בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עושה זום: על התערוכה של הדי סלימאן

תערוכה חדשה המוצגת כעת בלוס אנג'לס מבהירה כי מעצב דיור הום לשעבר מצליח לבטא את חזונו האמנותי הייחודי גם בדיוקנאות שהוא מצלם

תגובות

כשהדי סלימאן פרש מתפקיד המנהל הקריאייטיבי של בית דיור הום ב-2007, סיכם האתר פאשן וור דיילי את פועלו בחברה במלים אלה: "סלימאן עוזב את דיור כשבאמתחתו מוניטין שהרוויח ביושר: המעצב המשפיע ביותר במאה הנוכחית, שדגמיו הועתקו יותר מדגמיו של כל מעצב אחר, ושזכה למעמד של כוכב רוק".

ההגדרה היתה הולמת, לנוכח מעמדו הסלבריטאי של סלימאן ותפקידו בעיצוב בגדיהם של מיק ג'אגר, דייוויד בואי וג'ק וייט, והפרסום העצום שצבר בשנים המעטות יחסית בתפקיד מעצב אופנה, תחילה בבית איב סן לורן (מ-1996), בהיותו בן 28 בלבד, ואחר כך בדיור (מ-2000).

לא רבים האנשים שפורשים מעבודתם בשיא. בתחום האופנה רק טום פורד יכול לשמש דוגמה לכך. אבל אפילו פורד - לאחר פרק זמן של עבודה בהוליווד, שהניב את הסרט שהיה מועמד לפרס אוסקר "סינגל מן" בבימויו - חזר לתחום ושב לעצב בגדים.

אלא שסלימאן הותיר את האופנה מאחור כמעט ללא היסוס, והמציא את עצמו מחדש בשנים האחרונות כצלם שהוציא תחת ידיו מגוון דיוקנאות מהממים באינטימיות שלהם, כמעט כולם בשחור-לבן, והנציח בהם כמה מהפרצופים המפורסמים ביותר בתרבות העכשווית: איימי ויינהאוס, ליידי גאגא, בריאן וילסון, ז'יזל בונדשן, רוברט דה נירו וקייט מוס.

סלימאן, שמעולם לא שש לדבר על עצמו - ראיונות מתקופת עבודתו בסן לורן ובדיור הוענקו רק לעתים רחוקות, וכעת ניכר שעינו במידת מה את המעצב הצעיר - ממשיך להתחמק גם בקריירה החדשה שלו. הוא מסרב דרך קבע לדבר עם התקשורת, והפעם ניאות להתראיין רק בתנאי שהריאיון יתנהל אך ורק בדואר האלקטרוני.

אך גם בחייו שלאחרי פרק האופנה לא נעלם סלימאן מהתודעה הציבורית. לא מכבר עוררו תצלומיו, ובהם פרנסס בין קוביין הבוגרת, בתם של קורט קוביין וקורטני לאב, הד נרחב באינטרנט, ושמו של סלימאן חזר לזירה התקשורתית.

הדיוקנאות האלה של קוביין הצעירה - "זו היתה עדות פשוטה על 18 שנותיה", כתב סלימאן בהודעת דואר אלקטרוני - באו בעקבות שורה של תערוכות עטורות שבחים באירופה והוצאה לאור של ספר חדש מתצלומיו של סלימאן, "Anthology of a Decade: 2000-2010". החודש הסיר את הלוט מיצירתו החדשה,"California Song" , תערוכה המוצגת במוזיאון לאמנות עכשווית שבמרכז פסיפיק דיזיין בלוס אנג'לס שתינעל ב-27 בפברואר. כל אלה יחד משמשים מעין חגיגת חניכה להדי סלימאן בגלגולו החדש: צלם.

ג'פרי דייטש, שהתמנה לא מכבר לתפקיד מנהל המוזיאון בלוס אנג'לס, אינו מפקפק בכך שעבודתו של סלימאן ראויה לתערוכת מולטימדיה גדולה כזאת, הכוללת הדפסים והקרנות, ומלווה במוסיקה של "No Age", להקה מלוס אנג'לס. "מאז ומתמיד חשבתי שהוא אחד האמנים המקוריים ביותר בדורו", אמר דייטש בשיחת טלפון. "מרתקים אותי אמנים כמו הדי, שיש להם חזון אמנותי שחורג מגבולות מדיום אחד ספציפי".

הדי סלימאן

כפי שמרמז שם התערוכה, סלימאן, יליד צרפת, מצא השראה במדינת קליפורניה. "הכוכבים הסתדרו בצורה המתאימה ועכשיו כל דבר נופל למקומו", אמר על לוס אנג'לס, שבה הוא מתגורר מאז השנה שעברה. "אמנים, מוזיאונים וגלריות הם עכשיו חזקים הרבה יותר. יש גם מקום לכולם, יש מרחב להתרחב בו. וזה השפיע עלי מאוד".

כשמתבוננים בחלק גדול מעבודתו של סלימאן באמריקה בשנים האחרונות, קשה שלא לחשוב על הצלם השווייצי רוברט פרנק, אאוטסיידר אירופי רב הישגים שבחן את האמריקאים, הזדהה אתם והחזיר להם את המיתולוגיה האבודה שלהם.

"זו כמעט אוטופיה בשבילי", אמר סלימאן על התערוכה, והוסיף: "גיליתי את לוס אנג'לס בסוף שנות ה-90. העיר לא היתה במיטבה באותה תקופה, אבל התאהבתי בה מיד. יש בה משהו כמעט רדוף רוחות, מעין מיתולוגיה מלאת חיים שנותנת לי השראה ומפרה אותי".

דייטש אמר שבעבודתו של סלימאן אין גבול ברור בין הצילום לבין מוסיקה, אופנה ואמנות גבוהה. "אחת הסיבות לקשר האמיץ בין הצילום לבין עיצוב הבגדים היא שהחזון שלו פיסולי באופיו", אמר דייטש.

במרחב העקיף

קשה לבחון את עבודתו של סלימאן בתחום הצילום במנותק מהתקופה שבה שלט בעולם אופנת הגברים. שנותיו בבית דיור עיצבו תקופה ספציפית בהיסטוריה המשותפת שלו ושל תרבות הפופ. מכנסי הג'ינס השחורים בגזרת סקיני, העניבה השחורה הצרה, ז'קט העור הקצר או הבלייזר הצמוד: עבודתו בדיור, והמותג דיור הום שיצר, הם האחראים לשינוי בגדי הגברים מהסגנון הרפוי והרחב של שנות ה-90 ללוק הפוסט-מילניום של קווים נקיים וגזרות צרות.

דניאל דסור

כשסלימאן עזב את דיור לאחר מאבקים מתוקשרים עם בכירי החברה, נרמז בתקשורת שהוא מעוניין להקים לייבל משלו ואולי אף לעבור לאופנת נשים. אלא שמאז נדמה שהוא אינו נלהב לחזור לעולם עיצוב האופנה. "בעיצוב אופנה תמיד היתה קיימת הסכנה לאבד את הפרספקטיבה, את כושר ההבחנה", אמר, והוסיף: "אולי אחרים ראו בזה שינוי פתאומי, אבל בשבילי זה היה הרגע המתאים בדיוק, ב-2007. כבר הגדרתי את הסגנון שלי אז, ויכולתי להניח לו להתגלגל בחופשיות למשך זמן מה, לראות לאן הוא יגיע, איך הוא ישרוד ברחוב".

בעבור סלימאן, כיום בן 43, התמסרות מוחלטת לצילום היתה בבחינת חזרה לתחום שעסק בו בנעוריו. כשהיה סטודנט לקח כמה קורסים בצילום ולמד מדעי המדינה, בתקווה להיות כתב וצלם לענייני יחסים בינלאומיים. בסופו של דבר התמקד בתולדות האמנות. תחום האופנה בא אחר כך, וכמו הצילום כיום, ניכר בו קיבעון אינטנסיבי על תרבות הרוק.

"כמו מיליארד ילדים, שאבתי השכלה וידע מעטיפות אלבומים, ואחר כך העברתי באופן אורגני ולאו דווקא במכוון את העקרונות האלה, הן לעיצוב האופנה והן לצילום", אמר. תצלומיו מציגים לעתים קרובות אמנים מתחום המוסיקה בשולי פרסומם או תהילתם: אמנים מבטיחים ששייכים בעיקר לזירת המוסיקה העצמאית. אחרים, אולי, התפרסמו יותר, כמו איימי ויינהאוס ופיט דוהרטי, אך נותרו איכשהו בשוליים הפרומים, הטרגיים, של תרבות הרוק.

סלימאן כתב שהוא נמשך במיוחד אל "כנות יצירתית מסוימת, אותנטיות, לפעמים פגיעות", כשהוא בוחר את נושאי הצילום שלו. האנשים שהוא מצלם, אם אלה מוסיקאים מתחילים או סתם אנשים שמצא ברחוב, "בדרך כלל לא מודעים לגמרי לכישרון שלהם, או ליופי שלהם", הסביר. "הם חסרי מנוחה לחלוטין, מבחינה רומנטית, אנטי-גיבורים כאלה", המשיך, "או להיפך, מופנמים לחלוטין - מה שאפשר לכנות מרחב מעורפל, ואני מעדיף לקרוא לו מרחב עקיף".

תפישת מגדר מטושטשת

עבודתו של סלימאן מתמקדת בחלקה הגדול ב"גיל מעבר בין ילדות לבגרות", כדבריו. היא גם, כפי שאומרים תומכיו ומתנגדיו כאחד, מקרינה טשטוש מגדרי ילדותי. "אני עוסק בטרנספורמציה, בחיפוש זהות", הוא אומר. "באופן טבעי זה לא מוגדר, הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה פיסית".

הדי סלימאן

סלימאן מייחס את העניין הרב שהוא מגלה בטשטוש המגדרי לעמימות של שמו הפרטי. "פעם וגם היום אנשים נוטים לשבש את הכתיב של שמי הפרטי ולכתוב ‘היידי', ולכן תפישת המגדר שלי היתה מטושטשת קצת מגיל צעיר", הוא אומר. "וחוץ מהעמימות הזאת, התקליט הראשון שהיה לי היה אלבום של דיוויד בואי", הוא אומר. הוא קיבל במתנה את "David Liv" ליום הולדתו השישי. הוא התחבר לגלאם-רוק הבריטי, והמוסיקה נהפכה ל"חוויה נורמטיבית בשבילי, ובהחלט היתה ההשפעה החשובה ביותר על היצירה שלי בעתיד, הן בעיצוב והן בצילום".

אחד המצולמים החביבים ביותר על סלימאן בימים אלה - והדמות המופיעה בפרסומות לתערוכה "California Song" - הוא כריסטופר אוונס, הזמר ונגן הגיטרה מלהקת "גירלז" מסן פרנסיסקו. מבט בתצלומיו מבהיר למה: הזמר הרזה ועצוב העיניים, בעל הציפורניים הצבועות, השיער הבלונדיני הארוך והחוטי, הקעקועים והמבט המטריד, מגלם באופן מושלם את הלך הרוח בקליפורניה - את הסאונד צרוב השמש של האינדי-רוק ואת הרנסנס של אופנת הבטלנים, ומזכיר תמונות מוקדמות של קורט קוביין הצעיר והמסומם, המביט בעייפות ובחשדנות אל התהום של הכוכבות הממשמשת ובאה.

אוונס אמר בשיחת טלפון שמה ששיכנע אותו להצטלם אצל סלימאן היה תצלומי הדיוקן של גור וידאל, אחד הסופרים החביבים על אוונס. הוא הצטלם בכמה הזדמנויות, אחת בביתו של סלימאן בלוס אנג'לס ובסביבתו, שתיים נוספות באזור מגוריו של אוונס בסן פרנסיסקו.

"הוא לא מדבר הרבה בזמן הצילומים או כשאנחנו מבלים יחד; הוא יותר מקשיב", אומר אוונס. "הוא רצה שאתנהג בטבעיות ואיראה כמו שאני נראה בדרך כלל, ולכן לא היה עניין של סטיילינג או דברים מוזרים כאלה, שתמיד מעוררים אי-נוחות. הוא ביקש ממני לעסוק בשלי ולהיות טבעי. אבל בו בזמן הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות מבחינת המבנה של התמונה".

סלימאן נותר מסתורי, אפילו לידידיו. "זה קצת מביך, עכשיו שאנחנו ידידים, אבל האמת היא שאני לא יודע עליו הרבה", אומר אוונס. הזהירות המוגברת הזאת היא מן הסתם מה שהופך את סלימאן למי שהוא. גישוש מתמיד באפלה מאפיין מאז ומתמיד את עבודתו, שתיעדה והזינה, הגדירה וליטשה את העידן שבו הוא חי.

הדי סלימאן

"הוא מתעניין באמני במה, באמנים שיש להם חיבה לצד האפל והם ניזונים ממנו", אומר דייטש. "העבודות מוליכות אל האפלה, אבל המתבונן יוצא מהתערוכה בתחושה חיובית. לא מדובר ביצירות שכולן דיכאון, אלא בהתבוננות בנבכי הנפש העמוקים". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו