חוכמת המחוך - אופנה - הארץ

חוכמת המחוך

ולרי סטיל חוקרת כבר עשרות שנים את ההיסטוריה של האופנה. לרגל ספר חדש היא מסבירה מה מושך אותה בתת-תרבויות ובתערוכות שמבוססות על תמה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
סוזי מנקס, ניו יורק טיימס

"הופתעתי ונדהמתי מרמת העוינות. באקדמיה, זו היתה מילת גנאי", אומרת ולרי סטיל על היחס כלפי אופנה בשנים שבהן למדה לתואר דוקטור באוניברסיטת ייל - כשעמיתיה ללימודים בזו למה שיש להם בארון או פשוט התעלמו ממנו.

כעת, בתפקיד המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון המכון הטכנולוגי לאופנה (FIT), סטיל מביאה את האינטליגנציה והקפדנות של עבודתה האקדמית לסטודנטים בקולג' האופנה המוביל בניו יורק ולתערוכות שאותן היא מעלה בעשור האחרון.

בין היתר כללו התערוכות התעמקות במחוכים, האובייקטים החושניים שנחבאו בעבר מתחת לחזות מהוגנת. הנושא הזה הוביל אותה להתגלות ששינתה את חייה המקצועיים.

"קראתי שני מאמרים בכתב עת מדעי פמיניסטי, שהיה בין כותביהם ויכוח בנוגע למשמעות של המחוך הוויקטוריאני - האם הוא היה דכאני עבור נשים או דווקא משחרר?", מספרת סטיל. "זה היה כאילו נדלקה אצלי נורה. פניתי ללימודים גבוהים כדי לחקור את ההיסטוריה התרבותית והאינטלקטואלית - ופתאום הבנתי שאופנה היא חלק מהתרבות ושאני יכולה לעסוק בהיסטוריה של האופנה".

"סיקרן אותי לחקור בגד שנוי במחלוקת כמו המחוך", היא אומרת. "מהר מאוד הבנתי שהאופנה באופן כללי היתה שנויה במחלוקת, בין היתר בגלל הקשר שלה לגוף, ולגופן ולזהותן של נשים בפרט".

ולרי סטיל. מחפשת בימים אלה אייקונים הומו-אירוטיים מובהקיםצילום: גטי אימג'ס

שכבות של דימויים

סטיל, בת 56, משלימה בימים אלה כתיבת ספר, "מעצבי אופנה מא' ועד ת'", שייצא לאור בקרוב בהוצאת טאשן (Taschen). הספר יציג מאה מתוך המעצבים החשובים ביותר של המאה החולפת, ויכלול 500 יצירות מופת שנבחרו מתוך 50 אלף פריטי הלבוש והאביזרים הכלולים באוסף של FIT. בהקדמה הבהירה שכתבה לספר, המחברת דנה במוזיאון האופנה מראשיתו ועד היום.

סטיל, בעלת פנים רזות וחיוך נלהב, מתוארת לעתים קרובות כ"חכמה". אבל תיאור מדויק יותר שלה יהיה "פרויד של עולם האופנה" - מוחה המהיר עסוק באופן קבוע בניתוח המשמעויות שמאחורי הבגדים, עם משיכה לתת-תרבויות ולמלבושים משולי החברה.

משולחן משרדה במידטאון, היא הגתה כמה רעיונות מעניינים לתערוכות חשובות שהוצגו במוזיאון FIT, שבין הבולטות בהן: "המחוך: מעצבים את הגוף" מ-2000, "אהבה ומלחמה: האשה ככלי נשק" מ-2006 ו"גותי: זוהר אפל" מ-2008.

"במשך עשרים שנה עבדתי לסירוגין על ההיסטוריה של המחוכים, וכל המחקר הנלהב הזה נכנס לתוך התערוכה, אשר בחנה מיתוסים כמו מותניים בהיקף 40 ס"מ, או את הרעיון שרק נשים מ'מעמד הפנאי' לבשו מחוכים", מסבירה סטיל. "התערוכה בחנה גם את האופן שבו מעצבי אופנה שונים יצרו מחדש את המחוך בשלל דרכים: כסמל של נשיות אירוטית, בתור דימוי ויקטוריאני, כרמז לנשיות דומיננטית מבחינה מינית, כדימוי של הגוף הפצוע.

הארץ ושנקר מציגים: החומרים שמהם עשויות המילים

"מאוד אהבתי לעבוד על ‘גותי' כי במסגרת התערוכה הזו יכולתי לבחון שכבות רבות של דימויים, החל מפולחני אבלות ויקטוריאניים ועד לסרטי ערפדים. נהניתי מאוד גם מהרקע והתפאורה, ששילבו אלמנטים גותיים אייקוניים כמו טירה הרוסה", היא מוסיפה. "היה לי חלק שעסק בתת התרבות ה'גותית', אבל הראיתי גם כיצד מעצבי אופנה כמו אלכסנדר מקווין, ריקרדו טישי, יוז'י יממוטו וריק אוונס בחנו נושאים כמו זוהר אפל, יופי ואימה, ואפילו אופנה ומוות".

תערוכה שתעלה בשנה הבאה תיקרא "סגנון קווירי", ותעסוק בנושא אשר לטענת האוצרת מעולם לא הוקדשה לו קודם לכן תערוכה במוזיאון. "ברמה מסוימת כולם מכירים גייז - הומואים, דו-מיניים, לסביות וטרנסג'נדרים - אבל אף אחד לא התמקד בקשר שבין הומוסקסואליות לאופנה", אומרת האוצרת.

מתוך התערוכה "המחוך: מעצבים את הגוף" שאצרה סטיל במוזיאון FIT ב-2000. שינתה את חייה המקצועייםצילום: ארון קובט

נכון לעכשיו היא מחפשת אחר מוטיבים כמו "בגדי מלחים, שהם אייקונים הומו-אירוטיים מובהקים", ופריטים המבטאים את הקשר שבין בגדי עור וסקס או דוגמאות לסגנון האנדרוגיני של המאה ה-20, כפי שבא לידי ביטוי באוסף בגדיה של מרלן דיטריך אשר סטיל איתרה בברלין.

תערוכה קרובה נוספת תיקרא "סגנון ליגת הקיסוס", והיא תתמקד במראה הסטודנטיאלי של תלמידי האוניברסיטאות הללו, אשר לדברי סטיל היה בעל "השפעה עצומה" על האופנה.

יהא הנושא אשר יהא, את הבגדים יש למצוא לפני התערוכה בכדי שניתן יהיה להעלות אותה. סטיל הצטרפה למוזיאון FIT כהיסטוריונית ב-1985, ומונתה למנהלת ב-2003. על מנת לחשוף את הסטודנטים לעבר העשיר של האופנה, סטיל יצרה ב-2005 גלריה להיסטוריה של אופנה וטקסטיל, מהלך שהצריך חיפוש אחר פריטים בעלי חשיבות היסטורית רבה יותר מאשר זו של הפריטים מהמאה ה-20 והמאה ה-21 המוצגים כיום במוזיאון.

"החיפוש הוא החלק המהנה ביותר", היא אומרת, בהתייחסה הן לאיתור אלמנטים מסוימים של תלבושת והן לתהליך קבלת ההחלטות המעורב בבחירת הפריטים שיירכשו - שהם לעתים קרובות יקרים ביותר - בתור כאלה המייצגים את תקופתם.

"העניין הוא לא רק שתקציב המוזיאון הוא מוגבל. יש לנו גם אילוצי מקום. עם זאת, חשוב לנסות להרכיב את האוסף", היא אומרת. "וחשוב במיוחד להשיג אופנה עכשווית. אבל זה כרוך בהכרח בקבלת החלטות, ניחושים מלומדים, באשר לשאלה איזו אופנה תתברר כמשמעותית ומשפיעה באופן מיוחד. אנחנו גם לוקחים בחשבון תערוכות עתידיות. לכן, תוך כדי עבודה על התערוכה ‘אופנה ביפאן כיום', שהוצגה ב-2010, עשינו מאמץ מיוחד לרכוש אופנה יפאנית עכשווית".

היימיש בולז, עורך ב"ווג" האמריקאי ואספן נלהב של פריטי אופנה מהעבר, משאיל באופן קבוע בגדים ל-FIT, ובמיוחד עבור תערוכה משנת 2008 שכותרתה "מאדאם גרה: הספינקס של האופנה" ותערוכה נוספת שהתמקדה בנשים מעצבות בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. "ולרי מביאה תחום מסוים מאוד של עניין ומחויבות: אופנת תרבות הנגד, זהות מגדרית והלבשת פטיש", אומר בולז. "הבגדים מוצגים כדי לשמש כאלמנטים המסייעים להדגים ולהסביר".

היימיש בולז, עורך ב"ווג" האמריקאי. "ולרי מחויבת לאופנת תרבות הנגד"

בשנה שעברה, סטיל הפתיעה את עולם האופנה כאשר ניתחה את דמותה של דפני גינס, שהסגנון האקסטרווגנטי המוחצן שלה - המורכב למעשה מבגדים מוקפדים וקישוטים דרמטיים - מרתק את תשומת לבם של יושבי השורות הקדמיות בתצוגות. משיתוף הפעולה הזה נולדו מחקר מעמיק של אייקון אופנה וידידות אישית.

"זה מאוד נדיר לפגוש מישהו בשלב הזה בחיים ולמצוא סוג של נפש תאומה", אומרת גינס. "הדבר הראשון שהרשים אותי בוולרי היה הקלות שבה היא נושאת את העומק והרוחב העצום של הידע הרב שלה, לא רק בהיסטוריה של האופנה אלא בכל סוגי האמנות והספרות. היא מגלמת בדמותה מעין אינטלקטואלית של שנות ה-60, שילוב של נאורות ליברלית עם הומור של מישהי ששומרת על סקרנות תמידית וקפדנות אקדמית".

בתחילה, גינס הסתייגה מהצגה של המלתחה האישית שלה, אך עד מהרה הבינה כי המנטורית החדשה שלה מוכנה לקחת סיכונים, ואפילו עודדה אותה להיות מעורבת בהלבשת בובות התצוגה וליצור קשר עם צוות התערוכה.

אל תוך הנשמה

"היו לי כמה רעיונות לא צפויים, והיא תמיד היתה מוכנה לשמוע", מסבירה גינס. "אני בטוחה שהיא מעוררת את זה אצל הסטודנטים שלה. היא תומכת נלהבת באינדיבידואליזם, וזה מעיד על כך שהיא אדם מתוחכם ונאור ביו תר".

למרות יחסיה הטובים עם מעצבים ומשאילים, מוזיאון FIT, אשר שייך לקולג' הענק שלומדים בו 10,000 סטודנטים, עומד בצלו של מוזיאון המטרופוליטן לאמנות ומכון התלבושות שלו. ערב הגאלה השנתי של המוזיאון הפך לאירוע חברתי מרכזי במנהטן אשר מושך אליו קהל הוליוודי - גם אם הסלבריטאים אינם מתפנים להתבונן בתצוגת המוזיאון. למרבה האירוניה, המוניטין הנוכחי של המטרופוליטן מבוססים על עבודתם של האוצרים הרולד קודה וריצ'רד מרטין המנוח, אשר למדו שניהם ב-FIT ולאחר מכן ‘נחטפו' משם.

"ריצ'רד והרולד שמים את FIT על המפה, עם גישה חקרנית אינטלקטואלית ביחס להיסטוריה של האופנה, הרחבה של רעיונות תרבותיים ויצירה אינטלקטואלית", אומר בולז. "אבל זו היתה היסטוריה חיה כי FIT צמוד לקולג' אופנה חי ולגוף הסטודנטים שלו, עם אנשים שמשתמשים בארכיונים".

סטיל אומרת כי היא סבורה שהגישה שלה לתערוכות אופנה דומה למדי לזו שנוקטים האוצרים במכון התלבושות של מוזיאון המטרופוליטן. "למרות שאני במוזיאון אופנה, אני לא חושבת שהעבודה שלי בהכרח דומה יותר לעבודה שנעשית, למשל, במוזיאון האופנה בפאריס או במוזיאון האופנה באנטוורפן", היא אומרת. "האישיות ותחומי העניין של האוצרים השונים הם כפי הנראה יותר חשובים מאשר סוג המוזיאון".

נטלי בונדיל, המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון מונטריאול לאמנות, משבחת את עמיתתה על היותה בעלת "תפישה עצמאית של האופנה, אשר רואה באופנה תרבות גלובלית". "העניין של ולרי סטיל בפרשנות חברתית, מגדרית והקשרית של האופנה מדבר אלי בדיוק משום שהיא מנסה לעניין את הציבור הרחב, לא רק את אנשי תעשיית האופנה", אומרת בונדי. "בדומה לתהליך ההקניה של האמנויות היפות, קל יותר למשוך את תשומת הלב הציבורית עם שמות מוכרים, ויש יותר סיכון ביצירה של תערוכות נושאיות".

בספרה העתידי, סטיל בוחנת את ההיסטוריה של תערוכות ומוזיאונים לאופנה, אולם היא איננה דנה בלהיטות הנוכחית של מותגי אופנה שונים לקיים תצוגות כמו-מוזיאליות לקידום עצמי, אך ללא ההקפדה או ההעמקה של מוסד רציני. מה דעתה של סטיל על כך?

"תערוכות המוקדשות למעצב אחד נוטות להיות מאוד פופולריות, וכמה מהן הן מצוינות", היא אומרת. "התערוכה על אלכסנדר מקווין היתה אחת הטובות שראיתי אי פעם. הבעיה היא שתערוכות כאלו נוטות להאדרה של המעצב - המעצב האינדיבידואל מוצג כשהוא מנותק מהקשר, בתור ‘גאון'. במידה מסוימת, ייתכן שזה מובנה בתוך הז'אנר. אם מתמקדים באדם אחד, התרומה שלו או שלה בהכרח תהיה מובלטת. גם תערוכות שעוסקות בציירים בודדים סובלות לעתים מאותה בעיה".

לפיכך, סטיל מתעניינת יותר בתמות ובנושאים ופחות באנשים. במסורת העשירה של פסיכואנליטיקאים פרוידיאניים, היא מעדיפה להתבונן אל תוך הנשמה של האופנה ולנתח את משמעותה, ולא רק להציב מראה אל פני השטח שלה.

מאנגלית: תמי קרן

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ