בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אותה אדרת בשינוי גברת

היא מתחרטת על שפגעה בעבר בעמיתיה, נהנית מהאנונימיות היחסית וכבר לא חושבת שהיא הטובה מכולם. אבל הקולקציה שתציג היום במסגרת "שבוע האופנה תל אביב" מוכיחה שבכל הקשור לסגנונה הייחודי, מאום לא השתנה אצל טובהל'ה חסין

2תגובות

"מהרגע שנודע לי על התצוגה ועד הרגע שהתחלתי לעבוד עברו חודשיים שלמים", אומרת המעצבת טובה חסין, בת 65, המוכרת כטובהל'ה, על התצוגה שתעלה היום אחר הצהריים במסגרת האירוע "שבוע האופנה תל אביב" שיתקיים במתחם התחנה בתל אביב. "אני לא יכולה לעבוד בשגרה. אני מאוד מתפזרת. אבל כשיש עלי לחץ, אני מתמקדת".

בפרק הזמן הזה, היא אומרת, עברה תהפוכות רבות. "בהתחלה זה היה מרגש, אחר כך מבלבל. ואז החלו להתעורר אצלי חרדות שאולי אני לא ראויה להציג בכלל. היו לי מחשבות שאני עושה את זה בעשר אצבעות ומהמקום הכי נמוך שאפשר. תוך כדי העבודה נתפס לי הגב מהלחץ. הייתי גמורה! לא הצלחתי להירגע".

נועה יפה

יש לה סיבות טובות להיות מתוחה. בעשור האחרון, שמה המקצועי של חסין, הכולל סיומת חיבה, אינו חביב על עורכי אופנה, סטייליסטים וידועניות כשם שהיה בעשור שקדם לו. עתה נדמה כי מה שנותר מההדף התקשורתי ומההצלחה המסחרית שלהם זכתה בשנות ה-90 הוא הבל פיה. "אני חושבת שבצעירותי עשיתי טעויות במלים שלי. חשבתי שאם אפגע במעצב אחר או שאלין על מישהו זה יעשה אותי יותר טובה. אני מצרה על זה עד היום, וחושבת ששילמתי מחיר כבד על היוהרה ועל הפה השלי. תמיד אמרתי שאני הכי טובה ושאין כמוני. זה בא מרגשי נחיתות, בוא נודה בזה".

לתצוגה שתעלה היום, לקראת אביב-קיץ 2012, היא קוראת תצוגת חייה. "אני בת 65 ואני מרגישה שנסגר לי חלון, אבל נפתחה לי דלת. השנה נפרם קשר מאוד גדול בחיים שלי עם בן זוגי עמית, ואני תופרת עכשיו את הפרימה הזו. אני מרגישה שבגלל זה יצא ממני משהו קצת אחר בתצוגה הזו". היא מברכת על השינוי הזה. "התקשורת נהנית להמליך מלכים באופנה, ולא תמיד קל להתמודד עם זה. עכשיו אני בשלב שאני אנונימית כמעט, ולאנונימיות הזו יש צדדים נפלאים: אני לא בלחץ ממה יכתבו עלי, אני לא מצטערת שהשם שלי לא מופיע בעיתון כל יום. מגיע עם זה רוגע פנטסטי".

בלי הנחות

דיבורים לחוד ומעשים לחוד. על דיסק הצילומים שמלווה את הקטלוג שהפיקה נכתב בגדול "The Greatest" ("הגדולה מכולן"), ומתחת לזה, באותיות קטנות, שמה באנגלית. בעבר נרקמה הכתובת בזהב על אחת מהחולצות שעיצבה. "לא אני כתבתי את זה. ואני רוצה לתקן: את הביטוי הזה אף פעם לא שייכתי לעצמי. אנשים היו נכנסים אלי לבוטיק ואומרים לי ‘טובהל'ה, את הגדולה מכולן', והייתי אומרת להם שזו השכינה או התורה. לא אני. אני כבר מזמן לא חושבת שאני הגדולה מכולם. "היו שנים ששמי הלך למרחוק ושעשיתי המון כסף. ההצלחה שיכרה אותי. היה לי ורטיגו. אבל שילמתי מחיר על היוהרה שלי. אחרי התקרית עם מס הכנסה (ב-1998 הורשעו בני הזוג חסין על-פי הודאתם בעבירות מס חמורות. היא נידונה לחצי שנה של עבודות שירות, ובעלה עמית לשנה וחצי מאסר בפועל בנוסף לקנס של 150 אלף שקל) אני מרגישה שהדבר הכי גדול שקרה לי הוא שלא התרסקתי. שהצלחתי להמשיך הלאה".

את הקולקציה הנוכחית יצרה משאריות בדים שנותרו אצלה בסטודיו. היא אינה מגדירה אותה כקולקציה. "בחיים לא בניתי קולקציה באופן מסודר. אני עושה בגדים שאני רוצה למכור מחר בבוקר בחנות. אני לא עובדת לפי קולקציות. יש לי כמה עקרונות שמנחים אותי בעבודה: אני בחיים למשל לא עושה מכירות סוף עונה. זו זילות הבגד בעיני. אני מוכרת שמלות שנמצאות אצלי בחנות כבר עשר שנים. ואני אומרת את זה ללקוחות. אני לא יכולה להתייחס לבגד שלי כחלק מקולקציה עונתית ולמכור אותו במחיר מוזל בסוף עונה. אני מוכרת בגדים שאפשר ללכת אתם מבוקר ועד ערב".

דור מלכה

באשר לטרנדים ומגמות חולפות באופנה היא אומרת: "אני לא טרנדית. מעולם לא שיניתי את כתב היד שלי. אין אצלי מגמות, הכל עובד על המנוע הפנימי שלי. כשאני מוצאת בד, אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה לעשות אתו. זה לא חשוב באותו רגע. ואז מגיע הרעיון של הגזרה. בבדים חדשים הגזרות מקבלות פנים חדשות. יש לי דגמים שמלווים אותי 20 שנה. אני אראה לך למשל את הדגם הזה", היא ניגשת למעמד הבגדים, מאבדת לרגע את קו המחשבה ומתקשה למצוא את הדגם המדובר. "אני אראה לך אותו אח"כ", היא מסכמת.

במקומו היא מציגה שמלה לבנה שבנויה משתי שכבות - משי סאטן נוקשה ומשי דק בגוון מלוכלך של לבן. שתי השכבות רקומות בפרחים ובעיטורים מסתלסלים (בשכבה השחורה היא שילבה בד מחזיר אור מסביב לרקמות). היא מפנה את תשומת לבי לדמיון שהיא נושאת לגלימה דתית - "משהו כזה שרואים בכנסייה", כלשונה - ואי אפשר שלא להיזכר במוטיבים הדתיים שנשזרו בעבר בעבודתה. בתחילת שנות ה-90, למשל, היא שלחה אל המסלול דוגמניות לבושות בבגדי נשים דתיות - שמלות רחבות וארוכות וכיסויי ראש - שהפנו את גבן אל הקהל והתנועעו כמו בתפילה אל מול מחיצת גבס. על מצחה, מעל העין הימנית, מקועקעת הכתובת "בעזרת השם" באותיות קידוש לבנה. מתחת לעינה השמאלית מונצחים מגן דוד, כוכב וצלב. "אני אוהבת את כל הדתות ואני מוצאת בכולן משהו מאוד יפה".

בבגדים שהיא מעצבת יש ליריות מסוימת. רבות מן השמלות אינן צמודות לגוף, משדרות חופש ועשויות בקפידה עד שאפשר ללובשן משני צדיהן. חסין מעודדת זאת כמובן, הופכת שמלות כדי להציג את אפשרויות הלבישה הכפולות שהן מציעות. "אני רוצה להוציא מכל בגד את המקסימום שלו", היא אומרת. ייחודן הוא שאינן סקסיות במובן הבוטה. רק במבט שני מבחינים במשחק השקיפויות, הנוצר, למשל, בשמלת משי צחורה בגזרת פרינסס, שרקומה בפרחים ובאבני סברובסקי.

בר און דניאל

אין בהן התייחסות לטרנדים רווחים, אין חיקויים ואין אופנה - יש סגנון. אותו סגנון מגובש, ברור ועקבי, שעליו היא שוקדת מיום פתיחת הבוטיק שלה בתל אביב ב-1987. טעם טוב, צבעוניות ססגונית עזה ומפתיעה, בדי משי נשפכים ושיק רומנטי-בוהמייני הם ממרכיבי הסגנון. רכיב נוסף הם העיטורים הגדושים - בין שאלה פרחים וסמלים שונים שפוזרו בנדיבות על הבגדים, טלאים מבד פלסטי מחזיר אור זרחני או אבני קריסטל ופאייטים מנצנצים שנשזרו מעל גבי הבגדים.

בעבר, היו שראו בשימוש חסר ההבחנה של המעצבת בקישוטים ונוצצים הסחת דעת ממגבלותיה בתחומי היסוד של המקצוע. לאחרונה, היא מספרת, רכשה מכונת רקמה מקצועית. "זה היה חלום חיי. חלמתי על זה במשך 26 שנים. אני גרה בדירה שכורה, כי את כל הכסף שלי אני משקיעה בחנות. זה האופי שלי". באמצעותה רקמה פרחים בשרניים מעל גבי שמלות משי קולחות בגוונים חיים של ירוק כחול או אדום. גם מי שאינו אוהב ללבוש את הסגנון המסוים יתקשה להישאר אדיש לעוצמה שהשמלות מקרינות.

אם מתייחסים לחסין במידה מתבקשת של הומור, אפשר לראות בה תופעה ייחודית, מקורית ובעלת עוצמה; מעצבת מקורית ובולטת בעלת חתימת יד אישית ותאווה אמיתית לבגדים, בדים וזוהר. היא עצמה מעדיפה להגדיר עצמה כיוצרת. "היום כל אחת נקראת ‘מעצבת' ויש זילות בכותרת הזו. עורך דין זקוק להסמכה. מעצבת לא".

בעבר הלינה שהיא מעצבת בעלת כתב יד ייחודי שמתעלמים ממנו. עתה היא מתקשה להגדירו. "נורא קשה לי לדבר על בגדים. אני עובדת 26 שנה, ואף פעם אני לא מרוצה. בחוסר השקט שלי אני חייבת להתחדש כל הזמן, והכל נעשה במסגרת כתב היד שלי. אם, למשל, אני עושה שמלה חלקה - באופן אישי אני הכי אוהבת נקי - אז אני מרגישה שזה לא יעבוד אם אני לא אתן לזה עוד ביטוי שיראו שזה טובהל'ה - רקמה, אבנים, אפליקציות". לשם הוכחה, היא מציגה שמלה שחורה קטנה ממשי שבשוליה פס משי מבהיק ובחלקה העליון צווארון בובה בעל קצוות מתעגלים שמשובץ באבני סברובסקי שחורות.

בר און דניאל

כשהיא מציגה חולצות אווריריות שמחוברות למעין חצאיות פליסה עשויות קפלים ישרים חדים היא מציינת שראתה המון חולצות שמחוברות לחצאיות בתצוגות האחרונות ולכן עשתה זאת בעצמה. "אתה רואה? אני לא מנותקת ממה שקורה באופנה. אני עושה בגדים שאני אוהבת, ושאם הם לא יימכרו יום אחד אני אוכל ללבוש אותם. לצערי אני לא יכולה ללבוש את הבגדים שלי בגלל המחירים היקרים שלהם, אבל את הבגדים שלא נמכרים אני אוספת אלי הביתה".

מדי לילה היא צופה במשך שעות ארוכות בערוץ האופנה. "לא מזמן ראיתי שם תצוגה של אלברטה פרטי במילאנו", היא עושה הפוגה כדי לגייס כוחות ולהמשיך את המשפט בקול רם: "איזו התאמת צבעים! קרסתי לאחר מכן. התמוטטתי מהידיעה שאני לא יכולה להגיע לרמה שלה. שאין לי את המשאבים ואין לי את הבדים המתאימים. הבד הוא הנשמה של הבגד. אנשים פה לא מבינים את זה".

בעבר נודעה חסין כמי שלא היססה לגרש מחנותה לקוחות שלא נשאו חן בעיניה. "בוא נמצה את זה אחת ולתמיד - אני יכולה לגרש אנשים שפגעו בי. אם מישהי נכנסת לחנות שלי ומדברת בטלפון ואומרת למי שנמצא מהצד השני שהיא כמעט סגרה שמלה בכיכר המדינה אבל היא עושה סיבוב אחרון אצלי בחנות, בזמן שהיא מדפדפת בבגדים שלי על הקולב כמו שמדפדפים בפוסטרים, זה יכול לגמור אותי. או שאנשים נכנסים לחנות שלי בלי יראת כבוד. אני לא רוצה שאנשים ייכנסו לחנות שלי עם נעלי קרוקס, בקבוק מים ביד ושקית ניילון. אני לא רוצה למכור למישהו שמגיע אלי ככה. אז אני נאלמת דום. משתתקת כמו דג. וזה כנראה כל כך מעליב אותם עד שהם יוצאים. בחיים שלי לא גירשתי אף אחד מהחנות שלי. במקרה הכי גרוע פשוט השתתקתי.

בר און דניאל

"אני לא אוהבת את הקהל של העוברים ושבים שסתם נכנסים להציץ. אנשים ניגשים אלי ואומרים לי ‘הי טובהל'ה, ראיתי אותך אתמול בטלוויזיה', ואני הרי כבר לא הופעתי בטלוויזיה שנים. אלו אותן תוכניות שממוחזרות בשידורים חוזרים כי אני צבעונית. ואני גם שומעת אנשים שעוברים על יד החנות שלי ואומרים ‘בואי לא ניכנס לחנות של המשוגעת הזאת. היא מגרשת אנשים מהחנות שלה'. מה נראה לך שאם מישהי נכנסת אלי לחנות ולא קונה אבל מחמיאה לי על הבגדים, אני לא נחמדה אליה? אני מנשקת אותה ומחבקת אותה ולפעמים אפילו נותנת לה שקית בד שלי במתנה".

אף שהיתה מחלוצת המעצבות שפתחו בוטיקים בצפון רחוב דיזנגוף בסוף שנות ה-80, היא אינה מתגאה בכך. יש לה המון מה לומר על הרחוב - על אופיו ועל חזותו הנוכחיים, ועל האופן שבו ראש העיר מזניח אותו, כלשונה. "מעולם לא רציתי להיות בדיזנגוף. כל השנים האלה אני מצטערת שאני לא בכיכר המדינה. כל החיים שלי חלמתי להיות בכיכר. אם הייתי שם הייתי מובילת הכיכר. המיקום שלי בדיזנגוף הוא נוראי. אתה יודע איך הייתי פורחת אם היתה לידי חנות של פראדה? המשפט שושנה בין החוחים זה משפט קשה. קשה לטפס לשושנה בגלל החוחים. זה דוקר".

כיום, היא אומרת, היא לא תולה תקווה בתצוגה הנוכחית שתחולל שינוי גדול בנתיבה המקצועי. "כשהייתי יותר צעירה החלומות שלי היו בעוצמה גבוהה יותר. רציתי חנות בניו יורק ורציתי שמישהו ישקיע בי. עכשיו הציפיות שלי מאוד נמוכות. הן בכלל לא מכוונות לחו"ל. אני רוצה לקבל את ההכרה שלי כמעצבת שיש לה כתב יד ייחודי. אני כבר לא אומרת טובה או הכי טובה. את זה אני משאירה לאחרים שיחליטו. אבל אני רוצה את ההכרה פה. מה אני צריכה הכרה בחו"ל? אני בלאו הכי לא יודעת אנגלית".

איפור ושיער: סמדר חזן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו