בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסיגריה שאחרי: מחשבות על שבוע האופנה בת"א

בהיעדר חומרי גלם משובחים, מקורות מימון או אמות מידה מקצועיות, הישירות והחספוס הישראליים התגלו כנכס החשוב ביותר של המעצבים המקומיים

4תגובות

"אני גאה לסגור את שבוע האופנה בתל אביב!", הכריזה נועה תשבי בפתח התצוגה החגיגית שחתמה את אירועי השבוע שעבר. היתה זו תהלוכת ידוענים שלבשו בגדי מעצבים מקומיים, שחלקם נוצרו במיוחד לרגל האירוע, וכל הרווחים ממכירת הכרטיסים הועברו כתרומה לאיג"י (ארגון הנוער הגאה בישראל). לבושה בחליפת טוקסידו שחורה שעיצב עבורה שי שלום, ברור היה כי בחירת המלים של תשבי נעשתה בקפידה.

גאווה לא היתה רק סיסמה באותו ערב. האוהל הלבן הוצף בתחושות של שביעות רצון ושמחה, ונדמה היה כי התצוגה הצליחה לפוגג מעט מהמתח והחרדה שנצברו במשך שלושה ימים אינטנסיביים של תצוגות.

עיקר כוחה נבע מהסולידריות שהפגינו 44 דמויות מוכרות שנרתמו לטובת העניין: דוגמנים, מוסיקאים, רקדנים, כוכבי המסך הקטן ודנה אינטרנשיונל. זה התעצם במיוחד כשדליה מזור עלתה למסלול בחליפת ערב שחורה של ששון קדם, או כאשר אוריאל יקותיאל, אמן במה ססגוני ודמות מוכרת בחיי הלילה של הקהילה הגאה בתל אביב, פסע עליו בנחישות של דוגמנית-על, בבגד גוף שעיצב בעבורו אלון ליבנה. ספק אם נציגי התקשורת הזרה הבינו את פשר ההתרגשות שעוררה הראשונה בקהל, אך למראה קיי לונג (אבי קיפרמן), דראג קווין תמירה ויפהפייה שצעדה בשמלה קלילה של דורין פרנקפורט, אף הם התקשו להישאר אדישים במושבם.

כשדורית בר אור פיזזה לאורך המסלול והפריחה נשיקות באוויר, בחצאית טול צחה ארוכה ורחבה ומעליה ז'קט שחור, שניהם בעיצוב יוסף, השיר "I'm every woman" של שאקה קאן התנגן ברקע. אך הסיגריה הבוערת בפיה רימזה-הצביעה על דמיון לאשה מסוימת ברגע מסוים מאוד. חיים צינוביץ', שעלה למסלול לאחר מכן, עשה זאת בהפגנתיות רבה יותר; הוא השליך את הסיגריה בקצה המסלול, ואחד המאבטחים נאלץ לדרוך עליה לפני שתבעיר את השטיח הכהה. כששרי גבעתי עצרה לרגע כדי להצית סיגריה על המסלול, כבר היה ברור ששלושתם התרשמו עמוקות ממחוות הסיום של הדוגמנית קייט מוס בתצוגת הסתיו של לואי ויטון במארס האחרון בפאריס.

למעט הקישור הזה, האירוע שמר על צביון מקומי. הוא התהווה ביחס למסורת של שבועות אופנה שנערכים פעמיים בשנה בבירות העולם (מארגניו קרצו מן הסתם לאלה המרכזיים שנערכים בניו יורק, מילאנו, לונדון ופאריס), ובהמשך למורשת שבועות אופנה ישראלית בינלאומיים שהתקיימו בארץ בשנות ה-60 וה-70 ומיקמו את ישראל על מפת האופנה העולמית.

גטי אימג`ס

בשל היותו יריית הפתיחה, מארגניו ויתרו מראש על האפשרות להזמין קניינים מחו"ל והתמקדו ביכולתו לעורר הד חיובי בתקשורת הבינלאומית. עיתונאים ועורכי אופנה בכירים, בין היתר מה"דיילי טלגרף" הבריטי ו"אל" האמריקאי, אכן הוזמנו להתארח בארץ. למרבה הצער, רבים מהם העדיפו ליהנות מהשמש הישראלית במקום לפקוד את האוהל הלבן לאחר שצפו בתצוגת הפתיחה המאכזבת.

חשוב מאוד לציין כי מדובר ביוזמה מבורכת שיש לקוות כי תתפתח למסורת של שבועות אופנה עונתיים בתל אביב. במסיבת העיתונאים שנערכה ביום הפתיחה, הכריז אופיר לב, ממארגני האירוע, על שבוע אופנה נוסף המתוכנן להתקיים באפריל הקרוב שבמהלכו ייחשפו קולקציות של מעצבים מקומיים לקראת סתיו-חורף 2012-2013. יש לקוות כי הוא ושותפו, מוטי רייף, יפיקו את המסקנות והלקחים הנדרשים מן האירוע הראשון.

בין פיהוק לנענוע רגל

בחזרה ליום הראשון של התצוגות, בכניסה לאוהל הלבן שהוצב במתחם התחנה בתל אביב, שבו נערכו התצוגות, התרוממות הרוח היתה דומה. ממדי האירוע נדמו נכונים, מותאמים לגודלה ולרמת מקצועיותה של תעשיית האופנה המקומית: לא ראוותני או מצועצע מדי מחד, ולא מאכזב בגודלו או בצורתו מאידך.

אף שהאירוע לא היה חף מפגמים - החל בבנייתו המרושלת של המסלול השחור המבהיק, דרך התאורה הלא-מחמיאה וכלה ברמתן המקצועית הנמוכה של הדוגמניות - מה שצרם יותר מכל היה העובדה שהאוהל נותר ריק למחצה בחלק נכבד מהתצוגות. המון אנשים, ובהם סטודנטים לעיצוב אופנה, היו שמחים למלא את המושבים הריקים. בעבור האחרונים זו היתה יכולה להיות חוויה מלמדת. זה בלט במיוחד על רקע הנהירה ההמונית לתצוגה של רוברטו קוואלי בערב הראשון: הקהל הרב שהתקבץ מחוץ לאוהל הלבן נאלץ להידחק באלימות לפני שזכה להיכנס פנימה.

משונה לא פחות היה הרושם שלמארגני האירוע יש דבר או שניים ללמוד על העלאת תצוגת אופנה מוצלחת. לרייף יש ניסיון רב בבימוי תצוגות אופנה מוצלחות, כמו למשל אלה שהוא יוצר בעבור קסטרו בשנים האחרונות. אולם הפעם, אף אחת מהתצוגות שנערכו במהלך שלושת ימי האירוע לא הועלתה כהלכה. רובן ככולן היו ארוכות מדי וחסרות תנופה.

דניאל צ'צ'יק

תצוגה טובה היא כזו שמכה את הצופה בחזון יצירתי מגובש ומלוטש היטב באיבחה חטופה, שמתפוגגת לפני שהספיק לעכל את כל המתרחש. בדרכו החוצה ממנה הוא אמור להוסיף ולהרהר באשר ראה. אי אפשר לומר זאת על אף אחת מהתצוגות שהועלו במהלך שלושת ימי האירוע, גם לא על המוצלחות שבהן. למעשה, מרביתן עוררו תגובה שנעה בין פיהוק לנענוע רגל מתוח, תלוי באיזה חלק של היום התקיימו.

אם יש משהו שהתצוגה של קוואלי הוכיחה בסופו של יום תצוגות ראשון, הוא שבגדים חזקים עושים את ההבדל. שמו של קוואלי, אורח הכבוד של שבוע האופנה, מהדהד בארץ יותר מאשר בתעשיית האופנה העלית באירופה, אך לבגדיו של המעצב האיטלקי יש את הכוח לסחוף בכוח עשייתם בלבד - בהתבדרותם של הבדים היקרים, בעושר ההדפסים או באיכויות מלאכת החייטות ויצירת הגזרות המורכבות. פתאום, ליקויי התאורה, המסלול או חוסר המקצועיות של הדוגמניות נראו זניחים, ונדמה היה כי האחרונות נהנות לצעוד בתוך בגדי המעצב באופן מיוחד.

גזרות מחוכמות, תפירה איכותית וחומרי גלם יקרים אינם ממצאים שכיחים בתעשיית האופנה הישראלית, ומשום כך על מעצבים למקד את מרצם במציאת נתיב אסתטי מקורי. הקולקציות שהציגו מעצבים כגון ששון קדם, טובהל'ה חסין ותמר פרימק מהמותג "אישתר" התבלטו בניב המקומי שלהן. אין זה אומר ששזירה של רכיבים ישראליים שורשיים או השפעות כנעניות היא החלופה היחידה. דורין פרנקפורט, למשל, הציגה קשר אמיץ למקורות בדרכה השלווה, ולצורך העניין, גם בגישה האקלקטית של אלמביקה אפשר לזהות זיקה לרוח המקום.

דניאל צ'צ'יק

מלתחה שיכולה לספר משהו על אודות החיים במקום מסוים היא בבחינת הישג מרשים, במיוחד בעידן של אופנה גלובלית. הרצון להיות "כמו בחו"ל", או השאיפה ליישר קו לפי אמות המידה של אלגנטיות אירופית, כמו במקרה של יניב פרסי או אלון ליבנה למשל, הם אמנם יסודות בסיסיים בהוויה הישראלית, אך אין בהם כדי להפוך להצהרה מאתגרת או מעוררת עניין. ודאי שלא בעבור נציגי תקשורת אירופאית.

ואכן, מעצבים כמו קדם ופרימק היו אלה שצדו בסופו של יום את עיניהם של נציגי התקשורת הזרה. מאחר ולא הוזמנו קניינים לאירוע הם אמנם לא פיתחו קשרי מסחר עם שווקים חדשים מעבר לים, אך חלקם זכו לביקורי סטודיו וחלקם בהזמנות להציג את עבודתם באירועים מקבילים ברחבי העולם.

דניאל צ'צ'יק

בהעדר תשתית מסודרת של ספקי בדים (לא בכדי רובם מבכרים את הצבע השחור. זה נובע מאילוץ יותר מאשר מבחירה, בניגוד למה ששיערו מבקרי אופנה זרים), מתפרות איכותיות, אנשי מקצוע מיומנים ואיגוד מקצועי שמאחד את העוסקים בענף ומגדיר תקני איכות לעבודה, נכון לעכשיו, התנהלות לא-מקצועית על פי אמות מידה בינלאומיות מסתמנת כייחוד הבולט ביותר של המעצבים המקומיים. עד שלא ישתנו נתוני התשתית של התעשייה הישראלית, יהיה עליהם למצוא דרך להפוך זאת ליתרונם היחסי.

ליסה ארמסטרונג, עורכת האופנה של ה"דיילי טלגרף" שהתארחה בישראל, התרשמה אמנם מהאופן שבו מעצבים ישראלים מנהלים את עסקיהם - היא צפתה בבר אור מניידת בעצמה את מעמד הבגדים מאחורי הקלעים, וציינה כי אף מעצב אחר בעולם לא היה מעלה על הדעת לעשות כן. כעת יש לתרגם את הישירות והחספוס הישראליים להצהרה אסתטית מקורית.

אי אפשר להאשים את בר אור על שניצלה לטובתה את החלטתם של מארגני האירוע שלא ליצור הפרדה בין מעצבים מקצוענים לחובבי אופנה. אולם כאשר תצוגת הביכורים של ידוענית בעלת סגנון לבוש מובחן - "איקונת סטייל", כפי שהיא מעידה על עצמה - הופכת לאירוע המצופה ביותר במהלך שבוע תצוגות, זוהי סוג של תעודת עניות לתעשייה המקומית, אם כי גם בזירה הבינלאומית קיימות תופעות דומות, כמו למשל התצוגה שהעלה קניה וסט בפאריס באוקטובר האחרון.

גם בהליך בחירת המעצבים והמותגים יש מרחב לשיפור. מארגני האירוע מינו נציגים מטעמם שהיו אחראים על הרכבת רשימת המעצבים המשתתפים, אולם בפועל עלויות ההפקה הגבוהות של התצוגה היו הגורם המכריע העיקרי. בהיעדר תמיכה כלכלית מספקת לאירוע כולו, המארגנים מימנו את הפקתם של שתי תצוגות - האחת היתה תחרות בין מעצבים צעירים בשיתוף עם המותג רנואר והשנייה הציגה את עבודתם של שלושה מעצבים צעירים יחסית. בתוך ההסדר הזה, מקומם של מעצבים מוכשרים מדור הביניים, כדוגמת רוני בר או לולו ליאם מ"בנות", נפקד. במקומם הופיעו מספר רב מדי של מעצבי שמלות ערב, שהערך האופנתי של עבודתם הוא דל למדי. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו