המוסר נסוג לאחור והפרווה חוזרת - אופנה - הארץ
שבוע האופנה בפאריס

המוסר נסוג לאחור והפרווה חוזרת

באלכסנדר מקווין התהדרו בנוצות יען, בסלין הציגו חולצות עור בוהקות ובלואי ויטון ניפנפו בפרוות מינק. מסלולי תצוגות האופנה בפאריס התמלאו בפריטים מעולם החי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שחר אטואן
פאריס

באמצע המאה שעברה, כשאירופה השתקמה מהשפל הכלכלי הגדול שלאחר מלחמת העולם השנייה, מעילי פרוות מינק היו לאחד מסמלי המעמד המובהקים ביותר. מצב דומה משתקף כיום בסין. זה אולי אינו מפתיע לגלות שסין הפכה לצרכניות הפרווה הגדולות בעולם, ובכל זאת הנתונים מדהימים: בעונת השיא, נמכרים בבתי כלבו במדינה 40-50 אלף מעילים בחודש בממוצע, מעל ל-1,500 מעילים מדי יום.

בהודעה שפירסמה שלושה שבועות לפני פתיחת שבוע האופנה בפאריס, שננעל בסוף השבוע, סטלה מקרטני קראה להפסיק את ההתעללות בבעלי חיים בתעשיית הפרוות והעורות הנלווית לתעשיית האופנה. "כמעצבת, אני מעדיפה לעבוד עם בדים שאינם מדממים", אמרה בסרטון שיצרה בשיתוף עם ארגון Peta- People for the Ethical Treatment of Animals, על רקע תיעוד של פרות שמובלות באכזריות לטבח.

זו אינה עמדה חדשה של המעצבת הבריטית, אך היה בה ממד חדש של בהילות. מקרטני, יש להניח, ידעה מה מתרחש בחדרי העיצוב כשיצרה את הסרטון הזה, הרבה לפני ששפע חסרת תקדים של פרוות ועורות שטף את המסלולים בבירות האופנה.

היה דבר מה מבעית בקלות שבה שולבו התוצרים הללו בקולקציות הסתיו שהוצגו בבירה הצרפתית, וזה לא היה קשור למראות האלימים מהסרטון. סוגי העורות והפרוות השונים הוצגו אמנם במגוון אופנים ועיבודים יצירתיים, אולם אפילו יופיים המרהיב לא הסיח את הדעת מהפגם האתי הכרוך בהליך הפקתם. המסר העיקרי ששידרו לא היה של יוקרה מתוחכמת, אלא של פזרנות על סף קץ. התחושה המדכדכת שעלתה מהם הזכירה מאוד את זו שמעורר מלאי של בגדים זולים בייצור המוני המוצג על קולבים ברשתות אופנה. שניהם מייצגים עודפות נטולת אחריות.

5 מתוך 5 |
שאנל. מושבת קריסטלים
1 מתוך 5 |
אלכסנדר מקווין. צבא ראווהצילום: אי-אף-פי
2 מתוך 5 |
לואי ויטון. וולגריות עליזהצילום: אי-אף-פי

זעם כבוש

סטפאנו פילטי ביסס את המלתחה שעיצב לאיב סן לורן על בגדים מחויטים להפליא בעורות קשיחים מבהיקים, רובם שחורים. במקרה שלו, הפזרנות היתה מובנת. ימים ספורים לפני התצוגה הוא התבשר כי החוזה עימו לא יחודש. "אכול ושתה כי מחר נמות" היה הלך הרוח בבית האופנה מאז מינוי המעצב למנהלו האמנותי לפני כשבע שנים; חרב הפיטורים היתה מונפת מעל לראשו מדי עונה.

באופן מפתיע, הבגדים שעיצב התאפיינו כמעט תמיד באיפוק אפל. בקולקציה הנוכחית, העורות השחורים של שמלות מחויטות וז'קטים חדים בעלי דשים גדולים מחודדים, רשתות המתכת שמהן חתך שמלות קולחות וחצאיות צרות, שיערן האסוף של הדוגמניות ושפתיהן שהודגשו באודם בגוון דם קרוש שידרו קדרות פטישיסטית. גם כשיצר חולצות עור צחות בגזרת טי שהתרחקה מהגוף, זו נותרה עדיין פנטסיה על אופנה מינית שתלטנית.

הבגדים, במיוחד בפתח התצוגה, העניקו לדוגמניות צלליות של לוחמות: רגליים ארוכות, מותניים אסופות וזרועות רחבות שמוכנות אלי קרב. דפוסים של פרחי קאלה לילי, סמל עתיק לתשוקה, שנשזרו בחצאיות ובדשים של ז'קטים, שיוו להן ממד פואטי. הנתיב של חושניות אפלה אינו זר למעצב האיטלקי, אבל אי אפשר היה שלא לחוש כי הפעם הוא תיעל לשם זעם כבוש.

פרנסואה הנרי-פינו, יו"ר תאגיד המותרות PPR המחזיק בשליטה בבית סאן לורן, היה הראשון לעמוד על רגליו בתום התצוגה, יחד עם אשתו השחקנית סלמה הייק וקתרין דנב. זו היתה מחווה משונה של הבעת אמון בהתחשב בכך שהמעצב יוחלף בקרוב בהדי סלימאן, מי שהיה אחראי בסוף שנות ה-90 לעיצוב קו בגדי הגברים של המותג. אולי פילטי אינו צריך לקחת זאת באופן אישי, וזוהי בסך הכל שיטה חדשה לניהול בתי אופנה שדוגלת ברענון השורות מדי כמה עונות? אחרי הכל, בתקופת כהונתו מכירות הבית רשמו עלייה. מאחורי הקלעים, הוא נשמע שלו ומפויס, ונחוש להמשיך הלאה להרפתקה הבאה: "השלמתי את מה שהוטל עליי, ואת מה שרציתי לעשות", אמר.

הקולקציה של שרה ברטון לבית אלכסנדר מקווין היתה הצדעה ל"עתיד יפה, חיוביות ואופטימיות", כלשונה של המעצבת. עתידנות אינה תמה זרה למורשת של המעצב המייסד, אך החזון העתידני המרוכך של ברטון כלל יסודות רומנטיים, אפלים פחות מאלה של מקווין. במשקפי שמש כהים וגדולים, בתספורות קסדה לבנות, הדוגמניות צעדו כחיילות של צבא ראווה. שמלותיהן, שעוצבו בתצורות פראיות של פרחים או צמחי מים, בגוונים של לבן, ורוד, סגול או אדום, נראו בה בעת כשריון המגן על הגוף, אך גם כצמח טורף הבא לכלותו.

מעוטרים בנוצות יען, פרוות שעירות של כבשים מונגוליות, גלי ברוקד עשירים או עורות שנחתכו כתחרה בקרני לייזר, הבגדים שעיצבה התפקעו מצורותיהם היפות. למעשה הם לא היו מעוטרים, הם היו עיטורים בפני עצמם. היתה זו דחיפה משמעותית לחזון של המותג הבריטי, מהלך שברטון נמנעה לעשות בשנתיים שחלפו מאז מינויה למנהלתו האמנותית, אם כי לא בהכרח בכיוון הנכון. בתחילת העשור שעבר, התפוצצות של יופי בנוסח התפירה העלית היתה משב רוח רענן. עתה זה נראה כמו סטייה. מי ירצה ללבוש את הבגדים הללו, פרט אולי לדפני גינס, ידידתו הקרובה של המעצב המנוח? מלתחה מודרנית לשעות היום לא היתה כאן. האם זהו העתיד הפורה שברטון מייחלת למותג?

פולקלור אליטיסטי

בבית ולנטינו, ההשראה לקולקציה שעיצבו מריה גרציה קיורי ופייר פאולו פיצ'ולי היתה עממית, אבל הבגדים שנכללו בה נועדו למתי מעט. "עממי בדרך מאוד עכשווית", כלשונם, היתה הגדרה קולעת ביותר למלתחה שחיברה יחד רעיונות וקישוטים ממסורות קדומות עם הנטייה הרווחת לצמצום באופנה העכשווית. אחד מהישגיה הגדולים היה האופן שבו נשזרו מלאכות היד המורכבות והעיטורים המזוהים עם המורשת של בית האופנה האיטלקי - בצורה עכשווית, עדינה ומחוכמת, עם נוכחות בולטת, אבל עם חזות צחה וקלה.

תצוגת האופנה של ולנטינו

בגדי העור שפתחו את התצוגה, ביניהם שכמיה מעל לחולצת שיפון צחורה, סרבל מחויט שכלל מחשוף בגב או שמלה הדוקה שחלקיה חוברו ברקמות מקרמה, היו מפגן של יצירתיות מגובשת; חזון מפוכח על לבוש מסורתי עממי, בלא הנינוחות המרושלת הנלווית לכך. הפלטה נותרה מאופקת בגוונים של שחור, לבן ובז' בעיקר, עם הבלחות של אדום ולנטינו כמובן. הצלליות היו מרוסנות גם כן - שמלות ארוכות שרוולים או שמלות חסודות ללא מחשופים. הן שימשו מצע טוב להצגת העיטורים היפהפיים, לחלקם אופי דתי, לחלקם האחר כפרי או מלכותי. ובתום התצוגה, שמלה ארוכה ומנצנצת כהולוגרמה היתה תמצית מרהיבה של רעיון הפולקלור בנוסח התפירה העלית; אלפי אבני קריסטל ססגוניות נשזרו בה בדוגמה של רקמה עממית.

במקום תצוגה גדולה, החליטה פיבי פילו להציג את הקולקציה שעיצבה לסלין בפרזנטציה אינטימית בפני קהל מצומצם. כמי שגרמה לפחות להיראות הרבה יותר, התצוגה האינטימית קלעה לאפיל הנחשק של הבגדים עצמם. מי שחיפש רמזים להריונה המתקדם של המעצבת במלתחה יכול היה למצוא אותם במעילים הגדולים, ללא ספק גולת הכותרת, שהגיעו בחומרים שונים וכללו רצועת עור עבה בגב או בצלליות הבגדים הציפוריות: כתפיים מעוגלות הפכו לשרוולים צרים בחולצות, ורגליים התחדדו באופן דומה במכנסיים בגזרה רחבה.

ברוטליזם - סגנון אדריכלות מאמצע המאה הקודמת שהתאפיין בשימוש בבטון חשוף ובמבנים מונומנטליים - היה אחד ממוקדי ההשראה, וזה ניכר בצלליות המוצקות של ז'קטים ומעילים, בפני השטח המוחלקים של חולצות עור מבהיק, או באווירה הקשוחה של רוכסני מתכת כסופים שנשזרו במורד מכנסיים, בחפתים או בקווים מלוכסנים שהחלו בצידי המותניים והמשיכו במעלה הכתפיים. הבגדים היו מחויטים בצורה נוקשה כבדרך כלל, אולם משמעת היא רק עקרון אסתטי; היו אלה בגדים שנועדו לתנועה. משטחי צבע חיוניים בגוני תכלת, כתום, אדום וורוד, חלקם בעורות או פרוות שעירות, שיוו לפריטים את הממד האתלטי הנדרש.

הפרופורציות היו דרמטיות, אך פילו איזנה את המראות באמצעות הקלילות של הבדים, שנראו בכללותם מעט גדולים ומשוחררים מהרגיל. "אולי, אם אני לא אצליח להיפטר מהמשקל העודף אחרי הלידה, יהיו גזרות אמפייר בעונה הבאה", אמרה בבדיחות הדעת.

עיקרון הקרון

אף מעצב אינו ניזון טוב יותר מחידושים כמו קרל לגרפלד. בתצוגה שהעלה עבור שאנל הוא אפילו המציא קרדיט חדש שהתייחס לגבות של הדוגמניות, שעוצבו על ידי לסאז', בית הרקמה העלית הוותיק שמייסדו, פרנסואה לזאג', נפטר אשתקד. פסים של אבני קריסטל צבעוניות הגדירו את הגבות של כל אחת מהדוגמניות. הם היו הד לגושים גדולים בצורת קריסטלים שניצבו במרכז החלל שבו נערכה התצוגה, שהיו נושא התצוגה.

תצוגת האופנה של שאנל

לאחר שבעונות האחרונות הציג את הקולקציות שעיצב בתוך תפאורה של גן צרפתי מסורתי או מצולות, הפעם נראה חלל הגראן פאלה כמו "מבצר הבדידות" של סופרמן בקוטב הצפוני. תחילת התצוגה נראתה בהתאמה כמו סצינה מסרט בדיוני אחר בשחור ולבן, ברגע שלאחר החורבן במושבת קריסטלים, שהבגדים שרדו אותו רק בקושי. גזרות משוחררות של מעילים ושמלות בבדים מרושלים נראו רחוקות מהזוהר המוכר של שאנל. "טבע הוא המעצב הטוב ביותר, לא?" העיר המעצב בסגנונו האופייני על בחירתו בגבישים השקופים.

אבני קריסטל נשזרו גם במכפלות של שמלות וחצאיות, בחפתים או בשולי מעילים, וכמובן בעקבי הנעליים. צורות השרוולים המדורגים, לעומת זאת, לא נלקחו מהטבע, אף שנראו כמו רכסים משוננים. מקורן בתערוכה של קוביזם צ'כי שהמעצב ראה לאחרונה בפראג. דוגמאות גיאומטריות צבעוניות, בגוונים של סגול, כחול, ירוק ואדום, הושפעו מהם גם כן.

ומה באשר לטבע האדם? איך זה יכול להיות שלא נמאס לו לעצב עוד ועוד מחוות לחליפות הטוויד של מייסדת הבית? (הפעם, אגב, מכנסי לגינגס העניקו להן מימד ספורטיבי צעיר יותר), או לזנוח ליותר מרגע אחד את הפלטה המוכרת של שחור-אפור-לבן? ובכלל, האם לא מתחשק לו לגוון? מעניין, למשל, כיצד היו נראים הבגדים שעיצב בפרזנטציה אינטימית כמו זו של סלין, ללא תפאורת ענק והסחות דעת. לגרפלד הוא אחד ממעצבי האופנה השופעים שפועלים כיום (הקולקציות שלו עבור שאנל, גדולות ומתישות ככל שיהיו, מספקות בדרך כלל מספר הברקות יצירתיות). אין ספק בכך. אבל כשמעצב בשר ודם מנסה למלא תפקיד של כוח עליון, זה מסתיים בחזון אפוקליפטי אפרורי למדי. גם אופן ההצגה המהמם ביותר הופך צפוי ומאבד מקסמו לאחר זמן מה.

זהו כפי הנראה הלקח העיקרי מהתצוגה של לואי ויטון שנערכה ביום האחרון לשבוע האופנה. התצוגות שמעלה מרק ג'ייקובס עבור בית האופנה מדי עונה הן מהמבדרות ביותר, ואלמנט ההפתעה הוא רכיב חיוני בחוויה שהן מספקות. הפעם עוצב האוהל האפרפר ברחבת מוזיאון הלובר כתחנת רכבת אירופית מתחילת המאה שעברה. קולות דיבורים ונקישות עקבים נשמעו ברקע, ושעון גדול ועגול נתלה בקצה אחד. כשהמחוגים בו הורו על השעה 10:00, נכנסו לתוך החלל קטר מעשן וקרון נוסעים מלא בדוגמניות. הקהל קם על רגליו ומחא כפיים בלהט, אפילו שיכול היה לצפות זאת - בסופו של דבר, רכבת שמזדחלת לתחנת רכבת אינה תרחיש חריג.

הדוגמניות פסעו כל אחת בתורה אל הרציף, מלוות בסבלים לובשי מדים שנשאו את תיקי היד שלהן (3 בממוצע לכל אחת). זו היתה דרך שנונה להציג תיקי יד (כמה שיותר, כמובן), והצהרה משעשעת לא פחות על חשיבותם של אלה במורשת של בית האופנה הצרפתי שמייסדו היה יצרן מזוודות.

תצוגת האופנה של לואי ויטון

"וולגרי באופן עליז", נכתב בתוכניית התצוגה, והתיקים הגיעו בגדלים שונים, מקטן ועד גדול, מחומרים מפתיעים כגון שיבוצים גדושים של אבני חן, פרוות מינק או נוצות יען. "זה רק טיול", אמר ג'ייקובס על המסע של הדוגמניות. אבל איזה טריפ זה היה...

הבגדים נראו כמו המשך טבעי לקולקציה שעיצב עבור המותג העצמאי שלו שהוצגה בניו יורק בחודש שעבר: מעילים רחבים נלבשו מעל לחצאיות ומכנסיים, בצלליות A משונות במקצת, ובלוויית כובעי פרווה גדולים שעיצב סטיוון ג'ונס, אך עם יותר דגש על יוקרה, הווה אומר המון משטחים מבהיקים של עורות מצופים בלכה או מנצנצים בשיבוצי אבני חן.

הדפסים ובדי ברוקד נוסטלגיים, כמו גם השילובים של חצאיות שנלבשו מעל למכנסיים, הזכירו מעט מהכיעור המפתה שמיוצ'ה פראדה, מהמעצבות הנערצות על ג'ייקובס, מצטיינת בניסוחו. המסר שלהם היה חד משמעי: טעם רע נראה טוב שוב.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ