בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלדה לנאיבי

מבחינת גברא מנדיל, מראשוני צלמי האופנה בישראל, תחום עיסוקו היה הרבה יותר ממקור פרנסה. חמש שנים אחרי מותו, בסמוך למעבר של בית הספר לצילום שהקים למשכן חדש, מספרות רעייתו ובתו על החיים לצד צלם שלא הסכים לוותר על אף תפר וקפל

10תגובות

בין מאות התצלומים שמרכיבים את הארכיון של גברא מנדיל, אחד מהם מעורר תגובה מיוחדת מצד אשתו נעמי, כיום בת 69. נראים בו בחור ובחורה עירומים בפלג גופם העליון, מסתתרים מאחורי וילון אמבטיה, ולצדם מתועד גם מנדיל עצמו, לבוש בגופיה ובמכנסים קצרים. "נו, מה הפלא?", היא אומרת בטון מחויך, "גברא אהב תמיד להיות חלק מהצילומים שלו. להרגיש חלק מההתרחשויות האלו שתיעד".

השנה מלאו 5 שנים למותו. מעניין כיצד היה מגיב כעת למעבר של "סטודיו גברא", הסטודיו לצילום שייסד ברחוב העבודה בתל אביב לפני 50 שנים שמשמש בשני העשורים האחרונים גם כמרכז ללימודי צילום, למשכן חדש וגדול יותר בדרום העיר בתחילת החודש הבא.

בתם הצעירה רותי מנדיל-חלבי, בת 39, שמנהלת את הסטודיו בשש השנים האחרונות, מלאת התרגשות. בשנים האחרונות, היא מספרת, גדל מספר התלמידים הסטודיו, וכיום הוא מונה כ-160 בוגרים שמסיימים מסלול לימודים חד-שנתי, דו-שנתי או תלת-שנתי. "היינו חייבים לעבור למקום גדול יותר", היא אומרת.

אוכלים, שותים, מצלמים

בדבריה יש משהו מרוחו של אביה - שילוב של מזג נמרץ ואמונה שהכל אפשרי. בתחילת שנות ה-60, אז החל לעבוד, תחום הצילום בישראל היה שונה מאוד מהנעשה כיום. "כאשר התחלתי לעבוד בסטודיו שלי", כתב לימים בספרו האוטוביוגרפי "גברא מנדיל: תמונות בשחור-לבן" (הוצאת מלוא, 2001), "לא זו בלבד שהיה קשה לחדור לשוק, אלא שהייתי צריך קודם כל ליצור את השוק עצמו. רבים מן העוסקים בפרסום באותם הימים ראו בי מתנשא, שמוכן לצלם רק צילומי פרסומת ולא מוכן לצלם גם חתונות, למשל". לשמחתו ולמזלו, היו כמה משרדי פרסום שעודדו אותו ותמכו בו, וקידמו בכך את צמיחתו של ענף חדש בארץ - צילומי הפרסומת.

תהליכי ההתמקצעות בצילום המסחרי וצילום האופנה התרחשו על רקע שינויים רחבים יותר במשק הישראלי, שסיים את תקופת הצנע והחל לפנות מקום נרחב יותר לעיסוק בנושאי פנאי ומותרות. הפריחה התרבותית והשפע הכלכלי של סוף שנות ה-60 כוננו דפוסים חדשים: הנטייה לסגפנות שאפיינה את דור המייסדים הוחלפה בתרבות חדשה של הפגנת עושר והידור.

מנדיל עבד באותן שנים עם מיטב הלקוחות בשוק המקומי, כגון אל-על, משרד התיירות, אמקור, תדיראן, מפעל הפיס, בנק לאומי, בנק הפועלים ובנק דיסקונט. בתחום האופנה הוא זכה להצלחה דומה, ורשימת לקוחותיו מנתה בין היתר אופנאי עילית כדוגמת פיני לייטרסדורף, גדעון אוברזון ולולה בר, וחברות כאתא, דורינה וגוטקס.

נעמי מספרת כי באותן שנים שקק הסטודיו פעילות, והיה רוחש בידוענים. קולה גובר כשהיא מדברת על התקופה. "בגלל שבשנים הראשונות של הסטודיו גם גרנו בו, נהגו להתאסף אצלנו כל אנשי הפרסום שהיו מעורבים בהפקה. היינו אוכלים ביחד ארוחת ערב, ואחר כך הולכים לבית הדפוס של עיתון "דבר", ששכן בפינת הרחובות שנקין ומלצ'ט, לראות איך יצא הצילום הרטוב. לא היתה אז חלוקה מסודרת לתפקידים של ארט דירקטור, פרסומאי או תקציבאי. זה הגיע בשלב יותר מאוחר. היינו יושבים, אוכלים, שותים, מדברים ומצלמים. לאחר מכן זה נהיה קצת יותר ממוסד".

היא נזכרת באנקדוטה מימיו הראשונים של הסטודיו: "לפני שחתמנו על חוזה לקניית הסטודיו ביררנו מתי יהיה בו קו טלפון. אמרו לנו שבספטמבר. חשבנו לעצמנו ‘אוקי, חודשיים בלי טלפון זה לא נורא כל כך'. אבל הם לא ציינו באיזו שנה בדיוק זה יקרה, ובסופו של דבר חלפו כשבע שנים עד שחוברנו לקו טלפון". כך הפכה המכולת השכונתית שברחוב רש"י הסמוך למזכירות הרשמית של הסטודיו. מנדיל נהג לבקר בה מדי שעה כדי לבדוק אם מישהו חיפש אותו או השאיר לו הודעה.

קודם כל הבגד

"עיקר פעילות הסטודיו נפרש לאורך שנות ה-60 וה-70. הוא המשיך לפעול גם אחר כך, אבל בשנות ה-80 התחרות בשוק הצילום המקומי גברה. למעשה, בשנים הראשונות, סטודיו גברא היה בין הבודדים שפעלו בשוק, לצד צלמים כמו מולה עשת, חנן שדה ופיטר הרצוג. האחרון, אומרת נעמי, היה צלם אופנה יוצא מן הכלל. "היתה לו אסכולה מאוד מובהקת. היו לו קווים ברורים. מנדיל והוא למדו באותו זמן באנגליה, והוא היה חבר קרוב של המשפחה", היא מספרת.

מי שזוכר את הרצוג מתאר אותו ככישרון גדול, כדיווה, אך גם כאדם מסובך ומסוכסך, מהיר חימה, שנותר זר בארץ אף שזכה להצלחה מקצועית גדולה, ולא מצא את מקומו גם כשהגיע לניו יורק, שם גר עד מותו ב-2001, בבדידות ובחוסר כל. היתה לו דרך מסוימת לצלם: נקי, חד, שחור-לבן ומאוד דרמתי - תכונה שאיפיינה אותו מאוד. הוא היה ידוע באופיו הקשה ובקפדנותו. מנדיל, לעומתו, היה איש משפחה חם, שזכור בקרב עמיתיו כאיש נעים הליכות.

"אצל פיטר כל הצילומים היו במבט של תייר. הוא ראה את הארץ כאילו הוא הגיע אתמול" סיפרה העורכת והמתרגמת הלית ישורון, שהיתה דוגמנית בצעירותה ועבדה עמו, בראיון ל"הארץ" ב-2008. "לניכור שחש בארץ היה ביטוי בעבודתו: הכל היה במבט של מישהו שממשש משהו בחנות של תיירים. זרות מוחלטת, זה מאוד בלט אצלו".

לעומתו, בתצלומיו של מנדיל ניכר שהצלם מערסל בחום את נופי הארץ, ומוזג אותם לתוך עבודתו באותה שימת לב וחיבה שבהן התייחס, למשל, לקפלי בד בחולצת כותנה או למרקמו של בד ברוקד בשמלה הדורה. "הוא היה חושב קודם כל על הבגד, ואז היה מחליט איפה הוא יכול לצלם אותו", מספרת נעמי מנדיל. כך למשל, באחד התצלומים לגוטקס הוא ניסה לחקות את ההדפסים של בגדי הים ברקע של סבך העצים שמאחורי הדוגמניות, ובתצלום אחר של שמלה שעיצב אוברזון, יש זיקה בין מרקם הבד שממנו נתפרה לבין קירות האבן המפוסלים שמקיפים את הדוגמנית.

סגנונו החם והמשוחרר הטמיע את רוח המקום. איפור הדוגמניות, למשל, אף פעם לא היה כבד או מעושה מדי, ובכללותן - הן נראו טבעיות ונטועות בחיים יותר מאשר דמויות ראווה בפנטסיה נשגבת על זוהר ורומנטיקה.

על חודו של סכין גילוח

מנדיל-חלבי שולפת קופסת קרטון מלאה במעטפות נייר חומות. מאות התשלילים של מנדיל שנאספו לאורך השנים מסודרים בהן. "מאז מותו התחלנו לעבוד על בניית ארכיון הצילומים שלו. עד אז כל הקונטקטים נשמרו במעטפות נייר מרשרשות במחסן מאחור. בהתחלה זה נראה כמו פרויקט שלא ידענו איך להתחיל אותו בכלל. המעטפות קוטלגו לפי מספר סידורי עולה, ולא לפי תאריכים". מאז הכל נסרק ומוין במחשב לפי תיקיות. בימיו האחרונים, מנדיל שקד על כתיבת ספר שיאגד את הידע שצבר בצילום. התכנון כעת, מספרת בתו, הוא להוציא לאור ספר מצילומיו ולהשלים את כתיבת הספר שהוא התחיל.

כינון ארכיון תצלומים מסודר היא יוזמה חשובה. פרט לאפשרות לבחון את גוף העבודה של אחד מצלמי הפרסום החלוציים בארץ, הוא מקפל בתוכו את ההיסטוריה של חיי היום-יום, התרבות והצילום המקומי. הרצוג, למשל, שרף את כל ארכיון התשלילים שלו באקט אופייני של זעם בסמוך למותו, ואילו עזבונו של יעקב אגור, שתיעד את חיי התרבות והאמנות המקומיים בצד מאורעות היסטוריים ואישיים, נתרם על ידי בנו למרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה באוניברסיטת תל אביב מיד עם מותו ב-1996. בימים אלה מוצגת עבודתו בתערוכה מקיפה במוזיאון תל אביב (שתינעל ב-22 בחודש), ותצלומים נבחרים אוגדו בספר אמן.

צלמי האופנה המקומיים שפועלים כיום עשויים אולי לחשוב כי צילומיו של מנדיל הם מיושנים מעט, אך אין לזלזל בחשיבותם: לא בגלל יכולתם לעורר נוסטלגיה להאדרת המקום או נופיו, אלא בגלל הגעגוע שהם מעוררים לימים שבהם מחסור אמיתי במשאבים וניתוק מהעשייה השוטפת מעבר לים שימשו מנוע ליצירה מקורית, גם אם נאיבית מעט לפרקים. כשמתבוננים כיום בתצלומיו, נוצר הרושם כי החלל שנפער בין ההתנהלות בשדה האופנה בארץ לבין הנעשה מעבר לים הותיר מרחב רב יותר לתמרון יצירתי, למקוריות.

את עבודתו יש לבחון בהקשר של ההיסטוריה המקומית והבינלאומית של צילום הפרסומות והאופנה. כך אפשר גם לאפיין טוב יותר את ייחודו כצלם. "הוא היה צלם קלאסי. גברא אהב שרואים בבגדים כל תפר וקפל. זה מה שהיה

חשוב לו באמת. בגלל זה תמיד היה פה קרש גיהוץ פתוח, ואטבים של מקלות כביסה וסיכות בטחון שיחזיקו את הבגד. אני זוכרת כיצד הייתי מתווכחת איתו לפעמים, אבל הוא התעקש שהבגד יהיה מגוהץ שיהיה מונח היטב על גוף הדוגמנית כמו על מניקן בחלון ראווה. שלא יתנופף סתם באוויר. שיבינו אותו. מהסיבה הזו, חלק גדול מהצילומים שלו היו חסרים בעיניי תנופה וריקוד". כשהיא מדברת על תנועה, היא מתייחסת גם לארעיות: "אפשר לראות שאין כאן מקריות. הכל מחושב עד לפרט האחרון".

באותם ימים הצלם היה עושה הכל בעצמו - מהגיית רעיונות הצילום, בחירת הרקע, מלאכת הסגנון, האיפור ועיצוב השיער, וכלה בבחירת הדוגמנית. נעמי, ששימשה יד ימינו בניהול הסטודיו, סייעה לו בכמה מן התפקידים הללו. לעתים היתה אמונה על ליהוק דוגמניות ("כאשה, היה לי קל יותר לגשת לנשים זרות ברחוב"), ועל עיצוב האיפור והשיער. בנוסף, נהגה לרטש את התצלומים. "היתה לי ערכה של צבעים - מחום לשחור, ומכחולים דקים, ובעזרתם הייתי מרטשת את התמונות. זו היתה המון עבודה, שעירבה בין היתר גם שימוש בסכין גילוח של פעם, שהיה עבה גס".

בראיונות עמו סיפר מנדיל כיצד נהג להסתובב בקפה רוול ובקפה ניצה כדי לצוד דוגמנים לצילומיו. שם, למשל, גילה את דליה נבון עבור הפרסומת למרקי אסם. שם פגש גם בצייר שאול נמרי, מהדמויות הבולטות בחיי הבוהמה בתל אביב בשנות ה-60, שדיגמן עבורו בפרסומת לסיגריות "אסקוט".

את שמוליק קראוס גילה עוד בטרם הפך לזמר, וצילם אותו לפרסומות לסיגריות. "היו לו ידיים

יפות, ובהמשך התרשמנו מאוד גם מהפנים הגבריות שלו", נזכרת נעמי מנדיל בקראוס. "הוא היה ברדקיסט גדול. יום אחד הוא הופיע בסטודיו עם איזו נערה בשם ג'וזי כץ ואמר ‘יאללה, תצלמו גם אותה'. זה היה לפני שהפכו לזמרים מפורסמים".

את הקיבוצניק שמפרסם עד היום את שימורי "טל", יום טוב נורדיה שהלך לעולמו לאחרונה, איתר במקרה בתחנה המרכזית בתל אביב. לאחר שבועות של חיפושים הוא נתקל בנהג אגד החייכן בעל השפם המפואר. סדרת הצילומים שערך לו נקטעה בשל מלחמת ששת הימים - נורדיה גויס לשירות המשטרה הצבאית - אך גברא הבחין כי הלה נהנה מתפקידו החדש כדוגמן, ועם תום המלחמה המשיכו בצילומים.

בחצר המלך

סיפור חייו הייחודי של מנדיל וקריירת הצילום שלו מאירים את הקשיים שעמדו בדרכו. הוא נולד ביוגוסלביה ב-1936. סבו מצד אמו, גברא קונפינו, שעל שמו נקרא, היה צלם בעל מוניטין מכובדים בבלגרד - הוא נבחר לכהן כיו"ד ארגון הצלמים הארצי, ואף שימש צלם חצר המלכות. אביו, משה מנדיל, היה צלם צעיר, נלהב ושחצן, שהגיע לבלגרד ב-1934 וערער על מעמדו של קונפינו. בתוך זמן קצר הוא משך אליו את לקוחותיו של האחרון, ובשלב מסוים השיג את הזכויות לצילום הנשף השנתי המסורתי בחצר המלך. באחד האירועים שקיים ארגון הצלמים הארצי שבראשו כיהן קונפינו, מנדיל התיידד עם בתו הבכורה ובתוך זמר קצר נישאו.

ב-1948, בהיותו בן 12, הגיע לחיפה עם בני משפחתו. שם פתח אביו את "פוטו סטודיו תלפיות". הזמן שבילה עם אביו בסטודיו לצילום בנערותו נטע בלבו את התחושה כי אינו מעוניין להמשיך את העיסוק בצילום בבגרותו. אך כשנודע לו על בית ספר גבוה ללימודי צילום בחו"ל, הבין כי מקצוע הצילום מקפל בתוכו הזדמנויות רבות יותר מעבודתם של אביו וסבו, והחליט לצאת ללימודים באנגליה.

פרט טכני קטן עיכב את יציאתו: כדי ללמוד בחו"ל הוא נזקק להקצבת מטבע זר מהמדינה. הוא נאלץ להופיע בפני ועדה בת 24 חברים ולשכנעם כי צילום הוא מקצוע חיוני למדינה לפחות כמו פיסיקה גרעינית, לדבריו. "זה לא היה רק ניצחון אישי גדול", כתב בספרו האוטוביוגרפי, "אלא תקדים להכרה ממלכתית בחשיבות מקצוע הצילום".

באנגליה הוא התקבל ללימודי צילום בבית ספר לאמנות בברמינגהם. אף שהיה חסר ידע תיאורטי על תחום הצילום, בחריצותו ובנחישותו הוא הצליח להשלים בהצטיינות את מסלול הלימודים בשנתיים בלבד (במקום ארבע). לאחר מכן עבד כאסיסטנט וכמנהל סטודיו של צלמי פרסום ואופנה בלונדון. כשחש כי רכש די ידע מקצועי החליט לחזור לארץ ולנסות את מזלו כצלם מקצועי.

הוא ואשתו נעמי רכשו דירת מרתף ברחוב העבודה 24 בתל אביב, והקימו בה את "סטודיו גברא" לצילומי פרסומת באוגוסט 1962, כשהיה בן 26. לצילום היה תפקיד משמעותי בחייו. "הצילום היה לא רק עיסוק ופרנסה למשפחה", כתב בספרו. "לתמונות בשחור-לבן אני חב את חיי: תמונת זוג הילדים החייכנים, העוטים בגדי חג ועומדים מול עץ אשוח של חג המולד הנוצרי, ששכנעה יותר מאלף מלים ומסמכים מזויפים את קצין האס-אס הגרמני שאנחנו נוצרים למהדרין; תמונת הכלולות של הוריי שהצילה את מעט החפצים שנותרו לנו מהשואה; תמונות הסוהרים והקצינים האיטלקים שאבי הנציח במצלמתו ועזרו לנו להיחלץ מבין ציפורני המוות ברגע האחרון".

במקביל לעבודתו כצלם פרסומות ואופנה, היה מנדיל מעורב בהיבטים נוספים של הענף. ב-1969, יחד עם כמה מעמיתיו המקצועיים, ייסד את האיגוד הישראלי של צלמי פרסומת ותעשייה (I.A.P.A.I), וכיהן כיו"ר הארגון בשנותיו הראשונות. עשור לאחר מכן הצטרף להתאחדות הצלמים המקצועיים בישראל (P.P. of I), וב-1985 שימש כנשיאו למשך שנתיים. במסגרת תפקידיו קבע לעצמו מטרה להכניס מעט סדר בענף הפרסום בארץ: לנסח מחירון אחיד, לדאוג להגנת זכויות יוצרים וכו'.

בהיותו אחד הצלמים הבודדים בישראל שרכש השכלה מסודרת בתחום, הוא הוזמן ללמד צילום בבתי ספר גבוהים ברחבי הארץ. הוא לימד בבצלאל ובמכללת הדסה בירושלים ובמכללת קריית אונו. בתפקידיו האחרונים תרם רבות לחינוך דורות חדשים של צלמים, ולשינוי פני הענף בארץ. ב-2001 הוענק לו פרס "צלם המאה" מטעם התאחדות הצלמים המקצועיים באירופה. את הפרס קיבל על תרומתו לקידום הצילום בישראל ועל חינוך של דורות של צלמים צעירים.

אולם עם השינויים שחלו בעקבות התמסדות תחום הצילום בארץ בסוף שנות ה-70 - צוותי ההפקה גדלו ואופן העבודה השתנה - חש מנדיל צורך לשנות את נתיבו המקצועי. גברא סייע רבות להניע את גלגלי תעשיית הפרסום בארץ, אך משהפכה לתחרותית ורוויה, הוא חש שובע ועבר להתמקד בהוראת צילום.

את פרישתו מצילום הסביר בקושי שחווה בתחרות עם תלמידיו, אך נדמה כי מצא סיפוק גדול יותר בהוראה. "גם בחלומות הטובים ביותר שלי לא הייתי מעז לחשוב על פתרון כל כך מהנה ומתאים לי", אמר בעבר בראיון לצלם משה כהן, שהיה תלמידו, שהתפרסם במגזין "קרדיט". "ההנאה שלי היא לראות את התלמידים שלי מתקדמים ומצליחים". נעמי מציינת כי יכול להיות שהוא הרגיש את התחרות, "אך בתור מי שהיתה לצדו אני יכולה להעיד שהוא חש עייפות מלרדוף כל הזמן אחרי דוגמניות, לוקיישנים ומשרדי פרסום. זו היתה עבודה מאוד מורכבת בזמנו".

בחמש השנים שחלפו מאז מותו, בית הספר שמר על אופיו - מקום ביתי וחם, שמלווה באופן אישי כל צלם בדרכו. "גברא נוכח ברוחו, כפי שהיה לו חשוב לראות בהצלחתם של תלמידיו, כך גם היום - הצוות כולו מכוון לתת לתלמידים את כל הכלים, הטכניים והאנושיים, כדי לצאת ולהתמודד עם עולם הצילום המקצועי, ולהגשים את החלום - להפוך את הצילום לדרך חיים ומקור פרנסה", אומרת רותי.

כיום הסטודיו אינו שוקק באנשי בוהמה או ידוענים כשם שהיה בעבר. הזמנים השתנו. רותי אינה שבויה בנוסטלגיה. פניה אל העתיד: "אנחנו מכינים כעת את החלל החדש, והמעבר עצמו יתרחש במהלך נובמבר. אז נפתח את 50 השנים הבאות של ‘סטודיו גברא'". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו