בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ההיסטוריה של החולצה הלבנה

בימי הביניים צחותה הבוהקת אותתה כי הלובש אותה הוא בן אצולה הנהנה מהרגלי ניקיון נדירים. כיום היא מעידה שבעליה הוא בוגר, שקול, ובעיקר מוכן לעבודה

7תגובות

חולצה היא החליפה החדשה", קובע גלן אובריין, עורך מדור הסטייל במגזין "GQ", בספרו החדש "How to Be a Man", ביחס לפריט הלבוש האלמנטרי ביותר שמעיד שלובשו הוא אדם מהוגן. "בעבר אנשים לבשו חליפות, שהעידו על נימוסים וסטטוס מסויימים", הוא ממשיך, "אבל עכשיו, אנחנו חיים בעולם של חולצות ושל העור שלגופנו".

העולם החדש הזה - אחרי מהפכת חולצות הטי, הפופולריות הגוברת של מכנסי הג'ינס ושבירתם של כללי הלבוש הרשמי - עדיין שומר מקום של כבוד לחולצת הכפתורים הלבנה, שמורת טבע אחרונה של מכובדות, תום, ניקיון וגבריות בסיסית נטולת קישוטים.

כמעט לכל גבר יש חולצה לבנה אחת בארון, כמעט כל החתנים לובשים חולצה כזו, ובחגים עדיין נהוג ללבוש אותה כדי להבדיל בין קודש לחול. מיטב המעצבים העניקו לה מקום של כבוד - החל במרטין מרג'יאלה, שפירקה והרכיבה מחדש, דרך ראף סימונס, שעיצב אותה ברוחו המנימליסטית וכלה בראלף לורן, שתפר אותה מבדים עשירים בגזרות אמריקאיות קלאסיות. עבור כולם החולצה הלבנה היא טאבולה ראסה, ואפשר להטעינה בשלל משמעויות אופנתיות ועדיין לשמור על האלגנטיות, טוהר הצורה והניקיון שהיא משדרת.

גטי אימג'ס

הרבה לפני שהתקבע מעמדה כסמל חגיגי, החולצה הלבנה נולדה בימי הביניים כבגד תחתון, שכיסה את העור והגן על פריטי הלבוש העליונים מלכלוך וזיעה. במהרה הפכה החולצה לאמצעי לזיהוי מעמדו החברתי-כלכלי של הלובש: אדם שלבש חולצה לבנה ונקייה מדי יום השתייך בהכרח למעמד הגבוה, בפרט באותן שנים, שבהן שמירה על נקיון הגוף והבגדים היתה עניין נדיר. באותה תקופה, טוענים חוקרים, חולצה לבנה היתה מצרך כה יקר, עד שנחשבה מתנה ראויה לחתונה או לנדוניה. במאה ה-16 נוסף לה הצווארון, שכיסה את הצוואר בוורסיות שנעו בין צווארון צרפתי קטן ושטוח לזה האיטלקי, שדרש מטרים רבים של בד והיה בעל גדילים וקפלים.

רק במאה ה-19 הפכה החולצה הלבנה לפריט לבוש עליון לגיטימי. בריטים כמו בו ברומל, שקבע את הלך הרוח האופנתי בבריטניה, הפכו אותה לתחליף הרצוי לחולצות המפוארות ומרובות הקישוטים שבהן התהדרו אצילי אירופה עד אותה תקופה. החולצה היתה אז ללא כפתורים (לבשו ופשטו אותה דרך הראש) וגזרתה היתה ארוכה, שכן היא שימשה גם ככתונת שינה. רק לקראת שנות ה-70 של אותה מאה הומצאה חולצת הכפתורים המוכרת.

ב-1827 המציאה האנה מונטאג, עקרת בית מהעיר טרוי שבמדינת ניו יורק, את החולצה הלבנה עם הצווארון הנתלש, המצאה שאיפשרה להמשיך ללבוש את אותה חולצה במשך ימים רבים ולהחליף מדי בוקר רק את הצווארון. אנדרו גליכריסט, עיתונאי אופנה אמריקאי שהוציא ב-2002 ספר בשם "אנציקלופדיה לבגדי גברים", כתב בספרו כי עד סוף אותה מאה יוצרו בעיר טרוי למעלה מ-8 מיליון צווארונים, שהפכו לסמל הסטטוס של מעמד פקידים חדש, שכונה בהמשך "עובדי הצווארון הלבן". עד תחילת המאה ה-20, כתב גליכריסט, "כמעט לכל גבר אמריקאי היה צווארון נתלש שלפת את צווארו".

במהלך המאה ה-20 עברה החולצה הלבנה שינויים מינוריים ששמרו על ניקיונה וטוהרה מחד וסיפקו אלטרנטיבות אופנתיות ותלויות הקשר ללובשים אותה מאידך. סוגי הצווארונים, למשל, היו ועודם אחד האלמנטים הבולטים בחולצות הללו: לאירועים רשמיים מאוד על החולצה להתהדר בצווארון טוקסידו (צווארון קשיח יחסית ו"עומד", שרק פינותיו העליונות מקופלות) ובחפתים צרפתיים, שמהדקים את קצות השרוולים המקופלים לשניים. חולצה לבנה פופולרית אחרת היא החולצה המכופתרת בעלת הצווארון המכופתר ("Button down shirt"), שהומצאה על ידי החברה האמריקאית Arrow בסוף המאה ה-19 אחרי שמייסד החברה ראה שחקני פולו בריטיים שהצמידו את צווארוניהם לחולצותיהם כדי שלא יתנופפו ברוח. גרסה אחרת, אגב, טוענת שממציא אמריקאי, שמשב רוח ניו-יורקי עז גרם לצווארונו להתנופף לכל עבר, החליט לחבר אותו לחולצתו בעזרת כפתורים. סוג נוסף של צווארון הוא צווארון ה"קלאב" המעוגל, שעשה קאמבק מרשים בשנים האחרונות בזכות המעצב האמריקאי פטריק ארוול.

שנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת היו שנים פרועות, גם בתולדותיה של החולצה הלבנה. במקביל לחולצות הקלאסיות, נפוצו סגנונות מצועצעים שכללו קפלים, רקמות וצווארונים רחבים וארוכים. אז גם החלו גברים צעירים ללבוש את החולצות הללו מבלי לרכוס אותן עד סופן, על מנת לאפשר לשערות החזה שלהם ולשרשראות הבוהקות שענדו לבצבץ בחופשיות.

רק בשנות ה-80, שהיו בסימן נשיאותו של רונלד רייגן בארצות הברית, חזרה חולצת העסקים הלבנה לקדמת הבמה, הפעם כסמל סטטוס לעובדים בשוק ההון ובשאר "מקצועות הצווארון הלבן" הקלאסיים.

החולצה הלבנה הפכה לחלק מטקס התבגרות סרטוריאלי, אלמנט אופנתי על קו התפר שבין נערות לבגרות, כמו בסרטים קלאסיים דוגמת "עד כלות הנשימה" של ז'אן לוק גודאר מ-1960 או "שעשועים מסוכנים" מ-1983, שבו טום קרוז רקד בתחתונים וחולצה לבנה בסצנה מיתולוגית שחרותה לעד בזיכרון התרבותי.

בשני העשורים האחרונים הפכה החולצה הלבנה לאלמנט מינימליסטי בסיסי בעבודותיהם של מעצבים רבים. הדי סלימאן, המעצב האגדי של דיור בתחילת העשור הקודם, קיבע את מעמדה האיקוני כשבתחילת האלף צילם נערים בחולצות לבנות בגזרות צרות.

הבגרות, הרצינות, הטוהר והניקיון שמשדרת החולצה הלבנה הופכים אותה למרכיב מרכזי בזהות הגברית העכשווית - פריט לבוש שחורג מהזירה האופנתית ומהטרנדים החולפים שלה. לבישתה היא מעין טקס התבגרות מערבי, שבאמצעותו עוברים נערים לעולם האמיתי, זה של הגברים הרציניים, העובדים והאחראיים.

גם בתולדות הלבוש הנשי ממלאת החולצה תפקיד חשוב: קוקו שאנל היתה הראשונה שהחדירה אותה למלתחת הנשים, לצד המכנסיים, בשנות ה-20 של המאה הקודמת. לא עבר הרבה זמן עד שאודרי הפבורן לבשה אותה ב"חופשה ברומא" מ-1953, ומשם כבר נסללה הדרך להופעתה המיתולוגית על גופה של קים בייסינגר ב"9 וחצי שבועות של שכרון חושים" מ-1986 או על זה של אומה תורמן ב"ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו מ-1994.

דוגמה איקונית אחרת לשלל המשמעויות שנקשרו לחולצה הגברית אפשר למצוא בתצלום המפורסם של רוברט מאפלתורפ לעטיפת תקליטה הראשון של פטי סמית, "Heros", שבו היא עומדת ומביטה למצלמה, בחולצה לבנה גברית שעניבה צרה, לא קשורה, משתלשלת עליה.

"לא ידעתי איך אני רוצה שזה ייראה, רק רציתי שזה יהיה אמיתי", כותבת סמית בביוגרפיה "Just Kids" על התצלום המפורסם. "הדבר היחיד שהבטחתי לרוברט היה שאלבש חולצה לבנה בלי כתמים. הלכתי לחנות צדקה וקניתי ערימה של חולצות לבנות... זו שממש אהבתי היתה מגוהצת יפה עם מונוגרמה מתחת לכיס. היא הזכירה לי צילום של ז'אן ז'נה בחולצה לבנה עם מונוגרמה ושרוולים מופשלים. על שלי היה רקום ‘RV'. דמיינתי שהיא היתה של רוז'ה ודים. חתכתי את החפתים כדי שאוכל ללבוש מעליה את הז'קט השחור שהבאתי, אבל הוא אמר ‘את יודעת, אני ממש אוהב את הלובן של החולצה. את יכולה להוריד את הז'קט?'. זרקתי את הז'קט על הכתף, סטייל פרנק סינטרה. הייתי כולי ציטוטים תרבותיים. הוא היה כולו אור וצל".

גטי אימג'ס

אף שבעשורים האחרונים החלו גברים ברחבי עולם ללבוש חולצות כפתורים דומות בשלל צבעים (בעיקר בגוונים של ורוד וכחול), החולצה הלבנה שומרת על מעמדה, ובשנים האחרונות המכירות שלה עולות בהתמדה. "אנחנו חיים בעידן של איפוק", נכתב ב"וול סטריט ג'ורנל" לפני כשנתיים, בשיאו של השפל הכלכלי, "והחולצה הלבנה הפשוטה שולחת מסר ברור. היא אומרת שהגבר מוכן לעבודה ולא מחפש תשומת לב".

העובדה שחולצה זו עדיין פופולרית, גם מאות שנים אחרי שהומצאה, רק מחזקת את התחושה שמדובר בסמל איקוני ופונקציונלי שמקושר לכוח, לניקיון ולבגרות. בדיוק בשל התכונות האלה החולצה הלבנה - אולי אפילו יותר מהחליפה - לא הולכת לשום מקום. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו