשך ייצורו, ועד שהגיע לחנות כבר נראה מיושן. "מכיוון שבמפעל היו עושים הכל - מטוויית החוט ועד ליצירת הבגד - היה קשה מאוד לעקוב אחר האופנות המתחלפות", אומרת לביא. "המבנה של המערכת היה מסורבל מדי. לא יעיל ולא מתעדכן".

ב-1978 קיבל אתא את הזיכיון לייצר ולשווק בארץ את ג'ינס ליווייס. בזמנו זה נראה כצעד מבטיח, אך במבט לאחור נראה כי חרץ את גורל המפעל. המעבר מחאקי לג'ינס בישר שינוי מהותי בחברה הישראלית, שמשמעותו תום עידן הצניעות של דור מייסדי המדינה ומעבר לעידן חדש של צריכה חופשית ומותרות. אלא שמנהלי אתא ידעו לשווק בגדי חאקי. הם לא ידעו כיצד לשווק ג'ינס. אתא איבד את ייחודו בנוף המקומי - את יכולתו להגדיר את מראה הצבר. הוא נהפך למפעל נוסף להלבשה, שנאלץ להתחרות בשוק המקומי בלא יתרון של ממש.

ליטוין אומר כי אפשר לראות זאת במודעות הפרסום למפעל, שחלקן יוצגו בתערוכה. "עד אמצע שנות ה-60 היו מעט מאוד פרסומות; הם פשוט לא האמינו בזה, הם האמינו בלעשות בגדים טובים. בהמשך אפשר לראות את ההשפעה האמריקאית, בין היתר במודעות הפרסום".

אחת הבולטות בהן, מ-1968, מציגה שני זוגות, בעל ואשה, האחד לבוש בבגדי המפעל המזוהים מ-1948 והשני בבגדי בוקרים אמריקאיים עדכניים לאותה העת, סוף שנות ה-60. "הם כבר אופנתיים, הם נראים כמו קאובואים, אבל אתא מלווה את השינוי הזה, וזה המסר החשוב", מסביר ליטוין.

למעשה, אתא לא ייצג אחדות אופנתית מסוימת, אף שהוא מזוהה יותר מכל עם מדי המתיישבים הראשונים. הוא ייצג את השינויים בהרגלי הלבוש של הישראלים: מבגדי החלוצים, מדי הישראלי החדש, דרך מוצרי חאקי שניתנו לרכישה על פי תוכנית הצנע ב-1950 ועד לשלב שבו ישראל נפתחה להשפעות העולם הרחב.

בין שלל המסמכים שהיו במפעל עם סגירתו, מספרים לביא וליטוין, נמצאו התכתבויות פנימיות בנושאים שונים, אך אף לא אחת שדנה בהליך העיצוב של דגם מסוים. "מי שהוביל היה הנס מולר, שהיה איש תעשייה ומה שעיניין אותו היה יעילות: שהמפעל יעבוד כמו שצריך, לשווק מוצרים באיכות גבוהה. אופנה לא עיניינה אותו", אומרת לביא.

ליטוין מוסיף כי באתא לא תועד תהליך עבודה של עיצוב. "גם אנחנו כחוקרים התקשינו למצוא חומרים על מי היו האנשים שהיו אחראים על קו האופנתי של אתא, אפילו בשנות ה-60 וה-70, כשכן היו ניסיונות וכן היתה אופנה של שמלות, למשל. אין שום תיעוד לזה. המידע היחיד הוא הבגדים ופרסומות וקצת ראיונות עם אנשים".

לעומת זאת, הוא מציין, "יש המון התכתבות בכל מה שקשור לעניינים עסקיים. עלויות וחומרים. אבל לא על אופנה - לא צריכים לחשוב על הקיץ הבא, איזה צבעים וכו'".

לביא ממשיכה: "מצאנו גזרות ואיורי אופנה, אבל תכתובת עם מעצבים לא. מצאנו המון דברים על התפישה הניהולית של הנס מולר. הוא היה ממש גרפומן בכל מה שקשור לתפישה הניהולית, הוא ראה את עצמו כמי שיכול לחנך את התעשייה בארץ, את ממשלת ישראל, את השרים הטיפשים שלה - כך הוא התבטא - מה זה ניהול תקין ואיך צריך לנהל תעשייה וגם איך צריך לנהל את המדינה. את אותו להט אי אפשר למצוא במה שקשור לענייני אופנה".

קביעה זו תקפה גם לעבודתם של אוצרי התערוכה. בכל הנוגע להרכבת המלתחה שמוצגת בתערוכה לא ניכרים להט, חשיבה או אף עניין מיוחד, חוץ מהיקסמות מערכם של הבגדים כחפצים מעוררי נוסטלגיה. התחושה שעולה מהאוסף היא אקלקטית, לעתים מדי.

לביא אומרת כי אינה מעודדת את ההיבט הנוסטלגי הטמון בתערוכה. "אתה לא אומר לקהל ‘בואו, תראו, יש כאן געגוע נוסטלגי', אבל אם אתה מציג משהו משנות ה-50, ה-60, ה-70, אנשים יכולים לרצות לבחור אם הם רוצים להתגעגע. אני מניחה שמכיוון שיש היום געגוע לימים עברו, יש סיכוי גדול שאופציית הגעגוע תגבר".

אפשר שהם משחזרים בכך, גם אם בלי משים, את רוחם של מייסדי המפעל. "מלכתחילה לא באנו להתעסק באופנה, אלא לתפוש את המפעל כסיפור ישראלי", אומרת לביא. "אם היינו עושים תערוכה על המכונית סוסיתא ועל המפעל שייצר אותה, לא בטוח שהיה מעניין אותנו להראות איזה סוג של מנוע היה לה. זה סיפור שמספר משהו חשוב בישראליות, ואני חושבת שזה מתקשר לכל אחד, כי כל אחד לבש את הבגדים האלה.

"המוטיבציה שלנו לא היתה אופנתית. אנחנו מציגים אופנה - אנחנו מראים בגדי גברים, נשים וילדים, במהלך כרונולוגי, כותבים עליהם ומסבירים עליהם, אז מי שרוצה לראות תערוכת אופנה, יש שם. ועם זאת, זו לא תערוכת אופנה".

היא נעצרת לרגע ומוסיפה: "אולי זה דווקא טוב. אולי זה מאפשר לנו להסתכל על זה מבלי להיות מאוהבים מדי בדבר עצמו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו