שמחת זקנתו: צלם המפורסמים שמעורר אי נוחות בתעשייה

הוא חושק במצולמים ומפחד מהם פחד מוות; הוא מוכן לשסף את גרונם מול המצלמה, אבל נמנע מלהציג את פניו. על מיצב הוידיאו החדש של סטיבן קליין

רות לה פרלה
ניו יורק טיימס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות לה פרלה
ניו יורק טיימס

על מסך מוגדל ב"קפסולת זמן", מיצב וידיאו הכולל כמה מסכים שהוצג במוסקבה לאחרונה, אשה יפהפייה בסגנון גרטה גרבו שרועה על כיסא בזמן שמשרת אדיב מצמיד לפניה מסיכת חמצן.

זהו אחד מעשרה דימויים שהוצגו עד תחילת השבוע ב"גראז' סנטר לתרבות עכשווית" בעיר, שבהם נראית השחקנית והדוגמנית אמבר ולטה, כשהיא מזדקנת במאה שנים בצורה מצמררת: האם היצור היגע מהבלי העולם הזה יונק חמצן כדי לרענן את המראה שלו? או שמא היא מבקשת להגיע ל"היי" תרופתי חריג כלשהו?

לסטיבן קליין, הצלם והיוצר של המפגן המאיים והמטריד הזה, לא היתה כל כוונה להבהיר את התעלומה. "אני אוהב את הערפול", הוא אומר בפשטות. אחרי הכל, קליין היה מאז ומעולם חידה בעולם הסטייל, מטפח הילת מסתורין בעודו מתחבא כשהוא חשוף לעין כל.

קרדיט: קטע מיצירה של קליין

הוא מדבר על עבודתו בסטודיו הספרטני שלו בצ'לסי, שם הוא מאחסן את הקבצים הדיגיטליים שלו, אוסף משונה של תצלומי אופנה ודיוקנאות של סלבריטאים שהקנו לו מוניטין כצלם בכיר של סלבריטאים מהשורה הראשונה, ואחד מהפרובוקטורים השנונים ביותר בעולם האופנה.

פתייני באופן מערער

הוא לא מרבה להתראיין, ובמהלך הראיון, שאותו העניק שבועות ספורים לפני שעלה המיצב שלו במוסקבה, קליין כמעט שאינו מסגיר דבר המסביר את יכולתו להפוך את הדוגמניות שלו למעין רובוטים נשיים בתצלומים ל"ווג", או לשכנע ידוענים כמו בראד פיט ומדונה להתמסר למצלמה שלו.

עם חולצת טריקו לבנה והילת תלתלים סביב ראשו, קליין הוא פתייני באופן מערער. כשיושבים מולו, מרגישים כאילו נשאבים לתוך בועה הרמטית, שאר החדר מתרחק ונעלם. הוא מדבר על האינטראקציה שלו עם הסובייקטים שלו, מעין שותפות שבה לקליין יש עניין מוגבר. כצלם, הוא מתוודה, הוא כמו צייד האורב לטרף.

לחצו לצפייה בעבודות ותצלומים נוספים - האתר של סטיבן קליין

בגיל צעיר, הוא נזכר, התאהב בחברה לספסל הלימודים שהיתה מעט מבוגרת ממנו. היא היתה כהה ובעלת עיניים שקדיות כהות, ו"היא היתה התגלמות היופי המושלם", הוא אומר. משלא נענתה לחיזוריו, הוא המשיך להתעקש למרות זאת, "ולרדוף אחריה עם המצלמה שלי".

עד היום הוא חש הכי בנוח מאחורי המצלמה, משם הוא עוקב אחר הסובייקטים שלו בתערובת של סקרנות ואימה. "אני אוהב אותם ואני מפחד מהם - אני באמת מפחד מהם", הוא אומר, מזיז את אצבעותיו בהיסח הדעת על השולחן. "אבל בו בזמן אני גם משתוקק אליהם".

כמה מאותם רגשות מעורבים הוא הביא לתערוכה "קפסולת זמן" במוסקבה. במיצב, הותקנו מסכי ענק במעגל מעל לראשי הצופים. אורחים רבים היו מרותקים. "כשאתה עומד במרכז המעגל", אמרה מריה פרטסובה, רואת חשבון צעירה, "זה כאילו אתה עומד במרכז חייו של הסובייקט".

"קפסולת הזמן"

מבקרים אחדים צפו בתערוכה בפעם השנייה. הקרנת הבכורה היתה בספטמבר בניו יורק בפארק אווניו ארמורי, בחלל אפלולי שהואר רק על ידי המסכים. חלק מהמבקרים הוקסמו, אחרים הגיבו בצורה מאופקת יותר. הזדקנות היא דבר שמתרחש, אמרה קרין רויטפלד, העורכת לשעבר של "ווג" הצרפתי. "זו המציאות, לצערי".

רויטפלד היתה ללא ספק מודעת לכך שבהעלאת רוח הרפאים של הידרדרותו של האדם, קליין נגע בטאבו המפחיד ביותר של האופנה. "הצגה של זיקנה היא תמיד דבר מטריד", אמר סטפנו טונצ'י, העורך של מגזין "W" והעורך לשעבר של מגזין הסטייל של ה"ניו יורק טיימס", שהזמין את פרויקט הווידיאו ופירסם תמונות סטילס מתוכו בגיליון ספטמבר של "W". הצגת השפעותיו המאכלות של הזמן, אומר טונצ'י, היא קשה במיוחד לקהל של עולם האופנה, שנוטה להתייחס לזיקנה כאל מצב שניתן לדחותו לפרק זמן בלתי מוגבל. "סטיבן נגע במשהו רגיש, ללא ספק", הוא אומר.

אנשים בכלובים

קליין אינו נוהג להרחיב בדיבור. ואכן, הוא הודף את רוב הנסיונות לחקור את עברו. הוא גדל בשנות ה-60 של המאה הקודמת בקרנסטון שברוד-איילנד, עם אחות גדולה ממנו, במשפחה מהמעמד הבינוני. הוא נהג לחפור בורות בחצר האחורית של הבית, הוא נזכר, "בניסיון למצוא חימר ולעשות דברים". בעידודם של הוריו הוא החל ללמוד קרמיקה, ובסופו של דבר חלק את המיומנויות הטריות שרכש עם דייריו של מוסד לחולי נפש שהיה בקרבת מקום. "הם נראו לי כמו בני אדם בתוך כלובים", הוא אומר.

האם הוא רואה את הסובייקטים המפורסמים שלו באור דומה? לא בהכרח. הוא טוען כי הוא חש אמפתיה חזקה לשחקנים ולדוגמנים שלו, ולצורך העניין כלפי "כל מי שמעז לשבת מול מצלמה". במובן מסוים, הוא אומר, "הם שמים את חייהם בעיניים שלי".

סטיבן קלייןצילום: ניו יורק טיימס

הוא החל לצלם כשלמד בבית הספר לעיצוב ברוד-איילנד, שם, כסטודנט לאמנות במחצית שנות ה-70, החל לחקור את התמות שלו - אלימות בצורה מטרידה, טעונות מבחינה ארוטית, ויש שיאמרו מחרידות. המוניטין שלו נשענו בין היתר על דימויים מלוטשים באופן על-טבעי שחייבים לא מעט להלמוט ניוטון, עם דוגמניות שלעתים קרובות נראות כבולות בתוך פרוטזות, חסרות חיות כמו בובות מגודלות. דיוקנאות הסלבריטאים של קליין הם סקסיים יותר.

בתצלומים משנת 2003 למגזין "W", מדונה התפתלה בסדרה של תנוחות יוגה מהבילות. באותה שנה, בפורטפוליו למגזין "Dutch", בראד פיט הצטלם כשהוא כורע ברך, חזהו חשוף, והוא נאזק בגסות על ידי שוטר.

קליין מתהולל גם בתיאור טבע פראי, כפי שהוא עשה, באופן מזעזע, בסדרת תמונות של סוסים במהלך הזדווגות, שצולמה בחוות הסוסים שלו בברידג'המפטון שבניו יורק. ובכל זאת, הוא מתעקש, עם מבט משפד בעיני הקרח הכחולות שלו: "אני לא רואה בגברים או בנשים את האובייקטים המיניים שלי. אני משאיר את עצמי מחוץ למשוואה הזאת".

נראה שהוא אוהב ללגלג על ממונים מטעם עצמם על ההגינות הציבורית. בסרטון "אלחנדרו", שיתוף הפעולה שלו עם ליידי גאגא משנת 2010, היא עוטה פאלוס צבוע באדום, מדמה יחסי מין עם הרקדנים שלה ובולעת מחרוזת תפילה. פורנוגרפיה, קרוס-דרסינג, עירום ואלימות גופנית מהווים כולם חלק מארסנל החתרנות שלו.

הדוגמנים שלו נראים לעתים קרובות בלתי חדירים, כאילו לא מהעולם הזה, אפקט שאותו הוא מעצים על ידי שימון העור שלהם; הוספה של מסכות, רצועות שונות, מלחציים ואפילו שפתיים אדומות, מלאכותיות עד גיחוך; לאחר מכן הוא מצלם אותם על רקע שנראה נטול רבב, מנוכר כמו מרפאה כירורגית. האיכות הרובוטית המזוגגת של המצולמים היא במידה מסוימת פרשנות, לדברי קליין, להיבטים השליליים של מניפולציה דיגיטלית, ש"סילקה יותר ויותר את התחושה של עור בעור".

אי אפשר להיכנס

עם זאת, התהליך הדיגיטלי מתאים באופן פרדוקסלי למטרותיו. "אני אוהב להראות סובייקטים בתוך ציפוי אטום", הוא אומר. "יש תחושה שאתה לא יכול להיכנס".

אם תלחץ חזק מדי, אתה עלול להתחרט - כך הוא מרמז, כך נראה, בתמונה של גבר צעיר השוכב עירום כשגרונו משוסף. "ניסיתי ליצור פתח בעור שדרכו אפשר לראות את הפנים", הוא אומר בנימה עניינית. לכותב ואוצר האמנות נוויל ווייקפילד יש השקפה קודרת יותר: "הוא ממש חופר כדי לחשוף את החיה שבפנים".

מפחיד ככל שיהיה הרעיון הזה, הוא אינו מטריד יותר מאשר "קפסולת זמן", המתעדת את הטרנספורמציה של ולטה לכדי זקנה בלה. קליין אינו הראשון שנכנס לתוך שטח לא נודע שכזה. סובייקטים המתקדמים ברפיון לעבר שנות הדעיכה שלהם זכו להתייחסויות מגוונות, ואף הוצגו באור נוצץ, בכתבי עת כמו "ווג" ו"הארפר בזאר" ובמגזיני נישה כמו "V". רויטפלד בחנה את סובלנותם של קוראיה בתקופת כהונתה כעורכת "ווג" הצרפתי. כשהזמינה את טום פורד לערוך את גיליון דצמבר 2010 היא גרמה לכמה גבות להתרומם לאחר שהציגה את תצלומיו של פורד, שנראה בהן זוג קשיש, לבוש בקפידה ומדושן עונג, מקושט יהלומים, בחיבוק לוהט.

אבל קליין הוא אולי הצלם הראשון שעוסק בתהליך ההזדקנות באופן לירי, מפיח מעת לעת אלמנט גרוטסקי. יש רגע בסגנון "שדרות סאנסט" מצמרר בסרטון, כאשר גבר צעיר בחליפת ערב מנחית נשיקה על פניה הקמלים של ולטה. היא מסיטה את עיניה - האם זו בושה או תיעוב עצמי?

קליין מושך בכתפיו. הפרויקט עסק פחות בבחינה של ההשפעות המשחיתות של הזמן על היופי, לדבריו, ויותר ב"חקר הזמן עצמו". המטרה שלו היתה להראות כי החיים הם מחזוריים: עבר, הווה ועתיד, שנפרשים בו זמנית. בתמונה האחרונה, ולטה, לבושה כאילו היא מוכנה למפגש מזוכיסטי אקסטטי כלשהו, מביטה אל האופק. מאחוריה, גבר צעיר מערסל תינוק. האם הילד אמור להיות מעין גלגול של ולטה עצמה?

קליין לא מספק הסבר. "אני חושב שמה שקורה זה שקודם אתה עושה את הפרויקט, ואז אתה חושב על מה הוא בעצם", הוא אומר. "רק שנים אחר כך אתה מבין למה עשית דברים".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ