בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסיפורים מאחורי התלבושות ב"הארטיסט" ו-"W.E"

איך מבליטים בגדים בסרט שחור לבן ואיזו דמות מחליפה 60 שמלות במשך שעה וחצי? מארק ברידג'ס ואריאן פיליפס מספרים על מקורות ההשראה

תגובות

במבט ראשון, "הארטיסט" ו-"W.E", שני הסרטים המועמדים לאוסקר בקטגוריית התלבושות, נראים שונים מאוד זה מזה. הראשון, שזכה לאהדת הביקורת והקהל, עוקב אחרי שחקן פופולרי בתקופת הקולנוע האילם שמאבד את תהילתו עם המעבר לקולנוע המדבר. הסרט השני, שאותו ביימה מדונה, מתאר את סיפור אהבתם של ואליס סימפסון והנסיך אדוארד, שוויתר על המלוכה והעביר אותה לאחיו (גיבור הסרט "נאום המלך" שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר בשנה שעברה) כדי לממש את אהבתו.

אבל יש כמה מובנים שבהם שני הסרטים דומים. שניהם, לפחות בחלקם, סרטים תקופתיים (אם כי סרטה של מדונה מקפץ בין הסיפור ההיסטורי לסיפור עכשווי יותר), שמתרחשים כמעט באותן שנים - שנות ה-20 וה-30 של המאה שעברה, ובשניהם מופיעות סצינות משמעותיות סביב מכירה פומבית של החפצים של גיבוריהם. ב"הארטיסט", מסמנת המכירה הפומבית את השפל שאליו הגיע גיבור הסרט, ג'ורג' ולנטיין, שנאלץ למכור את חפציו אחרי שירד מנכסיו, ואילו ב-"W.E", המכירה הפומבית היא הציר שעליו נע הסרט. במרכז העלילה עומדת אחת המכירות הפומביות המפורסמות בהיסטוריה, שהציגה את חפצי הנוי, התכשיטים והבגדים של הזוג שהפך להיות אחת מאיקונות הסטייל הגדולות של המאה ה-20.

המכירות הפומביות בשני הסרטים מחזקות את התחושה שלחפצים ולבגדים היה מקום מרכזי בחיי גיבוריהם, שההקפדה על עיצוב התלבושות ועל הארט היו חלק משמעותי בהפקתם, וכי העבודה והתחקיר שהיו קשורים בהם ראויים לתשומת לב מיוחדת. בראיון ל"גלריה" מודים שני מעצבי התלבושות (שניהם מועמדים לאוסקר בקטגוריות עיצוב התלבושות) שהעבודה המאומצת נעשתה בתקציב נמוך יחסית, ומספרים על האופן שבו התעצבו התלבושות בשני הסרטים.

 

מארק ברידג'ס, מעצב התלבושות של "הארטיסט", מוכר בעיקר מעבודתו הצמודה עם פול תומס אנדרסון, שביים בין השאר את "מגנוליה" ו"זה יגמר בדם", ואיתו הוא עובד בימים אלה על סרטו החדש, "The Master", דרמה תקופתית שמתרחשת במלחמת העולם השנייה. בראיון טלפוני הוא מתאר את העבודה על הסרט, שארכה רק שמונה שבועות, ואת התחקיר שערך לפני הצילומים: "תמיד אהבתי סרטים אילמים וידעתי הרבה על שחקנים בתקופה ההיא. אני זוכר שאמא שלי לקחה אותנו לראות סרטים של צ'פלין וסרטים אילמים אחרים, ולכן זה היה מושלם כשנבחרתי לעבוד על הסרט הזה".

ברידג'ס אומר שכדי להכין את עצמו לעבודה על הסרט וללמוד על האופנה, הטקסטורות והסטייל שבו נשים וגברים התלבשו באותה תקופה, הוא צפה יחד עם הבמאי, מישל הזנביצ'יוס, בעשרות סרטים תקופתיים, ביניהם "Show People" של קינג וידור מ-1928, סרטי אולפנים וסרטים של ג'ואן קרופורד. "לשמחתי הגדולה אני עובד בלוס אנג'לס, שהיא גן עדן לחובבי בגדי וינטג' ובגדים תקופתיים. יש כאן הרבה מוזיאונים לבגדים, מחסני תלבושות וחנויות שבהם אפשר לראות בגדים מהתקופה", הוא מוסיף.

אי-אף-פי

בשל התקציב הנמוך והזמן הקצר שעמד לרשותו של ברידג'ס, הוא מודה שרוב התלבושות לא נתפרו במיוחד להפקה הזאת. "זה היה בלתי אפשרי לעשות הכל", הוא אומר, "היינו חייבים להשתמש בבגדים תקופתיים, כמו חליפות משנות ה-20, לשכור ולקנות בגדי וינטג' ולהשתמש במה שיש לעיר הזאת להציע. אבל זה היה גם שילוב של שימוש בבגדים קיימים ותפירה מיוחדת, כמו כמה מהחליפות של ג'ורג', או כמה מהשמלות של גיבורת הסרט, פפי, שהיו העתקים של שמלות אמיתיות שמצאנו שלא ניתן היה להשתמש בהן בגלל פגעי הזמן והשבריריות של המשי שמהן הן עשויות. שמלות אחרות, מכותנה, למשל, נכנסו להפקה. לדוגמה, בסצינה מאוחרת בסרט השתמשנו במעיל מפרוות קוף משנות ה-20 שאותו לבשה פפי".

לגבי בחירת בגדים לסרט שצולם בשחור לבן, אומר ברידג'ס: "את הבגדים שבחרתי מיד צילמתי במצלמה בשחור לבן, כך שיכולתי לראות איך הם מצולמים. זה עוזר להכריע אם הבגדים ייראו טוב בסרט. ידעתי שאני חייב להשתמש בבגדים עם טקסטורות, בהרבה אלמנטים בוהקים וביהלומים, פנינים וחרוזים כדי להעשיר את הבגדים ולשוות להם מראה מרהיב, בעיקר בבגדים שלובשת פפי".

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

בנוסף, ברידג'ס אומר שהשתמש בצבעוניות הקונטרסטית כדי להעמיק את דמויותיהם של הגיבורים שלו. "ככל שמעמדה של פפי עולה והיא הופכת לפופולרית יותר, רציתי להוציא אותה מהרקע ולהפוך אותה לבולטת יותר, בעוד שג'ורג' נהפך אט אט לחלק מהתפאורה. בסצינת המדרגות הבלתי נשכחת שבסרט, כשג'ורג' עוזב את האולפנים ופוגש בפפי כשהוא יורד במדרגות והיא עולה, הוא לבוש בבגדים שחורים והיא בשמלה לבנה ובולטת. באופן הזה, הבגדים היו לא רק ייצוג תקופתי אלא גם שירתו את העלילה ובניית הדמויות".

ברידג'ס מתאר את עמדתו בכל הנוגע לייצוג תקופתי ומודה שהבגדים עברו שינויים שלא היו נאמנים רק לרוח התקופה. "ברור שרציתי להיות ספציפי למקום ולזמן שהסרט מתאר, אבל כמעצב תלבושות, אתה צריך גם לזכור שמדובר בסרט לקהל עכשווי, ושהבגדים חייבים להיות נגישים ויפים לעין המודרנית. אני חושב שניסינו לעדן את המראה של הבגדים כדי לתת להם טעם נוסטלגי, אחרי הכל זה לא בגדים שמופיעים במוזיאון לאופנה. לכן השינויים צריכים להיות מינוריים, אבל הם שינויים הכרחיים כדי שהסרט יהיה קל לצפייה, בעיקר בשל העובדה שהוא סרט אילם ובשחור ולבן.

"אם בשנות ה-20 למכנסיים, חולצות וז'קטים היו קווים מעוגלים, זה נראה מאוד מוזר עכשיו, והיינו חייבים לעדן את זה עם דשים ועניבות, למשל. גם בשמלות של הנשים נעשו שינויים. השמלות משנות ה-20 היו שטוחות מאוד בחזה, מה שנראה מאוד מוזר עכשיו, ולכן שינינו גם אותן". באופן מקרי, "הארטיסט" יצא בתקופה שבה שנות ה-20 חוזרות להיות השראה אופנתית וטרנד בבתי אופנה רבים בעולם. "עבדנו על הסרט באוקטובר 2010, כשהעניין המחודש בשנות ה-20 עוד לא היה בולט", הוא אומר. "אני לא כל כך בקיא בהתרחשויות העכשוויות, אבל אני חושב שהבגדים של שנות ה-20 היו אלגנטיים, רומנטיים, סקסיים ופשוטים - האם אלה לא התכונות שכל מעצב היה רוצה בשביל הבגדים שלו"?

הבגדים כשריון

אריאן פיליפס, שעיצבה את התלבושות של "W.E" (ומועמדת בפעם השניה לאוסקר, אחרי המועמדות על הסרט "הולך בדרכי"), התחילה את דרכה המקצועית בעבודה אצל הזמר לני קרביץ עוד לפני שהתפרסם. כמו כן, היא עבדה במגזינים נחשבים וכבר בשלב מוקדם בקריירה שלה החלה לעבוד בקולנוע. פיליפס מוכרת בעולם גם כמי שמלווה את מדונה כבר 15 שנה ומשמשת הסטייליסטית שלה בווידיאו-קליפים ובסיבובי ההופעות שלה. "מדונה לא מפחדת להתבטא באופן יצירתי, בכל קנה מידה", היא אומרת ומציינת שסגנונה קפדני ויסודי.

הסגנון הזה בא לידי ביטוי, לדברי פיליפס, בעבודה המשותפת על הסרט: "זה היה תחקיר עצום, שבו השתמשתי, בעזרתה של מדונה, בכל אמצעי עזר אפשרי: ספרים, מגזינים, צילומים, קטעי סרטים וראיונות. רצינו לשאוב השראה מכמה שיותר מקורות, כדי ליצור רצף של בגדים שישרת את כוונות הסרט".

"W.E", שעוקב, כאמור, אחרי אחד הזוגות המפורסמים והמצולמים ביותר של המאה ה-20, כולל למעלה מ-60 שמלות שאותן לבשה ואליס סימפסון ומבחר מרשים של חליפות שאותן לבש אדוארד. "השמלות של ואליס מוצגות במוזיאונים ובאוספים ברחבי העולם ולא יכולנו להשתמש בהן, גם מסיבות תקציביות, אבל שיתפנו פעולה עם מיטב בתי האופנה בעולם, שהסכימו לעשות רפליקות לשמלות המפורסמות של גיבורת הסרט", אומרת פיליפס.

"יצרנו מחדש שמלות בשיתוף עם מותגים כמו שיפארלי, דיור, מעצב הכובעים המפורסם סטפן ג'ונס שיצר כובעים אחרי שלמד בדקדקנות את הכובעים שלבש בית המלוכה ומוצגים במוזיאון לונדון ורפליקות של תכשיטים ממותגים כמו קרטייה. את אדוארד, שכתב אפילו ספר על הסטייל שלו, היינו חייבים להלביש בבגדים שיהלמו את מעמדו ואת תשומת הלב שהעניק למראה שלו, ולכן פנינו לקים ג'ונס, שהיה אז מעצב בבית דאנהיל (היום הוא המעצב הראשי של בגדי הגברים בבית לואי ויטון - ס.ש.), שהסכים לתפור לנו חליפות במיוחד לסרט, עם תופר ששכר בית האופנה מרחוב סאביל המפורסם בלונדון".

אי-אף-פי

פיליפס מסבירה את החשיבות שהעניקו בני הזוג לבגדיהם באמצעות הביוגרפיות של כל אחד מהם. "אדווארד נולד להיות מלך במקום שבו יש פרוטוקול לצורת הלבוש שלך. אבא שלו היה אדוארדיאני וידע מה צריך ללבוש בכל שעה ושעה, ואני חושבת שאדוארד למד ממנו הרבה. בנוסף, צריך לזכור שאדוארד היה נמוך מאוד, וידע איך להשתמש בבגדים כדי שיבליטו אותו. החליפות שלו היו חכמות במובן זה שהן עזרו לו להיראות טוב - כתפיים רחבות, או אורך קצר יחסית גרמו לו להיראות גדול יותר ממידותיו".

את ואליס מתארת פיליפס כ"אמריקאית פשוטה שנקלעה לתוך האריסטוקרטיה הבריטית". לדבריה, היא לא היתה יפה באופן מיוחד, ואף בסרט מוזכר שהיא השתמשה בבגדים שלה כדי להבליט ולייחד את עצמה, והצליחה בכך. "אני חושבת שלגבי שניהם הבגדים היו חייבים להיות מושלמים. הם תפקדו כשיריון שלהם מול העולם. לשניהם היה לייפסטייל שכולו התבסס על הייצוג החיצוני שלהם. זאת היתה פסאדה יפה מול העולם". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו