בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נצח במשיכת קולמוס: 5 שנים למות מאיירת ומעצבת האופנה ריקי בן-ארי

עיתונאית האופנה סוזי מנקס לא הלכה לתצוגות בלעדיה, בכירי התעשייה בארץ כינו אותה "האורקל מדלפי" והציבור נחשף באמצעותה לאופנה עילית עולמית

15תגובות

במאי 2006 סוזי מנקס, עורכת האופנה רבת ההשפעה של ה"הראלד טריביון", הוזמנה לבקר בארץ מטעם ביה"ס הגבוה להנדסה ולעיצוב שנקר. שיאו של הביקור היה ערב גאלה של אגודת ידידי ביה"ס, שנערך בהאנגר בנמל תל אביב בהשתתפות אורחים רבים, שבמהלכו הוענקה למנקס תעודת כבוד על תרומתה לעיתונות האופנה ועידוד מעצבים צעירים.

בסמוך לאירוע, מנקס גרמה לכמה גבות להתרומם בפליאה כשפנתה למארגניו בבקשה להזמין את ריקי בן-ארי, מאיירת ומעצבת אופנה ישראלית שתהילתה הבינלאומית נשכחה כמעט לחלוטין בהיותה בת 70, לאחר שגילתה ששמה נפקד מרשימת המוזמנים. בערב הגאלה עצמו, בן-ארי הוזמנה להתיישב בשולחן הכבוד לצד מנקס.

"זה בהחלט נכון", מאשרת מנקס בשיחת טלפון מביתה שבפאריס. "אני זוכרת שהבהרתי היטב כי אהיה מאוד מאוכזבת אם ריקי לא תהיה נוכחת באירוע. המון דברים קרו בחיים של כל אחת מאיתנו מאז שהיינו חברות וקולגות בשנות ה-20 לחיינו, אבל מאוד שמחתי לפגוש אותה באותו הערב".

השתיים נפגשו לראשונה ב-1965, במסגרת שבוע האופנה הישראלית שנערך בתל אביב. בן-ארי היתה אושיית אופנה מקומית, שציוריה זכו להצלחה והופיעו בספרי ילדים ובעיתונים (מדור כתוב ומאויר שלה התפרסם ב"הארץ"), ובגדים ראשונים בעיצובה הוצגו בתחרות מטעם ארגון הבונדס. באותה תקופה גם שימשה כמתאמת האופנה של מפעל "אקרילן", שהוביל בייצור סיבים סינתטיים, שם למדה על סריגה ומכונות. מנקס, שהיתה כבר אז עורכת אופנה בעלת השפעה עצומה, התרשמה מאוד מציוריה של בן-ארי והציעה לה להתלוות אליה לתצוגות אופנה עילית בפאריס ולאייר את מאמריה.

"היא היתה כל כך מוכשרת! מאוד מבריקה באיורים היצירתיים שלה", ממשיכה מנקס בקולה המוסיקלי. "עבדנו ביחד בלונדון ב'איוונינג סטנדרד', שבו כיהנתי כעורכת האופנה באותם ימים, ולאחר מכן בעבור ה'טיימס'. יש לי זיכרונות נפלאים מהתקופה הזו. באותם ימים, הרבה לפני המצאת הפייסבוק או הטוויטר או כל ערוצי התקשורת הקיימים כיום, נהגנו לרוץ למערכת בבהילות מיד עם תום התצוגות כדי לדווח עליהן, וריקי היתה פנטסטית. אני זוכרת מקרה אחד שבו צפינו יחד בתצוגה של אנדרה קוראז', וכעבור מה שהיה נדמה אז כשניות בודדות, במציאות זה ודאי ארך מספר דקות, היה בידה איור גמור שלכד בדיוק את הרוח של מה שראינו על המסלול דקות ספורות קודם לכן".

תנועה, צבע ומעוף

בתצוגות עצמן אסור היה לצייר, סיפרה בן-ארי בראיון ל"הארץ" ב-1996, אז נזכרה כיצד ישבו מנקס והיא על כיסאות מוזהבים בסלון של איב סן-לורן, בין פלומה פיקאסו לקתרין דנב, "מתעלפות מרוב יופי". "נהג עם לימוזינה חיכה לנו בחוץ, ואני הייתי רצה בחזרה למלון, להספיק ולצייר את הבגדים שראיתי. הייתי יושבת עם הנייר והטוש, עושה מהזיכרון ציור או שניים, חצי שעה לכל היותר זה לקח לי. סוזי היתה מחכה, לוקחת את הציור הגמור וממהרת לדואר, לשלוח אותו".

הראיון עמה נערך לרגל פתיחת תערוכה ראשונה מיצירותיה בגלריה "רק איור" בתל אביב. בן ארי, אז בת 60, שנותיה היפות כציירת ומעצבת אופנה בעלת שם עולמי מאחוריה, הבטיחה במהלכו לשוב ולהפתיע, אך הבטחתה לא מומשה. הסטודיו לעיצוב אופנה שהחלה להפעיל באותה העת בסמוך לביתה שבנווה צדק בתל אביב היווה אמנם מוקד עלייה לרגל עבור נשים אמידות ובהן גם נשות חברה, אולם היא לא שבה למסלול ההצלחה שידעה בצעירותה עד למותה ממחלה בינואר 2007 בגיל 71.

ביום שני ימלאו חמש שנים למותה של מי שכונתה "הכוהנת הגדולה של עולם האופנה" וה"אורקל מדלפי". בן-ארי היתה מעורבת במהלך חייה בהיבטים שונים של תחום האופנה - החל באיור, דרך עריכת תחזיות וייעוץ למפעלים וכלה בעיצוב ובפרסום. בכולם הפגינה כישרון, ידע וחושים יוצאים מן הכלל, במקרים מסוימים באופן חסר תקדים.

בשנות ה-80 הגדירה אותה כתבת ה"ג'רוזלם פוסט" כמעצבת "שקוראת את נטיות האופנה כשם שאינדיאנים מפענחים אותות עשן". מטבען של מיתולוגיות לאבד אחיזה איתנה במציאות, וכשמדובר באופנה, הנטייה לדרמטיות מתעצמת פי כמה, ובכל זאת במקרה של בן-ארי נדמה כי קשה יהיה להפריז באומדן חשיבותה ותרומתה לתעשיית האופנה המקומית.

בכינוי "אורקל" זכתה לאחר שעבדה כיועצת עבור מרכז האופנה של מכון היצוא הישראלי. במסגרת תפקידה נהגה לדווח על הנעשה בתצוגות האופנה העלית בפאריס. העתקים של דו"חות מפורטים, כתובים ומאוירים בדקדקנות על ידה, נמצאים עדיין ברשותו של בנה, עופר בן-ארי. בחלל קטן, מעל למסדרון צר במשרד התיווך שבבעלותו בצפון תל אביב, נחים מספר ארגזי קרטון גדולים ובהם מאופסנים מבחר מציוריה של בן-ארי. איורים נוספים מתויקים בתיקי ציור גדולים, וכמה מהם, גדולים במיוחד, ממוסגרים בהידור, שעונים זה על גבי זה. אוצר בלום, שמן הראוי שיוצג לקהל הרחב במוזיאון ויישמר לאחר מכן בתנאים טובים יותר.

כשבן-ארי שולף באקראי איורים מתוך המצבור, העין מתקשה לקלוט את היופי והעושר הססגוני. כל חובב אופנה שגדל בשנות ה-60 וה-70 זוכר את איוריה המרהיבים של ריקי בן-ארי, שעיטרו את כתבות האופנה ב"מעריב" וב"הארץ" וחיפו על המבחר הדל של תצלומי אופנה בשנים ההן. בן-ארי הביאה את בשורות האופנה בציורים מלאי תנועה, צבע ומעוף. בין היתר היא דיווחה על לבושם של הסטודנטים ההיפים אחרי ביקור בברקלי ועל ההשפעות הצועניות ששילב איב סאן לורן בקולקציות שהציג בפאריס.

איש לא היטיב לצייר כמוה קטיפה, צמר, שיפון ודוגמניות גבעוליות בעלות מבט מצועף. אף שהחזיקה בידע טכני רב בעיצוב ובתפירת בגדים, ציורי האופנה הדקדקניים שיצרה לא התמקדו בייצוג של פריטי לבוש; יותר משתיארו את הבגדים עצמם, הם ביטאו משאלה לחיות ולהיראות באופן מסוים.

בשנות ה-60, למשל, לכדה את את פניה המתחדשים של "סווינגינג לונדון" בסדרות איורים שנוצרו בקווים תזזיתיים של רפידוגרף, או באמצעות דמויות נשים נעריות בעלות רעמת שיער ועיניים גדולות ופעורות שצבעה בגוונים חיים עבור הקטלוגים של גוטקס. דגמים שעיצבה עבור המפעל "בשן", ושציירה לאחר מכן בעפרונות ובגירי פחם צבעוניים, לכדו את הרומנטיקה הנוגה של שנות ה-70; עשור מאוחר יותר היא הציגה את תחזיות האופנה ברישומים שנוצרו ביד קלה בעיפרון, ומעליהם כתמי אקוורל מרפרפים.

לבן-ארי יש זיכרון חי של אמו מבלה לילות ארוכים בחדר העבודה שבביתם, כשלידה מאפרה מלאה בסיגריות. "היא היתה מאוד יסודית. אני זוכר למשל יותר מפעם אחת שבה שקדה במשך לילה שלם על ציור מסוים, ואז כשהביטה בו שוב בבוקר וגילתה שהוא לא לשביעות רצונה, היא היתה פשוט קורעת אותו לגזרים ומתחילה מחדש. אותו הדבר גם בעבודתה כמעצבת אופנה. אם פריט מסוים לא היה לשביעות רצונה היא היתה משליכה אותו לפח". לדבריו, היה לה קשה מאוד לקבל בינוניות. "היא תמיד הפצירה בנו שכל מה שאנחנו עושים נעשה הכי טוב שאפשר".

לדבריו, אמו נאבקה עם קשיי ראייה שהלכו והחמירו במהלך חייה. "היא הרכיבה משקפי ראייה עם עדשות מאוד עבות. היא היתה קצרת ראייה, ולכל עין היה עיוות אחר. ‘אני עיוורת וזה נס בכלל שאני מציירת', נהגה לומר". ציור של אסתר רוט-שחמורוב מאת אורי ליפשיץ שהיה תלוי בסלון דירתם, הוא מספר, היה מקור השראה עבורה: "כל החיים אני צריכה לקפוץ מעל משוכות", נהגה לומר.

בן-ארי מסביר כי חייה היו מאבק מתמיד על שיפור עבודתה ושיכלול הטכניקות שברשותה כדי שתוכל להתחרות בדור הצעיר של מאיירי אופנה. "מפתיע לגלות שאיוריה עומדים לחלוטין במבחן הזמן", אומרת חוקרת האופנה אילה רז, מחברת הספר "חליפות העתים" (הוצאת ידיעות אחרונות, 1996) על ההיסטוריה של הלבוש בארץ. "הסגנון שלה בלט כל כך בייחודו, שכל מי שצייר אופנה באותן שנים בארץ פשוט העתיק את ריקי בן-ארי. בעבור רבים ממעצבי האופנה שפעלו בארץ בשנות ה-60 וה-70 היא היתה האורים והתומים. הם התייחסו לתחזיות האופנה שלה כאל תורה מסיני. באמצע שנות ה-90 הוענק לה אות יקירת האגודה מטעם האגודה הישראלית לטקסטיל ואופנה, אך לצערי זהו הפרס היחיד שקיבלה במהלך חייה".

חידושים מצוירים

ההתחלה היתה ב-1955 כשרבקה זיג, צעירה בת 20, הגיעה לפאריס עם שחרורה משירות סדיר בצה"ל, וחשה מיד שייכות למקום שעליו חלמה. אמנות למדה ב"בוזאר", והשלימה בלימודי ציור אופנה בבית ספר פרטי בקצה השני של העיר. לאחר שנה שבה לארץ מסיבות משפחתיות. היא נישאה לג'קי בן-ארי, ילדה שני בנים ועבדה כגרפיקאית במשרד פרסום וכמורה לציור. עתה נקראה ריקי. "הסבירו לי שהשם רבקה זיג לא כל כך הולך עם אופנה ועם צרפת", אמרה באותו ראיון ל"הארץ". איור פרסומת שלה שהוקרן בבתי הקולנוע הביא אליה את יהודית חנוך, כתבת האופנה של "מעריב" באותם ימים. הן עבדו יחד כעשור: חנוך כתבה, ובן-ארי איירה.

חנוך מספרת כי האיור שראתה באותו הערב בקולנוע הזכיר לה את איורי האופנה של רנה גריו, והיא יצרה קשר עם בן-ארי כבר למחרת. "באותם ימים תעשיית צילום האופנה לא היתה מפותחת כמו היום, ואיורים היו דרך נפלאה להציג אופנה. ריקי היתה מוכשרת בצורה בלתי רגילה. בשלב מסוים יחסי העבודה שלנו הגיעו לשלמות כזו שדי היה בהנחיות קצרצרות בטלפון כדי שהיא תבין בדיוק על מה אני מדברת. בפעמים אחרות האיורים נשלחו ישירות למערכת עיתון מבלי שאראה אותם כלל".

לדבריה, בן-ארי העמיקה את העניין שלה באופנה והחלה לפקוד את תצוגות האופנה שנערכו בארץ בעקבות עבודתן המשותפת. חנוך ערכה את ההיכרות הראשונית בינה לבין מנקס בשבוע האופנה, והן קשרו ביניהן קשרי חברות ועבודה עצמאיים. קשרי העבודה בין חנוך לבן-ארי נקטעו לאחר שעורכי העיתונים החלו לבכר צילומי אופנה על פני איורים.

באותה תקופה החל מרכז האופנה של מכון היצוא הישראלי לפרסם תחזיות, ובן-ארי נשלחה לבקר בתערוכות ובתצוגות בפאריס. באחד מביקוריה בעיר הוצעה לה עבודה ב"פרומוסטייל", מרכז חשוב לתחזיות אופנה, ובן-ארי נהפכה למאיירת בולטת. זו היתה תקופה של פריחה מקצועית בעבורה: היא עבדה לצדם של מעצבים כמו קארל לגרפלד ופופי מורני, ציירה את הרעיונות שהפיק צוות "פרומוסטייל", ואיוריה מלאי דמיון של נשים גבעוליות חזו מה ילבשו אנשים בכל העולם בשנים הבאות.

היא לא נדרשה להתמודד עם שיקולים כלכליים ומסחריים. תפקידה היה להפיק חידושים ורעיונות מצוירים, כמקורות השראה לתעשיית האופנה. ביניהם היו גם כמה הברקות מקוריות ראשוניות כגון חזיית משולשים רפויה (משולש שנמתח בבסיסו על חוט כווילון) שהועתקה במהרה על ידי כל יצרניות בגדי הים, ועיטורי פרווה בכובעים של חליפות סקי. "אופנה", אמרה פעם בראיון ל"מעריב", "זה לא מקצוע שלומדים וזהו. אופנה היא דרך חיים. כל מה שלמדת אתמול הוא רק יסוד, שצריך לשכוח כדי ליצור משהו חדש".

בראיון ל"הארץ" סיפרה כי את עבודת הייעוץ עשתה כמעט בהתנדבות מתוך אמונה שעליה לעזור לארצה. "כולם קיבלו ממני מידע על האופנה בעולם", אמרה. במסגרת תפקידה העניקה ייעוץ בענייני עיצוב לרוב יצרני האופנה בארץ. "היא קבעה מה נכון ומה לא", אומרת רז, "היא היתה מעין אורקל מדלפי. בימים ההם לא היה אינטרנט, המגזינים היו יקרים מאוד, והיא היתה באה עם רעיונות משלה ליצרנים והם קנו את זה. היה לה תפקיד מרכזי בעיצוב תעשיית האופנה בישראל שהתגבשה בשנים 1965-1973".

ב-1971 שבה בן-ארי לישראל ועבדה כמעצבת במפעלים כמו כיתן, משכית, בשן, אלסקה וספורטלייף. בראיון ל"אנשים" עשור לאחר מכן (ב-1983), הגדירה את המהלך "שגיאת חייה". חברת "טקסטיל בית שאן" פנתה אליה בהצעה לעצב אופנה: "הנה שלושה חדרים, יש מטאטא, יש סמרטוט - תתחילי לעשות קונפקציה", כך תיארה את הרפתקת האופנה שנמשכה שלוש וחצי שנים, במהלכן ניסתה "ליצור יש מאין". "ניסיתי ליצור, אך זאת היתה מלחמה של ארטיסט מטורף נגד גדוד של פקידים", סיפרה באותה הזדמנות.

ב-1976 פתחה מפעל עצמאי וייצרה בגדים לבתי כלבו גדולים באירופה ובארצות הברית. המפעל צמח, אך קשיי ניהול ומימון הביאו לסגירתו ב-1980. בן-ארי שבה לפאריס והתקבלה שוב בזרועות פתוחות ב"פרומוסטייל", שם חיכו לה משרת המאיירת, כבוד מקצועי ומשכורת בהתאם. 12 שנה המשיכה לאייר את ספרי התחזיות של החברה, הכינה מאות דגמים מבוקר עד לילה ונסעה ארצה מדי חודשיים, לשלושה שבועות.

ב-1991 החליטה לשוב לישראל באופן סופי. היא פתחה בוטיק בדיזנגוף, עבדה כמעצבת במשביר לצרכן וקצרה לא מעט אכזבות בעקבות עודף הידע שבידה ומיעוט הביקוש לו בארץ. עם צמצום פעילותה באופנה, חזרה גם לאיור ספרי ילדים. "היה לה קו מיוחד ונקי", מספרת רז על עיצוביה. הבוטיק בדיזנגוף נסגר גם הוא לאחר חמש שנים, והופיע מחדש כסטודיו לעיצוב אופנה בהתאמה אישית שחנכה בסמוך לביתה שבנווה צדק. "תמיד לעגתי לחייטות אישית והעדפתי קנה מידה גדול, היום זה בדיוק מה שאני עושה. מייצרת בגד לפי מידה, לפי צרכים ספציפיים של כל לקוחה", אמרה באותו ראיון ל"הארץ".

בשנים האחרונות לחייה נולדו לה נכדים והיא חזרה לאייר ספרי ילדים. בנוסף, לימדה בביתה תלמידים, אם כאלה שרצו להתקבל ללימודי אופנה ואם כאלה שסיימו את לימודיהם וחשקו בהשלמה. גם כשנראה היה כי תחום איור האופנה איבד לחלוטין את תהילתו לטובת כתבות אופנה מצולמות, היא מצדה לא שכחה למה מעצבים צריכים לדעת ולבטא את

הרעיונות שלהם בציור, גם בעידן הממוחשב. "יש שיקולים שהם מעבר לתכליתיות", השיבה כשנשאלה אם עוד יש מקום לציירי אופנה כמוה, "דברים לנשמה. תמיד הרגשתי שאני מבדרת את הקהל במדור שלי בעיתון, שאני לוקחת אותו למקומות אחרים".

"עבודתה היתה כה מרשימה כי היא לא תפשה רק את הבגדים או את המראות, איכשהו היא הצליחה ללכוד רגע מסוים בזמן", אומרת מנקס. "המון אנשים יכולים לצייר בגדים, אבל בדרך כלל הם נעדרי הקשר לחלוטין. והיא איכשהו הצליחה ללכוד את ההקשרים הרחבים יותר, בין שזו אשה ישראלית צעירה בשנות ה-70 או את המתרחש בלונדון או בפאריס באותן שנים. אין לי מושג מהיכן היא שאבה את המידע הזה, אבל היא היתה מסוג האנשים בעלי החזון".

עם השנים נפרמו הקשרים המקצועיים והאישיים בין השתיים, אך הזיכרון של בן-ארי נותר חם. "היא היתה נהדרת, מאוד מלאת חיים ונמרצת. אני ממש יכולה לראות כרגע לנגד עיניי את פניה הקורנות, מחייכות תמיד, ממוסגרות ברעמת תלתלים". את ישירותה המפורסמת של בן-ארי, שלדעת רבים בתעשיית האופנה המקומית גבלה בבוטות וחיבלה לא אחת ביחסיה האישיים והמקצועיים, היא זוכרת גם כן. "אבל אני ראיתי בזה מעלה. אני לא אוהבת אנשים שאין להם דעה מוצקה.

"היא היתה רוח חיה מלאת אנרגיה. ובלא ספק היה לה חוש פנטסטי לאופנה ולעיצוב בכלל. כאילו היו לה אנטנות מיוחדות, שבאמצעותן יכלה לקלוט את המתרחש במקומות שונים בעולם. היא היתה אשה שחשה את הדברים מבפנים". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו