בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כמה הערות על האייטיז מהכוהנת הגדולה של האופנה הבריטית

וונדי דגוורת'י מספרת בביקור בישראל איך ייסדה את שבוע האופנה בלונדון ולמה שנות ה-80, בניגוד לדימוי המקובל, ראויות להיזכר לטובה

תגובות

בחולצה וחצאית ארוכות, עם עליונית קלילה ממשי שנכרכת בסרט כגלימה מתחת לצווארה - בגדיה השחורים של פרופסור וונדי דגוורת'י, ראש הפקולטה לאופנה וטקסטיל בקולג' המלכותי לאמנות בלונדון (RCA), נראים כבחירה הולמת בעבור מי שכונתה "הכוהנת הגדולה של האופנה הבריטית". צרור צמידי כסף שמצטלצלים מאמת ידה הימנית ושיערה הכסוף שנאסף באלגנטיות לקשר במרכז ראשה משווים הדרת מלכות מסוימת להופעתה. הצניעות והחביבות שהיא מפגינה במהלך הפגישה עמה כמעט מסיחות את הדעת מהעובדה שמדובר באחת הדמויות המשפיעות ביותר באופנה הבריטית, מי שנמנתה עם מייסדי שבוע האופנה בלונדון (שנפתח היום לקראת סתיו-חורף 2012/13) בשנות ה-70 והיתה מעורבת בחינוכם של מיטב מעצבי האופנה בממלכה הבריטית בשני העשורים האחרונים.

דגוורת'י, שביקרה בארץ בשבוע שעבר כאורחת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, סיפרה כי בימים אלו היא שוקדת על ספר חדש ותערוכה שיתמקדו בשנות ה-80 של המאה שעברה (התערוכה צפויה להיפתח באפריל 2013 במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון). "המוקד הוא לא רק אופנה כמובן, אלא הזירה התרבותית השוקקת בלונדון באותן שנים - מוסיקאים, אמנים פלסטיים, אושיות לילה מסצינת המועדונים, עורכי מגזינים וכו'. אני עדיין לא יודעת מה יהיה המבנה של התערוכה אבל אנחנו רוצים שהיא תשקף את ההפריה הבין-תחומית באותן שנים".

נועה יפה

מה שבטוח, היא אומרת, האייטיז זה לא מה שאנשים חושבים. "כשאתה אומר ‘אייטיז' אנשים חושבים מיד על סדרות טלוויזיה כמו ‘דאלאס' ו'שושלת', על חליפות כוח, כריות מדגישות כתפיים, שרוולים רחבים ושיער נפוח. אך למעשה זה החזון האמריקאי על התקופה שהתפשט בכל העולם באמצעות הטלוויזיה. בפועל זה לא נראה כך; זו היתה תקופת פריחה בעבור מעצבים צעירים ורעיונות חדשים שערערו על הסדר הקיים. אנשים כמו בוי ג'ורג', ויויאן וסטווד ומלקולם מקלארן, סטיווי סטיוארט ודייוויד הולה מהמותג ‘בודימאפ' ובריאן פרי (בעבורו עיצבה לא מעט תלבושות בראשית דרכו ב'רוקסי מיוזיק') סימנו את ראשיתו של עידן חדש, ואת זה אנחנו מנסים להציג בתערוכה ובספר".

שבוע האופנה נולד

ספר נוסף שבו היתה מעורבת דגוורת'י הוא "Style City: How London Became a Fashion Capital". הספר, שראה אור ב-2009, מתאר את תהליך הפיכתה של לונדון לבירת אופנה בינלאומית החל בשנות ה-70 - אז זירת האופנה בבירה הבריטית לא התנהלה עדיין כתעשייה - ועד לימינו. "כשאני התחלתי לעצב בגדים בתחילת שנות ה-70 לא היתה פלטפורמה מרכזית לתצוגה או מכירה בעבור מעצבים עצמאיים. מעצבים מבוססים הפעילו בוטיקים, וצעירים כמוני ניסו לעניין אותם בתוצרת שלהם. זו היתה התחלה צנועה, וזה היה בסדר. פרט לכמה תערוכות מסחריות, בעיקר של בדים, לא היה אף אירוע משמעותי בעבור מעצבים".

האירוע המשמעותי הראשון, "The London Design Collections", היה יוזמה של קבוצת מעצבים שהתאגדה יחד. "יצרנו רשימת תפוצה והזמנו אנשים - עיתונאים, קניינים וכל השאר. תחילה שכרנו אולם נשפים במלון והצגנו את הדגמים שלנו זה לצד זה על קולבים. כעבור זמן מה חלקנו מסלול בתצוגה משותפת, ולבסוף העלינו תצוגות עצמאיות". התצוגה העצמאית הראשונה שלה עלתה ב-1979. היא נערכה במועדון "פלייבוי" בעיר בשעת בוקר מוקדמת, ונערות בלבוש מינימלי הגישו קפה וקרואסונים לאורחים. "זה היה מהנה", היא אומרת בחיוך. "באופן טבעי, הצטרפו אלינו בהמשך מעצבים צעירים יותר שרצו להציג את העבודה שלהם, ולאחריהם הגיעו גם מותגי הלבשה מסחריים. כך למעשה התהווה שבוע האופנה בלונדון כפי שאנחנו מכירים כיום".

מחזור הדם שלנו

חרף ההבדלים בין תל אביב ללונדון, סיפורם של דגוורת'י ועמיתיה יכול להוות מקור השראה בעבור מעצבים מקומיים, במיוחד לאור ביטולו של שבוע האופנה הישראלי השני שנועד להתקיים בתל אביב באפריל הקרוב ונדחה לאוקטובר. "ההתחלה נעשתה על ידינו באופן צנוע ודמוקרטי כמובן. כל אחד מאיתנו השתתף בכיסוי עלויות ההפקה של האירוע, ועם הזמן הוא גדל באופן טבעי וזכה למימון של גורמים חיצוניים. ברגע שאתה מתחיל מהלך כזה אתה מושך אליך חברות מסחריות גדולות ולבסוף גם הממשלה גילתה בנו עניין. אולי זה מה שהמעצבים הישראלים צריכים לעשות".

קניינים מארה"ב ומאיטליה שנהגו לבקר באירועים שיזמו דגוורת'י ועמיתיה היוו את מחזור הדם שלהם, כלשונה. "אי אפשר הרי לשרוד ממכירה בבריטניה בלבד, אין מספיק קהל, אז התחלנו לעבוד איתם וזה היה נפלא. חשבנו שזה לא ייגמר לעולם, אבל לצערנו זה נקטע ביום אחד באוקטובר 1987, לאחר שהבורסות צנחו בכל העולם. הקניינים האמריקאים הפסיקו להגיע, ולפתע גם האיטלקים איבדו בנו עניין. אבל לא התייאשנו, פשוט עברנו לפעול במתכונת שונה: נהגנו להציג מדי עונה בבירות האופנה - ניו יורק, מילאנו ופאריס. יחד שכרנו את שירותיהם של משרד יחסי ציבור ומפיק, וכל מעצב שכר חדר במלון שבו הציג את הקולקציה שלו".

"יום שני השחור" בבורסות העולם ב-87' שינה את פני התעשייה, היא אומרת, ולאחריו התחרות מול חברות האופנה הגדולות הפכה קשה עוד יותר. "תהליך הייצור תמיד היה סיוט בעבורנו, המעצבים העצמאיים, ובתקופה הזו זה החריף: אם היית מעצב או חברה קטנים, נדחקת לסוף התור במפעלי הייצור, במתפרות או בקרב ספקי הבדים".

ג'ונתן פרו

שנה לאחר מכן דגוורת'י הפסיקה את פעילות מותג האופנה שלה, ומרגע זה החלה דרכה הטבעית - כלשונה - בהוראה. "לאורך השנים הייתי מעורבת בפרויקטים שונים בקולג'ים. ב'סיינט מרטינס' שימשתי כבוחנת חיצונית, וכשאחד המרצים הבכירים התפטר

וראש המחלקה הציע לי למלא את מקומו זה נעשה בתיזמון מצוין מאחר שבדיוק ילדתי את בני הראשון. מאוד נהניתי מהעבודה עם הסטודנטים והעיצוב לא חסר לי כלל".

המוסד הוותיק נהנה כבר אז משם בינלאומי, ודגוורת'י מציינת בצניעות אופיינית כי למזלה "זה פשוט המריא והיו לנו בוגרים נפלאים. אני מניחה שזה קשור לבחירות שאתה עושה במבחני הקבלה - לא אכפת לי לקחת סיכון אם אני מזהה ניצוץ אצל מישהו - וכמובן לצוות המרצים שלנו. חשוב מאוד לגבש צוות חזק של מרצים ותיקים שמלווה את הסטודנטים ומעניק להם מעין מסגרת שבתוכה יש מרחב להציג גישות חדשות ומבט רענן".

סטודנטים, היא אומרת, נוטים להקשיב ביתר שאת לביקורת של מרצים חיצוניים. "שמתי לב לזה אפילו עכשיו בביקור שערכתי בשנקר. נדמה היה שהסטודנטים מתעניינים יותר בחוות הדעת של הבוחנים החיצוניים, אפילו שלרוב הם אמרו דברים דומים מאוד לאלו של המרצים שלהם".

הוקני, למשל

ב-1998, בתום עשור כמנהלת מסלול ב"סיינט מרטינס", דגוורת'י הוזמנה לנהל את הפקולטה לאופנה וטקסטיל בקולג' המלכותי לאמנות בלונדון, מוסד אקדמי ותיק שנהנה אף הוא ממעמד יוקרתי, אם כי המחלקה המדוברת נזקקה לריענון באותם ימים. היא קיבלה על עצמה את האתגר, וכיום, כעבור למעלה מעשור, אפשר לקבוע כי מילאה את תפקידה על הצד הטוב ביותר. כמה מבוגרי ביה"ס, בהם ארדם והולי פולטון, השתלבו בזירה הבינלאומית כמעצבים שעבודתם זוכה לעניין רב, וצוות המרצים במחלקה מונה כיום בין השאר את המאיירת ג'ולי ורהובן, העיתונאים שרה מוואר וקולין מקדואל והסטייליסט סיימון פוקסטון, לצד מעצבים צעירים כגון ריצ'רד ניקול ורוקסנה אילינצ'יץ'.

"אבל לא רק אנשי אופנה", היא מציינת. "דייוויד הוקני, למשל, הגיע להרצאה לא מזמן, ואנחנו מעודדים סטודנטים לשתף פעולה עם אנשי המחלקות השונות בביה"ס - קרמיקה וזכוכית, למשל, או טקסטיל".

בגיל 62, לאחר שמילאה תפקידי ניהול בכירים בשניים ממוסדות ההשכלה הגבוהה הבולטים לעיצוב אופנה בלונדון, וליוותה מקרוב את צמיחתם של מעצבים בריטים הפועלים כיום בזירה הבינלאומית - החל מפיבי פילו, סטלה מקרטני וג'יל דיקון, ועד לסטייליסטים מובילים כקייטי גראנד (כיום עורכת המגזין "Love") - האם היא יכולה לצפות מראש את הצלחתו של מעצב?

"לרוב כן. מעצבים כמו חוסיין שאלאיין, אנטוניו ברארדי או סטלה מקרטני, כולם מאוד שונים כמובן, היו סטודנטים מבטיחים מראשית דרכם. הייתי נוכחת בביקורת הראשונה של ברארדי כסטודנט והוא היה טוב כבר אז. הוא תמיד יצר גזרות מעניינות". על שאלאיין היא מספרת כי היה נפלא, "לחלוטין מרוכז בעולם שלו, מוקדש לגמרי למה שרצה לעשות. ממוקד מאוד. הבגדים שלו היו מאוד קונספטואלים ומי שלא הבין אופנה יכול היה לתהות איך אפשר ללבוש אותם - אבל זה היה אפשרי. ובניגוד למה שחושבים, תמיד היה לו גם חוש מסחרי מפותח. גם ארדם היה כזה כסטודנט ברויאל קולג'. אלו אנשים מאוד נחמדים שמקדישים את מלוא מרצם לפיתוח העבודה שלהם, וזה עונג לראות אותם גדלים להיות מעצבים משגשגים".

אי-פי

כמובן, היא מוסיפה, ישנם גם מקרים מצערים שבהם כישרון של סטודנט אינו מצליח לפרוח בסופו של דבר. "אני מניחה שדרוש יותר מרק כישרון לעיצוב אופנה, ואם אין לך את הביטחון המסוים בעבודה שלך - קשה מאוד לשרוד בתעשייה הזו. ולפעמים ישנם מקרים בהם מעצבים צעירים מתחילים לרוץ לפני שלמדו כיצד ללכת. אנחנו תמיד מסבירים לבוגרים שלנו שלא כדאי לייסד מותג עצמאי אם אין להם את המשאבים והתמיכה הכלכלית הנדרשים לכך. במקום זה אנחנו ממליצים להם להתנסות בעבודה במותג קיים וללמוד את התעשייה מקרוב לפני שהם יוצאים לדרך עצמאית.

"בלא מעט מקרים הם יוצאים מביה"ס וחושבים ‘אוי, אני חייב להעלות תצוגת אופנה מרהיבה', בזמן שאין להם רשימת לקוחות וקניינים או שום מערך ייצור מסודר, ולא הבנה בסיסית לגבי האופן שבו התעשייה הזו פועלת. הם מאמינים שתצוגה זה הדבר האמיתי, הלב הפועם של התעשייה, מה שלא נכון כמובן. אבל אני חושבת שזה נרגע באחרונה כי היו המון מקרים שבהם מעצבים צעירים העלו תצוגות מרשימות וקניינים ביצעו הזמנות כי הם מצאו את העבודה שלהם מסקרנת אבל הם מעולם לא קיבלו את המשלוחים. אלכסנדר מקווין היה כזה במובן מסוים - התצוגות שהעלה מדי עונה היו פנטסטיות - אבל מצד שני הוא גם היה חכם ויוצא דופן. הוא חרג מהנורמה בהמון מובנים". 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו