בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

באש ובמים

במדבר, בכלוב בגן חיות או בין טנקים ברמת הגולן - מולה עשת היה צלם האופנה הראשון שהוציא את הדוגמניות אל מחוץ לגבולות הסטודיו. בראיון לרגל פתיחת תערוכה חדשה של תצלומיו האיקוניים הוא מספר כמה רחוק היה מוכן ללכת כדי ליצור אותם

18תגובות

קארן דונסקי בבגד ים בין נציבי מלח בים המלח, חלי גולדברג צועדת בשמלה חושפנית לפני רכב נוסע, דוגמניות בתוך כלוב בגן החיות בתל אביב, צילומי בגדי ים מתחת למים או הפקת אופנה ברמת הגולן במהלך מלחמת לבנון, בין חיילים וטנקים - כל אלה הם חלק מתערוכה חדשה של צלם האופנה הוותיק מולה עשת.

התערוכה "ללא פוטושופ - דוגמניות שנות ה-60-70-80 בעין המצלמה של מולה עשת" תיפתח מחר בגלריית "המשכן בית מאירוב חולון" במסגרת העונה הישראלית לעיצוב בחולון 2012. היא כוללת למעלה מ-80 תצלומי אופנה של הצלם, שדרך עדשתו נחשף עולם האופנה והזוהר הישראלי בתקופה קריטית שבה עשתה ישראל את צעדיה הראשונים כחברה צרכנית וקפיטליסטית.

"השתדלנו ליצור כל הזמן דברים חדשים", מספר עשת בראיון בביתו בתל אביב. "היום מצלמים דוגמניות בסטודיו, ואחר כך מוסיפים את כל השטויות של המחשב והפוטושופ. מה שניסינו לעשות היה להכניס כל מיני אלמנטים זרים לתמונה, כדי שילכדו את העין. מבחינתנו הבגד לא היה חשוב. קודם כל רצינו שמשהו יתפוס את העין, ושהוא יוביל את המתבונן להסתכל על הבגד".

צואה של פילים

עשת נולד ב-1934 בקיבוץ סאסא, והחל לצלם בכיתה ה', כשקיבל במתנה מצלמה. כשעזב את הקיבוץ בסוף שנות ה-50 ביקש ממנו חברו, המפיק איציק קול, לעזור לו במהלך צילומי "הם היו עשרה", סרטו המיתולוגי של ברוך דינר. על הסט הוא החל גם לצלם שחקנים וסצינות. מפיקי הסרט התלהבו מהתוצאות, והוא הפך לצלם הסטילס של ההפקה.

"כשנגמר הסרט אמרתי, ‘יאללה, נמשיך עם זה'", הוא מספר. "בהתחלה ניסיתי להיות צלם עיתונות, אבל ראיתי שזה לא בשבילי". הוא החליט להיכנס לתחום הפרסום, שבאותן שנים הלך ותפס תאוצה. הוא החל לצלם למגזינים "עולם האשה" ו"עולם הקולנוע", ובמקביל צילם גם לתיאטרון "האוהל" וללהקות המחול "בת דור" ו"בת שבע".

בתחילת שנות ה-60 החל לצלם גם הפקות אופנה. "זה היה שוק פרוע של צלמים שלרוב לא היו ישראלים", הוא אומר. "את כל הצילומים בנינו מא' ועד ת': מהרעיון ועד הפרסום. הכל היה צריך להיות מושלם. עבדנו מזריחה ועד שקיעה. היינו צריכים לצלם, לגמור יום עבודה, לרוץ למעבדה, ולראות לפעמים שלא יצא כלום".

העבודה המסחרית הראשונה שקיבל היתה צילומי אופנה ל"גליה מודל", שהיה אז אחד המפעלים הגדולים לייצור בגדים בארץ. "זו היתה הקולקציה הראשונה שצילמתי. היה לי שבוע ימים לחשוב מה לעשות. ישבנו, אשתי ואני (דליה עשת, ס"ש), וידענו שאנחנו חייבים להבריק, אחרת יזרקו אותנו".

הרעיון שהגו השניים סלל את דרכו של עשת למרכז העשייה בשדה המקומי. "החלטנו לצלם בגן החיות שהיה אז בתל אביב", הוא מספר. "פניתי למנהל גן החיות, ברוך גופר, שבתחילה לא הסכים לרעיון שלי, עד שלבסוף הצלחתי לשכנע אותו לתת לי לצלם שם. הוא אמר, ‘הלוואי שהחיות יאכלו אתכם', ונתן לי אור ירוק לצילומים. היה מאוד קשה למצוא דוגמניות שהסכימו להיכנס לכלובים, ואפילו אני פחדתי להיכנס לשם, אבל לבסוף צילמתי אותן ליד חיות כמו פלמינגו ופילים. אחת מהדוגמניות, אגב, לא שמה לב ודרכה על צואה של אחד מהם".

התוצאות הפתיעו גם אותו, ומנהל המפעל התלהב מהתצלומים ואישר את ההפקה. "תוך פחות משבוע לא היה עיתון שלא פירסם את התמונות האלה", הוא מספר. "עד אז צילמו הפקות אופנה בלי אתגרים מיוחדים. המחשבה היתה לגרום לאנשים להסתכל על התמונות".

דודו בכר

ההצלחה שזכתה לה הפקת גן החיות גרמה לעשת להמשיך לחפש אתגרים חדשים. "זה היה צילום אמיתי, יצירתי", הוא מתאר את הקו שהנחה אותו בעבודתו, "לא רציתי רק להראות את הבגד, רציתי להוסיף עוד דברים לפריים. לכן החלטתי לצלם דוגמנית עם נחש ארסי, למלא את הסטודיו ביונים או לצלם ליד מדורה, שכמעט שרפה את הדוגמנית".

צילום איקוני אחר שנחשב לפורץ דרך בשוק המקומי היה הפרסומת לחברת בגדי הים "אלסטקס". "חיפשתי מישהי עם גוף טוב שתסכים לצלול", הוא מתאר את ההפקה, "כשהגענו למים היא אמרה שהיא לא יודעת לצלול, ולא ידעתי מה לעשות. אמרתי לצוללן שהיה אמור ללוות אותה, ‘מצדי תטביע אותה, אני צריך שייצאו צילומים'. הוא זרק אותה למים, ומדי פעם נתן לה לנשום מהשנורקל שלו. אמרתי לה שאם היא לא מרגישה טוב שתרים את היד. היד שלה היתה כל הזמן מורמת, וכבר לא האמנתי לה. בסוף הצלחנו להוציא תמונות טובות. היא יצאה מהמים ונקרע לה החלק העליון של הבגד-ים, אז על הדרך הצלחנו גם להשיג אייטם במגזין ‘העולם הזה'. מה שהיה חשוב הוא שאת הצילומים שרציתי - קיבלתי".

הצילומים מתחת למים זכו להתעניינות תקשורתית, ועשת החל לקבל עוד ועוד הפקות ועבודות. באותן שנים היו לו ארבעה מדורי אופנה: בעיתון "הארץ" (עם טקסטים של רות שגיא ושולה קיסרי), במוסף של "ידיעות אחרונות" (למדור של נורית בת יער), ב"ג'רוזלם פוסט" וב"מעריב לנוער", שם החל להפיק את תחרות "נערת השנה".

"בגלל שצילמנו בפילם, היינו צריכים לעבוד מבוקר ועד ערב, ואז לרוץ למעבדה ולפתח את התמונות. עבדנו כמו משוגעים", הוא מתאר את התקופה. "הייתי נוסע עם הווספה, עובר במפעלים ואוסף את הבגדים. אשתי היתה בעצם הסטייליסטית הראשונה בארץ, היא הביאה את הדוגמניות, לפעמים אספה אותן ברחוב. כשהסטודיו שלי התחיל להתפרסם, דוגמניות היו מגיעות לבדן ומבקשות עבודה".

עולם האופנה המקומי, למרות הפעילות הערה של יצרניות אופנה, היה עדיין בחיתוליו. "לא היו אקססוריז, לא היו אביזרים ותכשירי איפור כמו היום", הוא מספר. "נסענו לפאריס וקנינו מלאי אביזרים. לאט לאט זה נגמר, כי הדוגמניות נהגו לקחת אותם. בנוסף, היה לנו מחסן גדול מאוד של תפאורות: אחרי שהצגות תיאטרון ירדו, היינו מקבלים את כל התלבושות והאביזרים, מה שעזר לי לבנות סטים מרהיבים ומורכבים".

דמעה על הכרטיס

בתחילה עבד עשת בסטודיו ברחוב בן יהודה בתל אביב, ובהמשך פתח סטודיו גדול יותר בסוף רחוב דיזנגוף עם חברו שרוליק הרמתי שנקרא "מולה הרמתי". אלה היו שנים שבהן עולם האופנה המקומי היה בשיאו. לצד עשת פעלו צלמים כמו פיטר הרצוג, גברא מנדיל, אפרים קידרון ורן אדרה, ואליהם הצטרפו בהמשך גם סמי בן גד ובן לם.

עשת היה בין הראשונים שהכניסו תנועה לתצלומי האופנה. שעה שצלמים כמו הרצוג התרכזו בתצלומי סטודיו קפואים ומהודקים, עשת התעקש לצלם דוגמניות ודוגמנים בלוקיישנים אמיתיים, תוך כדי תנועה. "עד אז, כשצילמו למשל חליפות לחברת האופנה בגיר, מישהו ישב ומשך את המכנסיים של הדוגמן כדי שלא יהיה אף קמט. זה עצבן אותי, וביקשתי שנצלם את הכל בתנועה. צילמנו דוגמנים שרצו על שפת הים, בתוך המים, עם בגדים שהתנפנפו ברוח ונרטבו".

בין שלל הישגיו של עשת ניתן גם למנות את גילויין של דוגמניות רבות, ביניהן קארין דונסקי ורונית יודקביץ', ועבודה קרובה עם אחרות, כמו למשל תמי בן עמי וחלי גולדברג. "עבדתי כדוגמנית הבית בחברת הביגוד ‘תלוה מודל', אחד ממפעלי הקונפקציה הראשונים בארץ, והשתתפתי בתצוגת אופנה במפעל לקניינים", מספרת

דונסקי. "אשתו של עשת, דליה, היתה שם וראתה אותי, חזרה לסטודיו ואמרה לבעלה שהיא גילתה את הדוגמנית הראשונה של ישראל. התחלנו לעבוד על הרבה הפקות, ואני זוכרת שעשת עבד קשה כל הזמן, בלוקשיינים ובסטודיו.

"לא היה אז כלום בארץ. אני זוכרת שהוא היה מאוד משקיען ועבד מסביב לשעון. אני חושב שאת העבודות הכי יפות מולה עשה. מצד שני, אני זוכרת שהוא נורא אהב אביזרים, וזה גרם לי לאבד את העשתונות. היינו צריכות לשבת שעות ולחכות עד שהוא בנה חומה, למשל.

"אני גם זוכרת שהוא היה צועק כל היום. הוא היה קורא לי לפני כל צילום של קטלוגים של מכון הייצוא, ואומר לי שאני הכי פחות מטומטמת מכולן, ומתייעץ איתי בנוגע לסטיילינג ולהפקות. במקרים שבהם הוא התפרץ עלי, הוא היה שולח אחר כך פרחים ומצייר דמעה על הכרטיס".

עשת זוכר צילום איקוני עם דונסקי בים המלח, שגם מופיע בתערוכה. "אני זוכר שצילמנו בגדי ים בים המלח. חיכיתי לדנסקי מתחת לביתה בשלוש לפנות בוקר. אני זוכר שהיא נכנסה לאוטו, והיו לה פנים של מלאך המוות. נורא. אמרתי לה שנראה לי שיש פה טעות, אבל היא אמרה לי ‘אל תדאג, לפני שנגיע לים המלח תסובב את הראש ותראה מישהי אחרת'. וכך היה. היא שמה איפור, ריסים והשתנתה לגמרי. כשהגענו לים המלח אמרתי לה שהיא צדקה ושאני מצטער".

דוגמניות אחרות שעברו דרך עדשתו של עשת היו פנינה רוזנבלום, שאותה צילם לראשונה ב-1972 כשעדיין היה לה שיער שחור, חני פרי, זיוה שומרת (סגנית מיס תבל ב-1960), אביבה בנאי (אשתו של יוסי בנאי), ונדי מור, מימי מרגוליס ומיכאלה ברקו, שהגיעה אליו כנערה בגילאי העשרה.

גם את תמי בן עמי צילם עשת, והיא היתה בת בית במשפחתם. "לפעמים היא היתה מגיעה עם סיר של צ'ולנט לצילומים. היא אהבה לבשל ואהבה אנשים. יום אחד, כששמעה שלדליה אשתי יש יום הולדת, היא דרשה להפסיק את הכול ולנסוע לרחוב בן יהודה לקנות לה מעיל פרווה. עד הים אני משלם עליו", הוא צוחק.

"לא היו הרבה דוגמניות אז", מספר עשת, "אני זוכר שלקחתי רקדניות מלהקת ‘בת שבע' או שחקניות שיודעות מה לעשות עם הגוף שלהן ושאפשר לדבר איתן. הייתי שולח אותן למכוני ספורט כדי לקבל יותר גמישות, ואז צילמתי אותן.

"צילמנו הרבה בחוץ, מהזריחה ועד השקיעה. בהתחלה נהגנו לעשות הפסקת צהריים וארוחה, אבל הבנתי שאם הן אוכלות באמצע יום צילומים, הן יוצאות מפוקוס. מאז הדוגמניות ידעו שאצלי לא אוכלים עד אחרי העבודה. הן עבדו קשה, והיו נכונות לכל שיגעון שלי".

מבט על תצלומיו של עשת גם מספק הצצה לנופים המקומיים ולשילובם בהפקות אופנה, שהיה חדשני אז. "עד שנות ה-60 לא היו כמעט צילומי אופנה", מספרת חוקרת האופנה אילה רז. "למרות שקשה להגדיר כתב יד ייחודי לעשת, אפשר לראות שהצילומים שלו היו מאוד בארוקיים, עם תנועות דרמטיות. הוא היה הראשון שצילם אופנה על רקע המקומות הקדושים בירושלים. הוא גם היה הראשון שצילם סדרת תמונות ברמת הגולן במהלך מלחמת לבנון, שבהן אפשר לראות עימות בין כוח וכוחניות לביו רכות ורומנטיקה. הוא הנציח את האופנה בארץ בתקופות שונות, ודרך הצילומים שלו אפשר לראות את ההיסטוריה המקומית. השילוב בין לוקיישנים ואופנה היה שלו".

גיא רז, חוקר ואוצר צילום מקומי, מסכים עם הדברים. "אפשר להשוות את עשת לפטר מירום, שצילם טבע. שניהם צלמים אוטודידקטיים. עשת הגיע מהקיבוץ, ופשוט התחיל לצלם. ככה הוא התפתח. בעיני הוא דוגמה לצלם ישראלי אסלי - קיבוצניק עם מצלמה. יש בזה משהו אותנטי, שמקרין על המדינה. בנוסף, למולה יש צילומי מחול מדהימים של ראשית דרכן של להקת המחול ‘בת שבע' ו'בת דור'. במובן הזה מגיעה לו תערוכה מוזיאלית. מהחומרים שראיתי, מדובר בצלם שהחומרים החזותיים שלו הם חלק מהרצף של ההיסטוריה המקומית, ממחול ועד אופנה".

עבודותיו הרבות של עשת כוללות גם את לוחות השנה המפורסמים של חברת טמבור, הקמפיינים המדוברים של חברת ראש אינדיאני בשנות ה-80 ("ניסים מזרחי היה מאוד יצירתי, הוא היה מביא טלוויזיה לצילומים עם סרטים מתצוגות אופנה ומשגע את כולם") ותצלומים שהתפרסמו במגזינים השונים.

"זה לא מה שהיה פעם", הוא מסכם, "היום אתה רואה מייד את מה שצילמת, ויכול במקום לתקן. כל אחד יכול להעביר את החוש האמנותי שלו דרך המצלמות הדיגיטליות, שלהן אני קורא ‘מצלמה למטומטמים'. אז במקרה הטוב היו תצלומי פולארויד, שלפיהם תיקנתי את התאורה או את העמידה של הדוגמניות. אז היתה משמעות אחרת לצילום. הוא היה יותר מעניין, יותר יצירתי והרבה יותר אותנטי". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו